כמיהת הגפרור

אני אוהבת שדברים ברורים. אני מובכת לדבר על המיניות שלי כשהיא לא על השולחן. 

יותר קל כאן, כי השולחן כבר ערוך, המבוכה קטנה משמעותית. 

אני אוהבת שיש ישירות במין, שחלק מהשיח כולל כן ולא. ואיך. 

וניליות scares the living crap out of me

מצד שני אני מאוד נהנית מהנשיקות. מלשבת על ספסל ציבורי ולהתנשק רגע אחרי שסיימנו ללקק קרטיבים.

זה מרענן.

זה מפחיד.

אף פעם לא למדתי את הדרך לסקס, זה או היה או לא.

הדרך הקצרה בין נקודה אחת לאחרת. ישירה.

אבל אני נהנית להתנשק איתו.

רק להתנשק איתו.

ובין זה לבין לשכב איתו יש עוד כמה נקודות. בדרך. 

ואני רוצה אותן, לשהות עליהן. להגיע אליהן כמו היו יעד.

להקים בהן מחנה לילה במקום להמשיך לצעוד.

אבל, אני לא יודעת איך לעשות את זה. איך לערוך את השולחן עליו תהיה מונחת המיניות שלנו. 

הוא לא יגיד לי מה לעשות, בדסמ זה קל.

זה חלק קסום בו, ישיר, נהיר. השטחים האפורים מדובררים. זה חלק מהשיח שלו, גם החדות וגם היכולת להתפלפל. 

אני יכולה להבין את רבי יוחנן וריש לקיש.

וניליות מבלבלת אותי, זה פחות מוכר לי.

זה דורש ממני לתת אמון בו, ובי, ולערוך את המיטה.

עליה נציע את המיניות שלנו.