זה אירוני שהתרופה שאני צריכה לקחת כדי לחיות גורמת לי לרצות למות.
זה עצוב שאין פתרון אחר כרגע והתשובה ממשרד הבריאות היא - זה מה יש.
זה מרגש שלמוכרת בחנות האיפור איכפת מספיק כדי לוודא שאני לא בולמית.
לראשונה בחיי אני לומדת לכסות את כל הפגמים, לטשטש את הפנים שלי חזרה למראה בריא
עם איפור מקצועי. אני לא יודעת איך חייתי מבלי לדעת מהם קונסילרים צבעוניים.
זה מצחיק לנסות קונסילר ירוק לראשונה ולגלות שאני מאוד דומה לשרק
חיוור אומנם אבל שרק.
מחר אנסה את הכחול, אני בטח אצא דרדסבא או דרדסחיוורת!
וזה משעשע לחלוק שוב אמבטיה עם חשופיות. במיוחד כשאחת החליטה לאכול את מדבקת המחיר של השמפו תוך כדי רחצה.
זה חמוד גם כי היא בגודל של חצי סנטימטר, החשופית. המדבקה בגודל סנטימטר שלם!
אני שרה לי בשקט שירים של נט קינג קול חוזרת עליהם כמו ליטוף עדין
מסדירה נשימה
מורידה את הבחילה הקשה חזרה לרמה נסבלת
נותנת למים להרגיע חמים קרים חמים קרים
אני מנסה לחבק אותי
ומצליחה
אני נזכרת בשיר של טוני ומריה, יש אי שם.. קח את היד שלי ואקח אותך לשם.
היכנשהו מתישהו
מדהים כמה ביצועים יש לשיר הזה. מסתבר שאפילו לאסתר עופרים יש אחד.
אבל כמעט כולם גדולים מידי, צועקים מידי.
אז אני שרה בשקט לאט.
נותנת לקול שלי להשבר.
לא יכולה לאמץ את הסרעפת כי הבחילה יושבת ומתנדנדת כמו בערסל.
אני שרה שוכחת מילים וממשיכה
זה בסדר, יום אחד.
לפני 13 שנים. 29 בספטמבר 2011 בשעה 0:51
