אני לא יודעת למה דברים מתים.
אני לא מבינה באמת לאן הם הולכים כשהם מתים.
ואם לא ברור מתי החיים מתחילים איך אפשר לדעת מתי המוות מגיע?
ואם אין בי אמונה שתחליט עבורי?
ואם האמונה היחידה שיש לי היא האמונה עצמה. הבחירה להאמין שהדברים קורים ויש שאלות שהתשובות להן הן רק כאב. לב או ראש.
ואם אני מאמינה שיש דברים שהם מעבר, מעבר ליכולת שלי לתפוס.
יכולת יחידה כי יכולות זה מראה על אמונה רבה, עצמית.
ואני? אני אישה ראלית.
רגליים על הקרקע, עיניים למעלה וידיים על ענן.
אוחזות. חזק חזק חזק
אני אישה פרקטית.
אני זורקת עציצים מתים.
אני גוזמת ומשקה צמחים חזרה לחיים. כשאפשר.
אני רואה ילדים באים אל העולם. ככה מידי פעם כשמזמינים אותי להסתכל.
הם לא בועטים את בואם לעולם רק מקמטים מצח ומודיעים על חוסר שביעות רצון כללית.
מבט חצי שואל, בשביל זה הוצאתם אותי משם?
ואני תוהה איך זה יכול להיות.
מתי החיים מתי המוות וכל מה שחשוב ואמצע. ואמצא. ואמצה.
ואני לא רוצה ללדת, ואני יודעת.
אני יודעת שהיה רגע ארוך בזמן שרציתי.
ואני יודעת שזה געגועים
ואני יודעת
על הברוטליות של חיים שעוברים את הקו בין אי לבין יש. את ההתחלה החמקמקה הזו.
אז אני לא יודעת, זו לא בעצם האמונה העיקרית שלי?
יש דברים שהם מעבר ליכולת שלי.
יש דברים שהם מעבר להבנה שלי.
אני לוקה באנושיות משגעת כזו שבא לטרוף את כל הקלפים לאויר.
ולצעוד בין חתיכות מזל. כי זה מה שזה מרגיש לי לפעמים
גשם של גוגואים.
לפני 13 שנים. 30 במאי 2011 בשעה 22:15
