באופן קבוע וחד פעמי

כמה נעים היה לפתוח את הדלת הבוקר ולגלות שהכל רטוב בחוץ ונטיפי מיים זכים נוצצים על עלי העצים ומטפטפים ברגישות על האדמה הלחה.

אוהבת. את המלקוש, הגשם הזה האחרון שבא בהפתעה גמורה לסימנים שהיו לפניו, של שרב ותחילתו של האביב.

יש ריח לגשם הזה כמו של גשם ראשון, מרגש ונקי כל כך. מעלה זכרונות של חורף שטרם הספיק לעזוב וכבר הגעגוע.

כמו אהוב יקר שאחרי יציאתו את הבית למסע ממושך, חוזר במפתיע לאהובתו שנותרה בפתח הבית, רק כי רצה לנשום אותה ארוכות, שאיפה אחרונה לפני צאתו למרחקים, מגופה המשכר של אהובתו המצפה לו כי ישוב.

ולאחר לכתו, לאחר שהבטיח כי ישוב ביום מן הימים, תוכל לשוב השמש, והקשת בשמיים תתן בם סימן של שלום ואהבה וסוף למבול.



"כבר כאבנו אלף צלקות,
עמוק בפנים הסתרנו אנחה
כבר יבשו עינינו מלבכות -
אמור שכבר עמדנו במבחן.

את הגשם תן רק בעתו
ובאביב פזר לנו פרחים
ותן שיחזור שוב לביתו
יותר מזה אנחנו לא צריכים"

(אבי קורן)