מגבת לבנה, אני מתעטפת בלבן הזה סורקת את שיערי וככל שהמברשת מברישה כך מחליקות טיפות על לחיים.
היה יום סוחט, נשורת אבק שכיסתה הכל ואנשים קבורים בעודם בחיים בעודם מתים.
יש רעש מסביב, מהראשונים להגיע עוד בטרם ניידות צופרות את דרכן שאפשר לשמוע.
במקרה עברנו באזור.
ואני לא יכולה להפסיק לחשוב עכשיו, כשהענן התפזר אחרי מקלחת הגונה.
שישנם אנשים קבורים.
שהחיים ממשיכים שוקקים מסביב ויש ערמות של חול ובטון לעבור דרכן.
לכולם אני אומרת שאני בסדר, והייתי.
באמת, זה רק שעכשיו, אחרי.. כששקט ואני צריכה לתת למיטה לאסוף אותי אליה
אני לא יכולה להפסיק את מרוצתן על הלחיים. את ההתאספות שלהן, הברק הזה בעיניים שעושה את הכחול צלול יותר.
הלכתי לים
ומצאתי יופי בערמת אשפה, חתול, כתובת על קיר, ברז כיבוי אש.
ועכשיו אני מתפתה לדחוף מטרונום לכרית ולדמיין שזה הלב שפועם לידי.
לאט, מרגיע, קבוע ומתון.
קצת פחות לבד, בים רק רציתי להיות לבד ועכשיו רק רוצה להיות פחות.
אני בסדר.
לכל מי ששואל, אני בסדר.
אני לא.
אני כן.