... שולטת פה!
איפה השולטים שיודעים לשלוט בעצמם?
סתם כל מיני שיחות וחוויות של הזמן האחרון גורמות לי לתהות...
האם זה באמת מוגזם לצפות מאנשים בוגרים שיקחו אחריות על עצמם?
האם בישראל להיות גבר פירושו להיות הילד הקטן של אמא (שכמובן כל מעשיו טובים בעיניה) ולכן תמיד הוא בסדר... או שיש מצב ש*גבר* הוא אחד שמודע לעצמו, להשפעה שלו, למעשים שלו, למילים שלו... שפועל מתוך כוח אמיתי, מתוך עוצמה אמיתית... (אעיז לומר שוב - אחריות אישית?)
האם כל המאצ'יזמו של החברה הזאת מכסה על ים של איברים קטנים וחוסר יכולת לזיין?
אוי, חחח, כמה שאני נשמעת מרירה. אבל אני לא... אני באמת תוהה 😄
Naivete
Only the Lord can understandWhen those first pangs begin
How much is reflex action and
How much is really sin
I bear your mark on me.
It doesn’t hurt anymore, but I still feel it. A scar that is more than physical, worn on my shoulder for the world to see. It did hurt, a delicious ache that kept you with me… on me… inside me 24/7, at work, at sleep, at play… You probably forgot it, but I couldn’t if I wanted to.
I wonder if you know what it feels like to have someone that close. I wonder if you can fathom how that mark penetrated my heart. I certainly didn’t realize it at the time. It happened slowly, incrementally… Every time my hand distractedly wandered to that place near my neck and felt the bruising, the scab, the swelling. And it made me smile. And it made me vulnerable.
I’m not sure what to do with that feeling now. I’m not sure I would change it if I could. I can only wish that the vulnerability had been acknowledged, even cherished, and that I had felt protected, even for just a little while.
Because whatever happens between us, or has already happened, that mark now has a life of its own, to be explained to any new lover, or even to a discerning casual observer. For me to glimpse at odd moments in the mirror. Should it represent my naiveté? My vulnerability? My stupidity? Or can it stand for something better? I would really like that.
- את מגיעה אלי בעשר
- אוקיי
- ותפתיעי אותי
מוזר איך הדברים האלה מסתדרים. באותו יום בדיוק קניתי ביריות. לא בשבילו... אבל איזה תזמון! אחרת, לא הייתי יודעת איך להפתיע. ופתאום זה היה לי ממש ברור.
אז הלכתי לשם, לבושה שמלה שחורה קצרה וחמודה, ומתחת - חזיית תחרה שחורה, הביריות החדשות שהם בעצם סט קשור לתחתוני תחרה - משיכת חוט אחת והתחתון יורד, אך הביריות נשארות... ירכונים ועקבים.
הדירה שלו מרחק 7 דקות הליכה משלי בתל אביב. כל צעד לשם הרגשתי את הסקס הגואה -משפשוף החגורה של הביריות או הענטוז בעקבים או הסרט סטן של התחתון... כל צעד מקרב אותי לרגע.
בפתח הבניין שלו עצרתי, סידרתי את ה"ערכה" ו... הורדתי את השמלה. עמדתי בדלת ככה, כמעט עירומה. עמדתי והתענגתי על התחושה שכל רגע איזה שכן יכול פתאום להגיח ולראות. עליתי לאט לאט במדרגות, וככה נכנסתי בדלת שהשאיר פתוחה.
הוא היה בטלפון, כועס על איזו התפתחות באיזו עסקה. פתאום קלט אותי, והלסת שלו פשוט נפלה, כמו בסרט מצויר. רק המבט הזה היה שווה הכל.
לקח לו עוד כמה שניות להפטר מהפון... ובינתיים ניסיתי לתפוס פוזה כמו באיזה סרט נואר - נשענת על הקיר, אבל בלי סיגריה. זה היה משעשע אבל למותר לומר שלא נשארתי שם אחרי שניתק את שיחתו.
אחר כך, רציתי לצאת מהדירה בדיוק כמו שנכנסתי. הוא לא נתן לי. אמר לי לא להתגרות בגורל.
פחדן. כל הכיף זה להתגרות.
מישהו
אמר לי איכס ולמה
מישהו
אמר בייבי, מה נש? מתגעגע
מישהו
עזר לי להגיע ולחזור, ונתן חיבוק אמיץ
מישהו
עזר לי, אבל אז התחיל איתי
מישהו
רק רצה לזיין אותי
מישהו
החליט לא לעשות כן
מישהי
אמרה "צר לי לשמוע" בטון של מכתב רשמי
מישהו
אמר, נו, יגיע אחר
מישהי
התקשרה יום-יום, אבל מאנה לבוא אלי
מישהי
הגיעה באמצע הלילה, כי ידעה שאני צריכה אותה
מישהו קטן
התחבא וילל, מסכן שלי
מישהו גדול
עבר את כל הגבולות שלי
רבים
כתבו לי ומסרו לי וחיבקו אותי וחייכו אותי
למדתי על כל אחד משהו. לא תמיד משהו שרציתי לדעת.
במצב רוח פילוסופי היום.
היום הוא אולי היום הראשון מזה שבועות רבים שאין לי שום תוכנית, שום מחויבות, שום לחץ של עבודה או מחלה או שליטה... פשוט כלום. יכולה לשכב על הספה ולראות טלוויזיה, או לצאת לטיול, או לאכול או לישון... בקיצור, רק בדיוק מה שאני רוצה.
זה לא נשמע כזה מדהים, אבל זה מדהים.
ואני ממש לא רוצה כלום חוץ מאשר השקט הזה בראש. אבל זה מביא לי זמן לחשוב, וזה תמיד מסוכן... 😄
אני תוהה על עצמי, אם אני אותו אדם שהייתי לפני חודשיים. ואם בכלל אפשר להיות אותו אדם בשני רגעים שונים בחיים אבל זה מסובך מידי. אבל אני עם עצמי - אין לי שום דרך לראות מבחוץ. ואין לי את מי לשאול. ואפילו אם היה לי, חלק ממה שבראש שלי היום זה שאף אחד בעצם לא מכיר אותי. גם לא מי שהכי אמור להכיר. כולם חושבים שכן, והם נורא נורא טועים.
אוי, זה נורא לנסות לתרגם מחשבות כאלה למילים בבלוג בכלוב. אבל אני חייבת, כי זה הזמן שלי פה, והחוויה שלי הזאת שגוררים את הראש הזה.
זהו. אין לי מסקנות, וגם המחשבות לא כאלה עמוקות בעצם. רק שמחה שיש לי פתאום מקום בשבילן.
עצבנית.
על עצמי. ועל עוד כמה אנשים. אבל בסוף - בעיקר על עצמי.
כי נמאס לי להיות רציונאלית. ונמאס לי להיות נחמדה. אני רוצה להיות חופשיה להרגיש מה שאני מרגישה ולעזאזל עם כולם. ומי אמר לי שלא? רק אני, נכון?
אז אני עצבנית. קודם כל, כי אני נותנת לדברים שלא קשורים אלי להפריע לי. שנית, כי אני בכלל מרגישה שמפריעים לי. ושלישית, כי אני שופטת את עצמי, וחושבת על הלמה והאיך והמה זה אומר.
אזלו לי הכוחות. אין לי משאבים להיפגע. אף פעם אין לי משאבים להרשות לעצמי להיפגע, ונראה שכל פעם שאני חושבת שאולי הפעם, אז אני מתבדה. ואני באמת לא יודעת כמה זה אני, וכמה זה באמת שאנשים שוכחים שגם לי יש רגשות, ושאני מסוגלת להיפגע.
(היה עוד, אבל כנראה שהגעתי לגבול של החשיפה העצמית שלי. לא שחשפתי כזה משהו, אבל יחסית אלי? הרי שום דבר פה לא נכתב בחיוך, וזה כבר צעד גדול בשבילי... )
קיבלתי השבוע מתנה כל כך יפה.
המתנה - נחמדה. רלוונטית. מוערכת. נכונה.
המאמצים - גדולים, מפתיעים, נוגעים ללב.
המחשבה - כל כך מדהימה, שאין לי מילים.
החיוך והאהבה והציפיה והאהבה (כבר אמרתי?) והמבט בעיניים - אין ערוך להם.
קטונתי.
שיחה כזאת, אחת, קטנה
מה זה - כמה מילים ואייקונים?
ואני כולי נפעמת.
הלב שלי דופק כל כך מהר, גם אחרי כמה שעות.
למרות העבודה שמחכה. הפגישות והישיבות ושיחות הועידה.
לא מצליחה לישון. הופכת ומתהפכת.
כנראה לא ממש שולטת בעצמי...
מזל שזה לא התפקיד שלי :)
מה קורה שמחברים שפעת + חום + פרוצדורה רפואית מינורית אך כואבת + מחזור + עומס בעבודה?
למרבה ההפתעה,
צלילות מחשבה.
זמן לנשום.
מסקנות.
יופי לי 😄
אמרת "תתקשרי" ולא התקשרתי.
איימת, "לא אבקש שוב!"
כתבת שזאת באמת באמת הפעם האחרונה.
סימסת שאני מפסידה.
שולט, תשלוט בעצמך.
קראת לי "יקירה" ומיד
הוכחת אותי שאני עושה הא ודא, ומי בכלל אמר?
כי אני יקירה?
אמרת לי שאין בי כלום.
הסכמתי.
ועדיין רצית שאסביר.
אני לא שלך, לא הבנת?
שחרור, זה לא שלך לתת.
התמסרות, זה לא שלך לקחת.
אין פה כלום אלא בהסכמה.
ואז צריך להיות הכל.