בזמן שהלכתי ברחוב, הדבר היחיד שליווה אותי היו המחשבות שלי והצליל העמום של תקתוק צעדיי על מדרכות האבן הרטובות. לבשתי כמה שכבות לחימום כיאה למזג האוויר הסגרירי של הלילות בלונדון אבל הקור עדיין עקץ אותי בחלקים החשופים של הפנים. החזקתי ביד תיק קטן שבתוכו היו שאר החפצים האישיים שלי שלא לבשתי שעימם הגעתי לבריטניה לפני ימים בודדים.
בזמן שהלכתי לעבר היעד המתקרב שלי, תהיתי לעצמי מה אני יותר, אמיץ או טיפש. הבחירה שעשיתי את דרכי לעברה עוררה בי תחושות מעורבות. מצד אחד התרגשות כבירה התעוררה בתוך החזה שלי, ועם כל צעד הרגשתי שאני עומד לפרוץ מתוך הגוף של עצמי מרוב עוררות. מצד שני הבטן שלי התפתלה בכל זווית אפשרית לאור הלא נודע.
ככל שהתקרבתי לעבר הבית שלו התחושות רק התעצמו, קורעות אותי בין רצון לברוח בכיוון הנגדי לבין הצורך להתקדם הלאה. הבית שלו היה מסוג הבתים הקלאסיים המתאימים לאזורי היוקרה של לונדון. בנייה קלאסית אבל שמורה היטב. הכל נקי ונראה כאילו נבנה בשנים האחרונות על אף שהוא עומד על תילו הרבה זמן. חזית הבית התלת קומתי הייתה מאסיבית עשויה אבן לבנה עם חלונות גדולים וממוסגרים במסגרות שחורות. המדרגות המשתפלות לגובה הרחוב היו עשויות משיש לבן שהיה עדיין רטוב מהגשם שירד לפני כשעה. במעלה המדרגות דלת עץ כפולה שגובהה יותר משני מטרים עם מקוש כסוף במרכזה.
ככל שהתקרבתי לעבר הבית מחשבותיי נסובו פחות לעתיד לקרות ויותר אליו. האיש שאני עתיד לפגוש לראשונה בעוד מספר רגעים. מי הוא אותו אדם? גם אני לא באמת יודע.
שמעתי עליו לראשונה כל מיני רחשים ברחבי האתרים של קהילת הקינק העולמית. הכינוי שלו תמיד עלה כששוחחתי עם אנשים על השאיפה הביזארית שלי, לקיים סשן שבו אין לי בכלל שליטה. בשום מידה. כניעה טוטאלית.
הכינוי שלו היה הפאנטום, כמו "הפאנטום של האופרה". בפרופילים שלו שיצא לי לעיין בהם שעות רבות, עוד לפני שהכרנו הייתה רק תמונה אחת של מסכת פנים לבנה חצויה כמו באופרה המוכרת, מונחת על כרית סאטן שחורה ומבריקה. משהו אלגנטי ועמום. ניגוד מוחלט למרבית הפרופילים שהראו תמונות סמי עירומות של בחורים לובשים ציוד או בגדי עור ולייטקס.
השם שלו עלה תמיד במסגרתם של דיונים בנושאי שליטה טוטאלית, כאחד מהשולטים המנוסים האלה. אלה שמקבלים עבדים לתקופות מאוד ארוכות, אלה שיש להם המון ציוד ודאנג'ן פרטי, אלה שבוררים לעומק כל מי שפונה אליהם. בקיצור סוג של אגדה אורבנית על האדון האולטימטיבי.
בהתחלה כששמעתי עליו לראשונה אני מודה בפני עצמי הייתי פסימי. מסוג הדברים שהם טובים מידי מכדי להיות אמיתיים. לא חשבתי עליו ברצינות והכינוי שלו נשאר בתהומות הנשייה של הקינק האינטרנטי.
לילה אחד שהתאפיין בחרמנות יתרה וגלישה עד אובדן הדעת באתרי הקינק השונים שוב נתקלתי באחד הפרופילים שלו וקראתי לעומק. שם הוא התחיל לכרוך את עצמו סביבי.
הכתיבה שלו הייתה הדבר הראשון שדיבר אלי. הוא כתב ברהיטות, בדיוק רב ובפירוט אשר מצד אחד נתן לך להבין מה הוא מצפה ממך, ועדיין השאיר אותו כחידה לא ברורה. היה משהו בקריאה של התוכן שהוא כתב שלא נתקלתי בו הרבה. אולי במפגשים בודדים עם אדונים מסוימים ומאוד חזקים. משהו שאני כנשלט כמהה לו מאוד. היה בו איזה שהוא כוח כזה. הוא התבטא אפילו דרך הכתיבה בלבד. כאילו הדמות שלו התרוממה למולי מתוך הטקסט על המסך והצורך העצום הזה פשוט לכרוע מול הגדולה שלה השתלט עליי.
מצאתי את עצמי מתעכב על פסקה. קורא שוב ושוב כדי להתענג על המילים שלו. תוך כדי בלי משים מצאתי את עצמי נוגע בעצמי בהפגנתיות, עד כדי כך שכששמתי לב למה שאני עושה כבר הייתי בחצי הדרך לגמור בעודי לבוש.
להפתעתי ברגע הזה הרגשתי בושה מסוימת. הרגשתי משום מה שזה לא נכון. לא המשיכה חלילה. אלא החוצפה שלי. לגעת בעצמי למול המילים של האדון הזה. פשוט זה לא הרגיש נכון. לא בלי הרשות שלו. ברגע שהמחשבה הזו עברה לי בראש משהו השתלט עליי. בן רגע לחצתי על כפתור שליחת ההודעה והתחלתי להתנסח.
סיפרתי לו על עצמי, פרטים אישיים, הניסיון. מה שעשיתי וחוויתי. ואז התחלתי לספר על הצורך הזה שמסתובב איתי שנים להיות כנוע לחלוטין. לאבד את כל השליטה. לא לבחור כלום. איך יחסי שליטה קודמים לא עבדו עבורי כי זה פשוט לא היה מספק. כי תמיד הייתה לי ברירה. מצאתי את עצמי חורג ממגבלת התווים המאוד נדיבה שמערכת ההודעות של האתר מספקת.
עצרתי לרגע וקראתי שוב. ערכתי וצמצמתי את ההשתפכות שלי, כי בכל זאת אני רציתי לעורר בו רושם טוב, ולפני שידעתי מה קורה ההודעה נשלחה. הייתי באותו רגע בתחושה עמוקה של שוק מעצמי. אני בדרך כלל לא שולח הודעות לאדונים אקראיים בשעות הקטנות של הלילה. בטח לא לאנשים כמוהו. אבל מאוחר להתחרט.
בימים שאחרי שליחת ההודעה המחשבה עליו ועל ההודעה ששלחתי ליוותה אותי כל הזמן. הוא יגיב? הוא לא יגיב? מה לעשות אם כן? המחשבה על ההודעה ניקרה לי בראש לאורך כל הימים הבאים וככל שהתגובה איחרה לבוא, כך הספקות וההרהורים רק החמירו.
שלושה ימים אחרי בעודי בעבודה קיבלתי התראה לנייד מהאפליקציה של האתר על הודעה חדשה. הלב שלי החל לפעום בחוזקה. כל כך חזק שיכולתי להרגיש את הפעימות שלו בגרון שלי. בתחושה קלה של חרדה פתחתי את האפליקציה. ההודעה הייתה ממנו.
בהודעה היה כתוב: "עוררת את סקרנותי. נדבר היום בסקייפ. שעה עשר בערב בדיוק לפי שעון בריטניה (GMT+1). שם המשתמש: Phantomofthedeep."
בהיתי בהודעה במשך כמה דקות. משהו בדיוק שלה, בפרטים המעטים. בהחלטה של איך ומתי נדבר בדיוק. הרגשתי את הזקפה שלי עומדת במלוא תפארתה. גלגלתי את הכיסא שלי מתחת לשולחן בחופזה למקרה שמישהו יעבור לידי. היה לי ברור מההדגשה של המילה "בדיוק" שהוא לא ימתין רגע מעבר לשעה הנקובה. מיד המחשבות שלי הוצפו והבטן שלי החלה להתהפך.
לקחתי נשימה עמוקה ומיד הורדתי סקייפ שכבר שנים לא השתמשתי בו. והזנתי את פרטי המשתמש שלו. הוא לא היה זמין. חישבתי בזריזות את הפרש הזמן ביני לבין לונדון וראיתי שנותרו לי עוד שש שעות בדיוק. עד לשיחה איתו. ההתרגשות החלה להציף אותי.
***
בעשרה לחצות ישבתי מול המחשב שלי בהתרגשות יתרה. התקלחתי, וידאתי שאני נראה במיטבי וישבתי לחכות. לא יודע למה אבל אפילו התזתי על עצמי אפטרשייב ודאודורנט. משהו באדם הזה שבכלל לא פגשתי או אפילו החלפתי עימו מילה גרם לי לרצות להיות במיטבי.
ישבתי והמתנתי. בהיתי בשעון של המחשב בזמן שהדקות חלפו עד חצות בדיוק, אז לפי הפרשי השעות יהיה עשר בלילה בלונדון. הסתכלתי על השניות חולפות ובדיוק כאשר השעון התחלף לחצות, קפצו שתי הודעות ברצף בתחתית המסך.
האחת ציינה שהמשתמש Phantomofthedeep אישר את בקשת החברות שלי, והשנייה ציינה מיד שהוא אונליין. לא עבר רגע והתקבלה על המסך שלי הזמנה לצ'ט וידאו. לחצתי על כפתור המענה של השיחה ויכולתי להישבע שהלב שלי פעם פעימה אחת יותר חזקה מהאחרות, בעודי לוחץ.
המסך התרחב ועלתה מולי דמות אפלולית. קווי מתאר של אדם יושב בחשכה על מה שנראה כמו כורסא רחבה וידיו מונחות על שני המסעדים שלה. מקור האור היחיד היה מבעד לאחד החלונות שהיו ממוקמים ברקע מאחוריו, ככל הנראה מפנס רחוב.
שתיקה רגעית. במהלכה יכולתי לשמוע את הגשם מדפק בחוזקה על החלונות מאחוריו. ואז הוא החל לדבר.
"ערב טוב לך". הוא אמר. הקול שלו היה עמוק ונינוח.
"ע-ערב טוב... אדוני". עניתי והקול שלי נתקע קצת תוך כדי הדיבור.
"אין צורך בתארים. כרגע. אתה אינך רכושי, ואני איני אדונך. כרגע."
בכל פעם שהוא ציין את המילה "כרגע" תחושת ההתרגשות שמילאה את החזה שלי קפצה לרגע. חשתי רעידה לא רצונית קלה ברגליים שלי. היא התחילה להניע אותן קלות. ממש שמחתי באותו רגע שהוא לא רואה את הרגליים שלי.
"כן, אדו.... כן. אני מבין." השבתי.
"מצוין... עכשיו ספר לי עוד על עצמך ועל הרצון שלך לאבד שליטה."
הרגשתי כאילו סכר נפרץ איפה שהוא במרכז בית החזה שלי, והתחלתי לדבר בשצף. אני לא מהאנשים שבדרך כלל מדברים בכזו חופשיות, אבל משהו בו עורר בי תחושת בטחון כה עזה שכל התחושות והמחשבות שלי זרמו החוצה כאילו העכבות שלי כובו. הוא הנהן מידי פעם בתוך הצללים שלו. השמיע קולות של הבנה ועניין, אך בעיקר הקשיב.
מצאתי את עצמי תוך כדי השיחה מרגיש כאילו אני משתחצן. אומנם טרם חוויתי שליטה כל כך טוטאלית, אבל כן התגאיתי בניסיון מאוד עשיר לאורך הרבה שנים ומפגשים עם הרבה שולטים.
ברגע שעלתה בי התחושה הזו ניסיתי לסייג את עצמי "אבל זה בהחלט כלום. אני לא עשיתי יותר מידי..." התחלתי לומר.
"עצור!" הוא אמר בטון תקיף וחד, ששבר את השתיקה שלו לפתע, וקטע את רצף ההתנצלות שלי. "אל תוריד מערכך או מהניסיון שלך. אני לא אקבל את זה".
בהיתי בו לרגע. הייתה לי תחושה מטרידה כאילו הוא היה מסוגל לקרוא את המחשבות שרצו לי בראש, בדיוק לפני רגע. ברגע שלא שברתי את השתיקה הוא אמר בטון יותר רך "תמשיך. אני מקשיב".
לא העזתי לנסות לומר משהו אחר והמשכתי לתאר בדיוק רב ככל שהצלחתי להעלות בדעתי את כל הניסיונות שהיו לי, מצבים שבהם נתקלתי. מה אהבתי מהם ומה לא. הוא מידי פעם שאל שאלות קצרות כגון: איך הרגשתי במצב נתון? או האם זה התאים לי שהדבר הזה התקיים.
במענה לתשובותיי הוא רק המשיך להנהן ולהקשיב. לבסוף הוא שאל אותי מה היה הסשן הכי ארוך שביצעתי ואילו פרטים יכולתי לספק עליו. עניתי שהוא נמשך שבועיים רצופים (ומספקים חשבתי לעצמי בראש) והמשכתי לפרט כיצד הוא התנהל, כיצד השולט התייחס אלי ואת הפרטים שיכולתי לזכור. הוא הנהן לעברי כאשר סיימתי לדבר.
"תודה לך על הכנות שלך. אני אשקול אם אתה מתאים".
במילים אלה השיחה התנתקה. בהיתי לרגע במסך ותהיתי מה התרחש כאן עכשיו. הייתה לי תחושה כאילו הרגע ירדתי מרכבת הרים מסחרת במיוחד. ואז שמתי לב שהשעה בשעון על המחשב הייתה שלוש לפנות בוקר. הפה שלי נפער קלות.
דיברנו במשך שלוש שעות ברצף ולא שמתי לב? חשבתי לעצמי. תחושת הפליאה הזו ליוותה אותי בדרכי למיטה ולשינה המיוחלת אחרי יום ארוך.
***
