תשמעו, אז גם אנחנו היינו במוצ"ש בהפגנה. באנו, ראו אותנו, רשמו אותנו. גם אנחנו במקובלים... גם אנחנו בורגנים מפגינים. גם לנו רע באופן כללי. ואנחנו משלמים הרבה יותר מדי עבור הרבה פחות מדי באופן פרטי. וגם אנחנו פריפריה. פעם זו היתה גאווה גדולה להיות פריפריה. היום זה סוג של נכות כללית. לא עוד מלח הארץ. סתם מלח בישול. מבשלים אותנו ואנחנו נעשים פחות ופחות ניכרים ומורגשים. תעבדו, תגדלו, תייצרו אוכל, ואנחנו בתמורה נבזה אתכם, נעליל עליכם שאתם גזלנים ועצלנים, ונייבא עגבניות מתורכיה. ( ואם תורכיה תפסיק לספק אז מלבנון, ואם לבנון גם תפסיק אז ממצרים, ואם תהיה שם מהפכה אז מלוב ואם ....... )
אז במוצ"ש הצטרפנו לגזלני האדמות, עושקי הציבור, המייצרים חלב ומוכרים אותו במחרים מופקעים בשביל להקים וילות עם בריכות שחיה ( לפרות שלהם ) . היתה הפגנה נחמדה. פגשנו המון אנשים ששנים כבר לא ראינו, אם כי היה קשה קצת לראות אותם בחושך. ומעדנו יחד עם כולם על הרגבים של איזור הכינוס והרגשנו שאנחנו עושים מהפכה. אה, רגע, שניה אחת, מהפכה???????? איזה מהפכה בדיוק. הרגשנו , האמת, קצת , איך להגיד את זה, קצת ,,,,,,,,,, אה, טיפשיים???
לצעוק ססמאות זה כבר באמת לא מסתדר לנו בפה. את השלט המושקע הילדים לקחו לקדמת ההמון כדי שהמצלמות יקלטו אותו. הכלב, החזיר הקפיטליסטי הקטן היה מפוחד מאוד מרוב המונים ונאלצנו לעמוד קצת רחוק בזכותו.
בעיקר, לא ידענו מה לעשות עם הידים.
לעמוד בהפגנה עם ידים בכיסים זה ממש לא נאה. התנשאות לשמה. לנפנף בהם תוך כדי קריאות קצובות - מזכיר לנו משטרים שאנחנו לא אוהבים . מחיאות כפיים סוערות - לא היה למי. בקיצור - עמדנו שם בשולי ההפגנה ששינתה את פני הדור, עם שתי ידים שמאליות. בסופו של דבר החזקנו מים ביד אחת ואת הרצועה של הכלב בשניה .
ואז פרשנו בשיא והלכנו הביתה לנצל את האדרנלין ולהזדיין עם רעש- כי הילדים לא היו. איך אני אוהבת מהפכות .
לפני 13 שנים. 5 בספטמבר 2011 בשעה 18:36
