החולצה הרכה, זו שרכה מרוב שימוש, שחוקה עד שקיפות, מחוררת בכל מיני מקומות שהיא רק חולצה של בית. הכי בית.
לכל אחד יש את החולצה הזו, את הנעלים האלה, את המכנסיים האלה, התחתונים, הציפה, המגבת. המהוהים. הלא מחמיאים. המחוררים.
לכל אחד יש.
העיניים שלך כשאתה חושף את הבגדים התחתונים שלי, כשהצבע הבוהק של החזיה והתחתונים על רקע העור שלי. הפטמות שלי שמתכווצות לקראתך דרך בדי תחרה.
החיוך שלך כשאני מסתובבת והנשימה שלך שנלקחת במהירות אחרת, כשאתה מודד כמה לחי נשארו בחוץ.
אני אוהבת מאוד הלבשה תחתונה. הטעם שלי מאוד מוגדר מאוד מדויק.
סוגי תחרות מאוד מסויימים. גזרות ספציפיות.
כשאתה קונה לי סט של הלבשה תחתונה, אתה קונה לי בדיוק. יש לנו טעם דומה. אני זוכרת את ההנאה של הפעם הראשונה שהורדת לי את החולצה. הדיוק שבו התאמנו.
אבל כשאתה קונה לי בסופר, תחתוני כותנה פשוטים. אני הכי שמחה.
זה מרגיש לי שאתה חוגג איתי את חוסר המושלמות שלי.
שאתה נהנה מהלא מחמיא שלי.
אני אוהבת שאפשר לנוח ביחד. אני אתה והחורים שלנו.
