החומות שאנחנו בונים אבן אחר אבן. שבריריות וחונקות.
וכל הזמן צריך לתקוע אצבעות בסכר.
ובסוף הן נופלות, ורק נשאר להתפלל שיפלו החוצה ולא יקרסו פנימה.
כל מה שאפשר לעשות זה לנשום. לפעמים זה באמת כל מה שאפשר לעשות.
להמשיך לחיות, להמשיך לנשום.
אני כותבת מילים שאין בהן את המשמעות של הדברים שבאמת צריכים ורוצים ולא רוצים להאמר. אני כותבת מילים שנשמעות טוב ביחד. אני מציירת תמונות. אני מניפה מכחול ומתעתעת בי בך.
אני מטאטאת הכל.
ועדיין כל הדברים שצריכים להאמר, לא נכתבים. לא. לא נכתבים.
לפעמים זה כמו בועות דו תחמוצת הפחמן, שרק מחכים לברוח.אני פוקקת את מילותיי מחכה מחכה לשפתייך שיצמאו להרוות.
מחכה בחיוך, לתת לבועות לדגדג.
שוב מילים יפות שמתפצפצות במגע ראשון.
אני צריכה לומר מילים. פשוטות.
הכי פשוטות.
בלי אלגוריות, בלי מטאפורות, בלי אנדרומדות קשורות
אני אוהבת אותך.
אני מתגעגעת, גם כשהיה לי נדמה ששקט לי. גם כשנדמה לי שאני יודעת לנשום גם בלעדייך. יש את הרגע הזה שבו אתה חסר לי כל כך. שאתה פתאום מבלי סיבה ומשום מקום חסר לי כל כך. יש מילים שצריכות להאמר אני מרגישה אותן בועטות לי בבטן.
חבלי מילה.
