" עם כל כך הרבה עצים בעיר יכולת לראות אך האביב עומד להגיע בכל יום, עד שלילה אחד של רוח חמה היה מביא איתו פתאום בבוקר אחד . לפעמים היו הגשמים העזים, הקרים, הודפים אותו בחזרה ונראה היה שלעולם לא יגיע ושאתה מאבד עונה שלמה מחייך. זה היה הזמן היחיד העצוב באמת בפריז משום שהוא היה לא טבעי. ציפית להיות עצוב בסתיו . חלק ממך היה מת מדי שנה כשהעלים נשרו מן העצים וענפיהם נותרו עירומים מול הרוח והאור הקר, החורפי. אבל ידעת שהאביב ישוב תמיד , כפי שידעת שהנהר ישוב לזרום לאחר שקפא. כשהגשמים הקרים המשיכו לרדת והרגו את האביב, היה זה כאילו אדם צעיר הלך לעולמו ללא סיבה .
אך בימים ההם האביב היה תמיד מגיע בסופו של דבר , אלא שהתעורר הפחד שמא הוא לא יופיע. "
כשהוא כתב את אשר כתב זה נראה כאילו הוא מדבר על צפייה לאביב ארופי , כן זו לא קלישאה שבתל אביב אין סתיו. בארץ אין עונת מעבר, או שחם מידי או שקר מידי. לי נראה שהוא עסוק בעיקר בפחד, פחד לצפות כל כך למשהו שבסופו של דבר כבר לא יקרה לעולם.