בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

Naivete

Only the Lord can understand
When those first pangs begin
How much is reflex action and
How much is really sin
לפני 15 שנים. 15 בפברואר 2009 בשעה 13:38

.

יש לי כוחות כנראה בלתי נלאים. כמעט.

ועקשנות.

וגם לא מעט סבלנות.


אני רק לא בטוחה אם זה לטובתי או רעתי.

לפני 15 שנים. 8 בפברואר 2009 בשעה 8:44

.

טובים.

הזויים.

קשים.

מעייפים.

מפחידים.

אירוטיים.

כואבים.

מפלחים.

מלהיבים.

סודיים.

פומביים.

מחדשים.

פורצים.

מתפרצים.

...

יש פשוט המון.

ואני לא יודעת אחרת.

יאללה בלגאן!

לפני 15 שנים. 2 בפברואר 2009 בשעה 9:13

.

ומי אמר שאהבה היא SSC?

כוסשלהאמא שלה.


לפני 15 שנים. 30 בינואר 2009 בשעה 8:26

.

נד נד, נד נד,
רד, עלה, עלה ורד!

מה למעלה? מה למטה?
רק אני, אני ואתה;

נד נד, נד נד,
רד, עלה, עלה ורד!

שנינו שקולים במאזניים
בין הארץ לשמיים.

לפני 15 שנים. 28 בינואר 2009 בשעה 17:13

.

יש אנשים שהאמת שלהם מאירה כמו זרקור, ממגדלור -- למרחקים.
אי אפשר לטעות בה בכלל...

אלא.

אלא אם כן אין בך אמת. אם אתה פועל ממקום חשוך.
כי אמת רואה את ההבדל בין אמת ושקר, ושקר רואה שקר.
כשאתה מזוהם מזה, אתה חושב שכל העולם מריח ככה.

מי שמחפש לכלוך ימצא אותו.
הרבה יותר קשה למצוא את מה שנקי. אבל כשרואים את זה, זה ברור כשמש.

והשמש היא חזקה ומחממת, ולפעמים אפילו שורפת.

פני אל השמש, תמיד.

לפני 15 שנים. 16 בינואר 2009 בשעה 20:35

.

הו הו הו לגמרי, בייבי

:-)

לפני 15 שנים. 11 בדצמבר 2008 בשעה 17:27

.

מתוך מכתב שנכתב לפני ארבעה חודשים:


מאמצים

יש בי רצון...

רצון גדול. רצון כל כך עמוק, כל כך רחב שאפשר לטבוע בו. ללכת לגמרי לאיבוד. רצון מסוכן, כמו מבוך בסרט מדע בדיוני. משאירה פירורים, כדי שאוכל למצוא את עצמי לעת הצורך. (וזה עובד?)

יש בי צורך...

צורך טורף. צורך מאכל. צורך שאין לו גבולות. שאי אפשר להכיל אותו. חור שחור, שבולע את הכל – גם אנרגיה, גם חומר, גם את הגשמי וגם את הרוחני... פוחדת מהצורך שלי. בורחת ממנו. הרגל ותיק, כבר אינסטינקטיבי.

יש בי הבנה. אך היא מוגבלת. אני יודעת יותר מכולם, ופחות... אוהבת להגיד שאני לפחות יודעת את מה שאני לא יודעת... אבל זה לא עוזר. כל פעם חובטת את ראשי בקיר כי פשוט לא הבנתי נכון. קושרת את עצמי בסבך כי אני מנסה לנתח הכל, לראות מסביב לפינות, להאיר את החושך.

ויש בי פחד. המון פחד. חיה בתוך הפחד הזה. וזה נמאס.

ויש לי חומות.

ויש לי כוח. יש לי ים של כוח. אוקיינוס. גלקסיה אפילו.

יש לי כוח להיפגע. ויש לי כוח לעבוד. ויש לי כוח לאהוב, ויש לי כוח להתאכזב, ויש לי כוח להיות לבד, ויש לי כוח לתת, ויש לי כוח לבעיות של אנשים, ויש לי כוח לכל מה שנדרשתי אי פעם להביא לו את כוחי. ויש לי כוח להתאמץ.

...

טיפה הזוי.


לפני 15 שנים. 7 בדצמבר 2008 בשעה 13:36

.




Faith is taking the first step
Even when you don't see the whole staircase.






לפני 15 שנים. 25 בנובמבר 2008 בשעה 12:01

.

ספוקו ידוע כהתאבדות טקסית יפנית. על פי קוד הבושידו על פי תנאים מסויימים היה אפשר לדרוש מלוחם -- או שהיה מצופה שידרוש מעצמו -- להתאבד. אך האמת שספוקו זה לא באמת התאבדות, אלא בעצם גרימת פציעה עצמית קטלנית על ידי שפיכת המעיים החוצה בחתכים מדוייקים של חרב קצרה: חתך ראשון מצד שמאל של הבטן לימין, ואז חתך שני, אנכי, מהמפשעה עד עצם החזה. כל זה כמובן מלווה בטקסים רבים - כתיבת פואמת המוות (waka) , אכילת ארוחה המוגשת על ידי העוזר של הסמוראי, שתיית סאקי בארבע לגימות... את המוות מביא, בסוף, אחרי החתכים, העוזר -- ה- kaishkunin.הוא מנחית את מכת המוות בעזרת החרב הארוכה(katana) על צוואר הסמוראי. חלילה לא לערוף ראשו, שאין זה מכובד שראשו של לוחם יתגלגל לו בחלל החדר. אלא עריפה-כמעט.

גם על נשים סמוראיות חלה החובה הזו, אך להן מותר, ללא כל הפחתה מכבודן - פשוט לחתוך את גרונן.



Waka

אתה יודע
שרצון ויכולת
והצורך להרגיש
לא באים לי קל.
תהיה לי קיישקונין?