באופן קבוע וחד פעמי

לא זה מה שתכננתי לכתוב כאן אחרי ימים ארוכים של שקט,
לא בחורה של טקסים ותאריכים שמישהו אחר בוחר עבורי,
לא אוהבת שמחליטים בשבילי מתי להיות שמחה או עצובה,
מתי אצחק ומתי אזיל דמעות, ובכל זאת אני נשאבת לתוך זה כמעט בלי שליטה.
מקשיבה לשירים המתנגנים, קונה את העיתון הבוקר למרות שאף פעם כמעט..

ושוב מזדעזעת
כך נראית שליטה
מהמקום הכי בלתי נתפש
הכי נוראי
הכי מזעזע
הכי צורם וצורב
לא אנושי
של איבוד שליטה
של חוסר אונים
של לקיחת שליטה
שליטה על עם
על עמים שלמים
שליטה מתוך מקום חייתי
בלתי ניתן להבנה
בלתי ניתן להסברה
ורק 60 שנה..
ורק לפני 60 שנה..
ועוד מעט גם האחרונים שנשארו וחוו את הזוועות יפרדו מן העולם,
ולא יהיה עוד זכר.. למעט כל הסיפורים שהשאירו אחריהם,
ומה עם אלו שלא דיברו על כך מעולם.. כדי לשכוח..
ואסור שנשכח,
כי רק 60 שנה..

והצעירים שביניהם שהיו אז פעוטות, כבר לא יהיו בינינו בעוד 20 שנה..

רק 20 שנה..
והזמן עובר מהר משנדמה,
יעידו על כך 20 השנים שעברתי מאז הייתי בת 10 ועדיין זוכרת הכל כמו היה זה אתמול.

"התעצמנו מאז
התעצמנו מאז
וכבשנו כסא וגם נזר
התעצמנו מאז
לילדינו בלבד
רק להם לא היינו לעזר"

(דון מקלין במקור -תרגום לעברית רחל שפירא)

הכי ריגש אותי היום היה לראות את אברהם גרנט שענד טלאי צהוב במשחק אתמול והוביל את צ'לסי לנצחון.. פעם ראשונה בתולדותיה של הקבוצה הכחולה שמובלת עד לגמר ליגת האליפות.