כמיהת הגפרור

אני חושבת שוב על השקט הזה.
אני חושבת בזמן האחרון מכל מיני כיוונים על התחושה הזו העמוקה של בית ושקט.

איך הקולות משתתקים איך הראיה החיצונית שלי מתבטלת. איך אני מפסיקה לחשוב.
או כמעט מפסיקה. איך אני מחייכת כשהוא קורא לי אהבלה.

איזה תענוג זה המוח השקט שלי, זה שלא מסוגל כרגע לחשוב. האהבלה שאני.
זו שלא מנתחת את מה שהולך לקרות, זו שלא יודעת למה בדיוק הוא מתכוון, זו ששואלת שאלות יסודיות מאוד ומפסיקה להניח הנחות.

ראיתי השבוע אישה שמדברת על התחושות שהיא חוותה תוך כדי שבץ מוחי ששיתק לה למעשה את כל האונה השמאלית החושבת של המוח.

והיא מדברת על איך אונה ימין קולטת את העולם, במקביל שהכל זורם ויש רק את עכשיו. יש רק את הרגע הנוכחי וכל מה שהוא מכיל. ואת השקט הזה שבו הקול הפנימי הזה. זה שעסוק בתרחישים וזכרון משתתק פתאום. כמה מופלא השקט הזה. אתה נהדר להרגיש אחד עם הרגע הזה הנוכחי. עם היקום.

( מומלץ למי שזה מעניין אותו ואפילו עם תרגום לעברית)

היא מדברת שם על היקום. אני לוקחת מתוך זה את הרגע.
אני חושבת שזה קצת ככה השקט שלי. המוח שלי שמוריד הילוך ונותן לעצמו לשקוע עמוק יותר לתוך הרגע. לתוך כל מה שיש עכשיו.

הוא לא משתתק לגמרי וערמת ההיסטוריה על כל מה שהיא מכילה ועל כל מה שמגדיר אותי כמי שאני ומה שנוגע בי מונחת במקומה ונפרעת מהרוח שהוא עושה בי. אבל הקולות שלי משתתקים. ואני כבר לא רואה כלום מבחוץ.


--

אז כשאני מוצאת את עצמי עומדת בצד ומסתכלת עליו עם אישה אחרת.
כזו שמוצצת לו כל כך טוב.
כזו שהוא דואג לשלומה, לא מזיין לה את הגרון, היא לגמרי עושה את זה בעצמה.
לא כלבה פחדנית כמוני, אחת שדוחפת את עצמה לקצה היכולת שלה בשביל העונג שלו. ואיך הוא מערסל לה את הראש בעדינות בזמן שהוא תקוע לה ככה עמוק בגרון וקשה לה. אני יכולה לראות שקשה לה. ואיך אחר כך הוא מזיין אותה לאט. נוגע בה. ואיך שהיא גומרת. אני עומדת שם בצד וקר בחדר. וכואב לי.

נקרע לי הלב מלראות אותו עם מישהי אחרת.
נקרע לי הלב מלראות אותו אוהב מישהי אחרת.
משבח אותה, קורע אותי שהיא טובה יותר ממני בשבילו.
זה נשמע מלודרמטי, כל הקריעות הללו. אבל איך אני יכולה להסביר את הכאב הצורב הזה? את הצריבה הזו על הפצע שהוא בצע בי.

כשהוא סוף סוף קורא לי להתקרב זה רק כדי לנקות

אותה.

כשהוא שולח יד לכוס שלי אני רועדת בתודה. שאני לא נשכחת לגמרי.
אבל הוא רק בודק. יופי הוא אומר לי, לפחות חומר סיכה את מיצרת. אני לא רוצה שזה יכאב.

לה.

הוא מכופף אותי ומחדיר לי פלאג מתכתי לתחת. הוא קר ואני יבשה וזה כואב.
והדמעות ממקודם מתחדשות ואני נקרעת מחדש כשהוא לוחש לי באוזן שזה כל מה שאני טובה עבורו. שאני חמם באט פלאגים. שכל התפקיד שלי זה לחמם עבורה את הבאט פלאג כי זה מאוד לא נעים לקבל פלאג קר לתחת. זה הכל כדי שלה יהיה יותר קל, כי ממנה אכפת לו. ומחזיר אותי לעמוד בצד.

אחרי זה, אחרי שהוא בודק שהבאט פלאג חמים הוא מכניס לי אותו לפה לניקוי יסודי.
הוא אומר לי להתקרב למיטה ואני עומדת לצידו בזמן שהיא על ארבע עם התחת באויר.
הוא מכניס לי אצבע לכוס וחופר קצת מוציא את הרטיבות שלי החוצה. ומבלי להסתכל בי בכלל מורח אותה על החור תחת שלה.
מחדיר אצבע מרחיב אותה, לאט
ושוב לכוס שלי ושוב לתחת שלה.

אולי את טובה באמת גם בתור יצרנית חומר סיכה. אני לא רוצה שיכאב לה הוא אומר בזמן שהוא מוציא את הפלאג מהפה שלי ומחדיר אותו חמים ורטוב ונעים לתוך התחת שלה.

הוא מחייך ואומר לי את יודעת, את מפתיעה אותי אהבלה. אולי יש לך שימוש בכל זאת.
הוא מהדק מצבטים לפטמות שלי ואומר, את יודעת מה קורה לכלבות שעושות טעויות..?
הן מקבלות עונש, אני עונה.

נכון, ואין מה לעשות גם הכלבות הכי טובות עושות טעויות לפעמים.
ואני מחייכת עד שאני מבינה שהוא לא מדבר עלי.
הוא מדבר עליה.
והמילים שלו זורמת עלי עד שאני מבינה שאני קולב.
למקרה שהיא תטעה והוא יצטרך להעניש אותה שהמצבטים יהיו מוכנים.
ואני שוקעת עוד יותר נמוך.

כי זה כל מה שאני טובה בשבילו. כלי עזר כדי שיהיה לה יותר קל.
כדי שיהיה לה יותר טוב. כי ממנה אכפת לו.

ואני בוכה מתסכול מהנמיכות העלובה הזו.
מהרצון הנוראי לגעת בו שיראה אותי גם.
שיהיה לו אכפת. שיחשוב שאני קצת יותר טובה.
שישתמש בי בשבילו.
כי בשביל זה אני כאן.

וכשהוא משתמש בי בשבילה זה גורם לי להרגיש כל כך לא קיימת.
כל כך כלום.





אחר כך אני מוצאת עת עצמי על ארבע בזמן שהוא לוחש לי מילים
בזמן שהוא נותן לי מילים משל עצמי ואפשרות לגאול את עצמי
ולו במעט.

אני מוצצת לו את הזין והוא לוחש לי על הטעם שלה.
אני דוחקת את עצמי עמוק עליו נחנקת ולא משחררת
שוב ושוב ושוב ושוב והמילים שלו לא פוסקות והרעש הזה.
הרעש של ההשתנקויות של עצמי החרחורים הרטובים הללו מתיזי הריר
לא מצליחים להעלים את המילים החותכות שלו. את התמונות הצורבות שלו. שלה.
שלהם.

גם כשהוא גומר לי לתוך הגרון. גם כשההבנה שהוא שמר את הגמירה שלו עבורי נוחתת בי, התמונה הצורבת לא נעלמת לי. היאוש לא מתכלה. ואני ממשיכה למצוץ אותו מסרבת לשחרר. מרפה את האחיזה שלי בי.

ושלי בו, מרפה את הפה נותנת לו לנוח. מלקקת בעדינות מנשקת ברכות את הזין שלו ואם הייתי יכולה לכסות אותו כמו ילד ישן הייתי. אבל אני לא יכולה אז אני עוטפת אותו בעדינות בפה שלי הוא מחייך.
והגוף שלו מתרפה וכשהוא עושה תנועות לקום אני פותחת את הפה ומדברת בפה מלא בזין שלו. שלא ילך.
שזה מה שאני רוצה.

אני רוצה שיהיה לו טוב.
אני רוצה שיהיה לו נעים.

אני רוצה שישתין לי לתוך הגרון ככה.
הוא לא צריך לקום לשום מקום.

אני כאן.

--



אחר כך כשאנחנו מתחילים לנחות חזרה הוא אומר לי, הפתעת את עצמך.
מאיפה זה בא לך הקטע האחרון הזה?

מה אני יכולה להגיד? הוא הגיע בדיוק מאיפה שהוא יצא. עמוק מתוכי. מהעומק שביני לבינו. מהרצון הבילתי מתפשר להיות עבורו. ככה. גם ככה. לפעמים זה מרגיש כמו שלב אחרון בסולם ששכחתי ואני פתאום מופתעת מטווח הנפילה. ההפרש בין איפה שחשבתי שהרצפה לבין העוד כמה סנטימטרים מטה הללו שחולפים במהירות ומדביקים בטן לסרעפת. ולוקחים את הנשימה הזו איתם.

ואני חושבת על כמה מדהים המוח הזה שלוקח מילים. ומתרגם אותם לכל עומק התחושות הללו.

זה רק מילים, כבר לא תופס. גם כשהדמות שלה מתפוגגת, מילים חותמות את התמונות שצרב בי.

הרגע, ברגע הזה.
בתוך השקט הסוער הזה.