The Imaginarium

שתי הדמויות פונות ומתרחקות מאיזור הכלובים. בעודן צועדות דמותן חולפת על פני צגים שונים, מבין מגוון הצגים הגדולים המותקנים על הקיר הרחב. הדמויות נראות עמומות משהו בחשכה החלקית, אפורות על רקע שחור, עיניהן זוהרות כאשר הן נקלטות במצלמות האינפרא אדום. המצלמות ממוקמות באופן אסטרטגי ברחבי החלל הרחב, כך שאין ולו נקודה מתה אחת, שאינה משדרת באופן מתמשך לעשרות הצגים השונים על הקיר. 

 

האיש יושב בכורסה מרווחת מעור. הוא לוגם מכוס המשקה שלו, בעוד עיניו ממשיכות לעקוב אחר הדמויות צועדות ושבות לאיזור השטיפה ומתחילות למלא אחר ההוראות שקיבלו. הוא מלקק את שפתיו לאחר לגימת המשקה ומניח את הכוס לצידו על שולחן עץ נמוך, הממוקם לצידו. 

 

בידו השמאלית, מבלי להסיר את עיניו מהצגים, הוא לוחץ על סדרה של כפתורים בלוח השליטה שמותקן לצד הכיסא. אורות נדלקים על הדמויות בחלל. התצוגה מבזיקה לרגע חולף, כאשר המצלמה עוברת ממצב של צילום בחשכה לצילום באור. הדמויות כעת צבעוניות וברורות יותר. המצלמה מתמקדת כעת בדמויות ומתקרבת כדי לשפר את הראות. 

 

הדמות הדומיננטית יותר, זו בעלת השיער השחור והגוף החטוב יותר, נראית כמנחה את הדמות השנייה, לבצע פעולות מסוימות. היא מתחילה לבצע שגרת שטיפה עליו, כפי שעשו לא מכבר לדמות השלישית. בעודו נזכר בה מבטו של האיש קופץ לרגע לצג אחר שמציג את הדמות השלישית, שכובה בתא שלה, זעה קלות בשנתה. 

 

מבטו שב לדמויות האחרות. הוא מתעמק בהן. מתענג על מראן. מתענג על הפעולות שהן מבצעות בשם הרצון שלו. הן ביטוי חי וקיים לרצון שלו בפעולה. המחשבה הזו ממלאת אותו בסיפוק ייחודי, כמו משב אויר צח במיוחד שממלא את הריאות ומעורר את הגוף. תחושה של משמעות עופפת אותו והוא מתענג בה. 

 

קול קל של צעדים מאחוריו שובר את הרגע. הוא מתיישר קלות בכיסאו ושב למקד את מבטו בצגים מבלי להסתובב. הזקפה המשמעותית שהתעוררה עקב התחושה האחרונה, עדיין זקורה היטב ומורגשת במכנסיו. 

 

אדם לבוש בחליפה שחורה, תפורה לפי מידה, צועד לתוך החדר. הוא נעמד לימינו של האיש בדממה וממתין. הוא יודע יותר מידי טוב לא להפריע כאשר המעסיק שלו צופה ב"צעצועים" שלו. 

 

האיש בכיסא מתענג עוד רגע קל בדמויות שעל המרקע ואז מבלי להסב את מבטו אומר: "הכל מוכן למסיבה בשבוע הבא?" 

 

"כן אדוני." משיב האיש בחליפה וממשיך לפרט בטון ענייני. "הזמנות נשלחו לכל האורחים, מרביתם כבר אישרו את הגעתם והביעו ציפייה רבה לקראת האירוע. צוות המטבח ביצע את כל ההזמנות ביחס למזון ושתייה הנדרשים. הצוות הלוגיסטי מקים את המתקנים כרגע באולם. הכל כפי שדרשת". 

 

"מצוין". משיב האיש בטון אדיש, כמי שמסכים שמזג האוויר אכן נעים, כפי שבדיוק סיפרו לו. 

 

"הצוות ביקש לדעת אם ייעשה שימוש רק בשני צעצועים". ממשיך ושואל האיש בחליפה בטון ענייני. 

 

"הו. לא. אנחנו נכניס למשחק גם את הצעצוע החדש והשלישי שלי הפעם." משיב האיש בכורסה, כעת טון הדיבור שלו מלא עניין וציפייה. 

"כמובן, אדוני. האורחים יתענגו על התוספת החדשה למשחקים". 

"כן… הם בהחלט ייהנו" משיב האיש כמי שמדבר יותר לעצמו מאשר לאיש בחליפה הניצב לצידו. 

"אני אדאג להכנות הנדרשות". משיב האיש בחליפה. הוא מסתובב ויוצא מהחדר בדממה. 

 

האיש נשען לאחור בכורסה, מרים את כוס המשקה שלו ולוגם ממנה באריכות. 

באותו הזמן שתי הדמויות בהן הוא צופה ממשיכות בעיסוקיהן המחייבים. 

 

–----------

 

אתה נשרך אחר אלפא בעודו צועד בהחלטיות לעבר איזור השטיפה. הוא מתחיל לפעול ביעילות, מזיז מוצרי ניקיון ובאותה נשימה מורה לך בראשו להיכנס לאיזור הרחצה המרוצף. 

 

אתה צועד פנימה ומסתכל על השלשלאות הרטובות שתלויות מהתקרה, אשר עד לפני כמה זמן החזיקו את בטא המעולף תלוי, בעודכם רוחצים אותו. 

אלפא קולט את מבטך ואומר: "אני צריך לכבול אותך או שאתה תעמוד בשקט ותעשה מה שצריך?" 

 

אתה מוצא את עצמך תוהה בכנות כיצד לענות לשאלה הזו. התשובה הלכאורה אוטומטית שעומדת לך על קצה הלשון היא 'לא, ברור שלא', למה שתיתן לו לכבול אותך ולרחוץ אותך כמו כלב? 

אבל התשובה הזו לא יוצאת לך מהפה. אתה באמת תוהה למה הוא לא צריך לכבול אותך. משהו בך אפילו מרגיש התרגשות מסוימת מעצם המחשבה שתהיה כבול וחסר שליטה מולו. 

 

"נו?" אלפא שובר את רגע ההרהור שלך ומורה לך בידו לעמוד במרכז חלל השטיפה. אתה דוחף את המחשבות האלה פנימה. עמוק עמוק. אתה נעמד בדממה במרכז החלל ופורש את ידיך לצדדים. 

אלפא ניגש לשלשלאה אחת, אבל אתה פונה לעברו ומבטך מתחנן. אתה לא יודע למה. חלק רוצה להישאר חופשי. חלק אחר כמהה למגע של המתכת הקרה. 

הוא רואה את מבטך. אתם מחליפים מבטים לרגע, וישנה שתיקה של הבנה. 

 

"לא לכבול אותך?" הוא שואל. אתה נקרע בין הרצונות המנוגדים שלך, אבל לבסוף עונה בקול חלש: "ל-לא". 

תחושת החמצה חריפה שוטפת אותך ואתה חש שהקרביים שלך מתהפכים בניגוד עניינים. 

אלפא מהנהן לעברך בהבנה. הוא נותן לשרשרת להישמט מידו והיא מתנדנדת קלות, מתיזה שאריות מים ומקרקשת. 

הוא זז לעברך ונעמד בדיוק מולך, פנים אל פנים, כמה סנטימטרים מהפרצוף שלך. העיניים שלו נועלות מבט עם שלך. הוא לוקח נשימה עמוקה ואומר בלחישה: "זה בסדר. אני מבין. זה בסדר שאתה לא יודע מה לעשות. תן לעצמך להנות מזה כל עוד נותר בך משהו שמתלבט. אחר כך גם זה לא נשאר יותר". 

 

הוא לוקח צעד אחורה. נותן בך עוד מבט וממשיך לפעולות מהירות ויעילות. בתוך רגעים החיתול העמוס שלך מוסר ונופל לרצפה. הפלאג נשלף מתוך ישבנך. אתה חש את פי הטבעת שלך נפתח ונסגר כמו דג מחוץ למים, לאחר שכבר התרגל לנוכחות של משהו תקוע בתוכו. 

הוא ניגש ומביא את סט המפתחות ומסיר את המתקן שנועל את הזין שלך לראשונה. הזין שלך כואב לאחר השחרור מהכלא שלו. קצת פחוס ומעוך, אחרי התנגדויות חוזרות ונשנות מול קירות המכלאה שלו, למולם הפסיד, שוב ושוב. גם הוא כאילו התרגל להיות כלוא וכעת שאינו, תחושה זרה חולפת בחלציים שלך. 

 

אלפא מיישר את הזרועות שלך בתשעים מעלות מהגוף. מתיז מים קרים בעוצמה, אך אתה נותר יציב כדי לא לספק לו סיבה לכבול אותך. מנגד כל תנועה בזוית עינך של השלשלאות מעוררת בך משהו עמוק. מן קריאה הביתה. 

אלפא מסבן את כל האיזור ביסודיות. מקרצף ושוטף. לכלוך רב ונוזלי גוף קרושים ניגרים ממך לפתח הביוב ברצפה. 

 

לבסוף כאשר הוא מסיים, הוא מייבש אותך עם מגבת היטב ואז שב ונוטל את המתקן. אתה בא להושיט יד לעצור אותו ועוצר את עצמך באמצע התנועה. ידיעה כי מדובר בבלתי נמנע חולפת בראשך ואתה לא נע בזמן שהוא שב ונועל את הזין שלך. 

 

"עכשיו אני." הוא מפטיר כלפייך בכניעה מסוימת. "בדיוק כמו שעשיתי לך". הוא נעמד במרכז החלל ופורש את ידיו לצדדים. אתה ניגש לעבר הצינור כשהוא עוצר אותך. "הכל כמו שצריך" הוא מכריז לעברך. מבטך המבולבל נענה במבטו, שמסתכל על השלשלאות התלויות. 

 

"אתה רוצה שאכבול? א-אותך?" אתה שואל בהפתעה. "לי כבר אין בחירה כמו לך" הוא עונה ביובש כמי שהכיר בגורלו. אתה אפוף תחושות מעורבות, כאשר אתה ניגש לשלשלאה ומותח אותה לעבר ידו המושטת. 

"תנעל את הבריח עליה" הוא מנחה אותך בטון ענייני, בעודך סוגר את אזיק המתכת הכבד על מפרק ידו. אתה נועל את הבריח וחוזר על הפעולות בידו השניה. 

 

"המפתחות על העגלה" הוא מנחה אותך לאור הבלבול שאתה מפגין מול המצב הלא ברור. אתה ניגש ושולף את צרור המפתחות מהעגלה של מוצרי הניקיון. 

אתה כורע מול האיבר של אלפא, המתקן בגובה העיניים שלך. "יש בצד כניסה למפתח." הוא מנחה. "תכניס, תסובב ותוציא את המנעול. לאחר מכן, בזהירות, תמשוך את הכלוב מהטבעת ותסיר אותם." אתה עוקב אחר הנחיותיו. 

 

"בזהירות, אמרתי" הוא מפטיר לעברך ומעוות את פניו בכאב כבוש, כאשר אתה מושך חזק מידי את הכלוב. האיבר שלו מרשים גם כאשר הוא מכווץ ולאחר מגבלה ארוכה למדי שהותירה בו את חותמה. אתה מחקה את צעדיו ומקרצף את גופו ביסודיות מירבית. מנגב היטב ואז שב עם המתקן. עיניך פוגשות את עיניו. משהו בעומקן מתחנן אליך שלא תכלא את הזין שלו שוב, אבל חוץ מכך שום סימן. אתה עוצר מולו בהיסוס. 

 

"תנעל אותו" בוקע הקול יש מאין. אתה מסתובב בבהלה לחפש את האיש, אבל הוא אינו בנמצא. "תנעל אותו, אומגה" שב הקול ומנחה. הטון המתכתי הקל שלו גורם לך להבין שמדובר במערכת כריזה. הוא צופה בכם בכל העת. 

אתה משיב את מבטך לאלפא שמחייך אליך קלות ומהנהן באופן עדין וכמעט בלתי מורגש. אתה מכניס את האיבר שלו לתוך הטבעת ולאט לאט את כולו לתוך הכלוב. אתה מחליק ומנסה. אלפא בולע את הכאבים שאתה גורם לו, כדי לא לערער אותך. לבסוף המנעול שב למקומו והמלאכה הושלמה. 

 

אתה מסיר את השלשלאות ומנגב אותו בשנית עד שהוא יבש לחלוטין. בעודך מנגב את רגלו הוא מניח יד חברית על כתפך ונותן בך מבט שאומר שסיימת את חלקך. הוא נותן בך מבט אחרון של הערכה ומורה לך בראשו ללא מילים ללכת אחריו. 

 

אתם שבים לתאים. הוא מצביע על שלך בעודו ניגש לתא שלו. כאשר הקולר שלך מתקרב לדלת המנעול מזמזם והדלת נפתחת. כך גם אצלו. 

אלפא ניגש לעגלה בה נעזר מוקדם יותר. אתה מצפה לחיתול ופלאג בשנית, אך במקום זאת הוא ניגש לעבר התא שלך עם קופסת האוכל האפור ובקבוק מים סגור. הוא נכנס לתא שלך ומוזג מנת "אוכל" לסט קערות שמונח על מגש מתכת על הרצפה ומוזג מים לקערה השניה מבין השתיים. הוא יוצא מהתא ומותיר אותך לעמוד במרכזו לבד וסוגר את הדלת אחריו. הדלת ננעלת. 

 

אתה מסתכל סביב. התא זהה לזה שבו השארתם את את בטא. מזרון שחור על הרצפה, סט קערות מתכת על הרצפה ליד הדלת וקופסת מתכת שחורה בקיר האחורי. 

 

בעודך בוהה בקופסה נשמע לפתע זמזום מתכתי וקליק של שחרור מנגנון. פאה אחת של הקופסה נפתחת קדימה לתוך החלל כמו דלת. היא חושפת אסלת מתכת שחורה ומעליה כיור מתכת עם ברז קטן שהניקוז שלו יורד לתוך הניאגרה, כמו שראית בעבר בסרטי בתי כלא אמריקאים. הקופסה כולה נסוגה לתוך הקיר לתוך חריץ מובנה, מותירה את האסלה והכיור חשופים לשימוש. 

מבחוץ אתה יכול לשמוע את אלפא משיב את עגלת הציוד למקומה, נכנס לתא שלו ואת דלת התא ננעלת. צליל מנגנון נשמע לאחר מכן ואתה מניח שגם הוא קיבל אסלה וכיור. 

 

"אומגה" אתה שומע את אלפא קורא. אתה ניגש לתא, מצמיד את ראשך לסורגים ומביט הצידה. בזווית מסוימת אתה מצליח לראות אותו עושה את אותו דבר ומביט אליך. "תודה" הוא אומר לעברך. נותן בך מבט, ונסוג לתוך התא. 

אתה נותר המום לרגע, תוהה על מה הוא מוקיר לך תודה. אתה מתיישב על המזרון השחור ושוקע לתוכו. 

 

הקיבה שלך מתחילה לקרקר ואתה בוהה בעיסה האפורה בתיעוב. לבסוף הגוף מנצח ואתה מתכופף לעבר הקערה ומתחיל לאכול בידיך את העיסה. היא בקושי אכילה, אבל עדיפה על פני הכאבים שהחלו להתפתח בבטן שלך. 

 

בעודך אוכל המצלמה בפינת התא מתמקדת בך. האיש יושב וצופה בך כעת, מבטו ממוקד בגבך הרכון מעל הקערה. הוא מחייך בסיפוק ולוגם לגימה ארוכה מהמשקה שלו, מבטו נעוץ בך. 

אתה מתנודד קלות. גופך עדיין רדום במרבית חלקיו, בשל העדר תנועה ממושך של מספר ימים. על אף זאת, משהו בך בוער ברצון לרצות ולציית ומניע אותך הלאה למרות הקושי הפיזי. 

העוררות הזו אינה משהו שחשת בעבר. יצא לך לחוות בחייך רגעים של עוררות רוח, של מוטיבציה גבוהה, של נכונות לפעולה, אך אף אחד מהם לא זהה למה שאתה מרגיש שפועם בלבך וזורם בעורקיך כעת. 

זו מעין תחושת שליחות. תחושת משמעות קיומית חדשה וכל כך עוצמתית שהיא יכולה להניע אותך, למרות כל קושי שתיתקל בו. אתה מרגיש יותר חי מאשר חשת אי פעם. 

בעודך מהרהר על החיות החדשה שהוחדרה בך המציאות טופחת על פניך. אלפא שמקדים אותך במספר צעדים כבר החל לפעול. הוא כורע למול הקופסה הגדולה שמולו ומתחיל לשחרר מנעולים ובריחים שסוגרים אותה. אתה חש צורך לפעול אך לא בטוח מה עליך לעשות, אז אתה נותר קפוא במקומך. 

כאילו הוא קורא את מחשבותיך אלפא פונה אליך מבלי להסיט את מבטו, "בוא לכאן ותחזיק אותו שלא ייפול". הוא במקביל פותח את דלת הקופסה מבלי להמתין. 

אתה מגיב באופן מיידי לדבריו וכורע לצידו בדיוק בזמן כדי לתפוס את בטא אשר קורס לידייך. אתה חש אותו רועד כאשר שוק חשמלי פוגע בגופו והגוף קופץ, נמתח לרגע, אז נרפה, מתנער, מתעורר ונרפה שוב, הפעם בכניעה. 

"תחזיק אותו טוב" מורה אלפא בעודו מסיר את הקסדה מראשו של בטא. העיניים של בטא נחשפות למולך. הן אדומות לחלוטין מחוסר שינה, נימי דם שותתים, חוצים את כל שטחן של העיניים. מבטו מזוגג ואטום. הוא ער, לכאורה, אבל לא מודע למה שקורה, מנותק. אתה מחזיק בגופו וידייך, באופן אוטומטי, מחבקות אותו יותר חזק. משהו הישרדותי בצורך לנחם ולתמוך בו, כאשר אתה רואה את מצבו. 

אלפא מנתק את צינור הנשימה מהגאג שבפיו ובלי לעצור מסיר את הגאג מפיו. הצינורית המובילה את האוויר לתוך הגאג ולפיו דבוקה לחיכו וללשונו היבשות. אלפא מושך אותה, בזהירות מסוימת כדי לא לפצוע את בטא והיא מתנתקת. 

הגוף של בטא נשמט יותר לידיך, כעת כשהגאג אינו מושך אותו והוא קורס לתוך חיקך. אלפא בוחן את מצבו עם מבט מזוגג ואנליטי, כמו טכנאי שמנסה לאתר בעיה במכשיר לתיקון. 

"הוא בדיסוציאציה. המוח שלו לא יכול היה להכיל יותר את הקושי אז הוא התנתק כמיטב יכולתו". הוא המשיך להביט בו במבט מנתח. 

"קח". הוא דוחף לידך בקבוק פלסטיק שקוף עם נוזל. "אלה מים." הוא עונה למבט התוהה שלך. "תנסה להשקות אותו קצת ובאיטיות. הוא גם מיובש." 

אתה ממלא את פקק הפלסטיק של הבקבוק במים ושופך אותם בעדינות לפיו של בטא. המים מחלקים לגרון ונבלעים באינסטינקט. אתה ממשיך לשפוך בעדינות מים לפיו. עם עוד מעט מים אתה מנגב את פניו. מלח של זיעה ומשקעים אחרים מרוח על כל פניו. העור שלו מכוסה בסימנים מהקסדה שלחצה על פניו ומנקודות הזרימה של הפולסים החשמליים שקיבל. 

אתה מלטף את פניו באהדה ומנסה להקל עליו. עיניו נעצמות מאליהן. אתה נחרד לרגע, אבל אלפא שם בטוח ורגוע. הוא מושיט יד אחת לצווארו וממשש אחר דופק. במקביל יד שנייה נצמדת לאפו ובוחנת נשימה. אתה מצליח להבחין שחזהו עולה ויורד מתחת לכסות של החליפה שכובלת אותו. "הוא איבד הכרה. זה צפוי אחרי כל כל הרבה זמן שהוא לא ישן בצורה תקינה". ייקח לו זמן לחזור לעצמו ולתפקוד. קדימה תעזור לי לנקות אותו."

ברוגע כמעט מטריד הוא אוחז בידו האחת של בטא ומסמן לך לעשות כמוהו. שניכם גוררים את גופו החוצה מהקופסה ומשכיבים אותו על הרצפה. 

אלפא מתיר את הכבלים שעוטפים אותו ומסיר את החליפה שעוטפת אותו. בטא נותר שכוב על הרצפה, רק חיתול מנופח למידי לגופו. החיתול צבוע בצבעים בולטים, שמעידים כי נעשה בו שימוש. ריח חד עולה מגופו עקב השהייה הממושכת בחלל הסגור. 

אתה מסיט את ראשך הצידה מפאת הניחוח ומגלה שגם אתה מדיף ניחוחות דומים. אתה רק כעת שם לב שהחיתול שאתה לובש גם הוא מעיד על שימוש. 

"ניקח אותו לעמדת השטיפה, קדימה" דבריו של אלפא חודרים את רצף המחשבות שלך. אתה אוחז בשנית בידו של בטא מתחת לכתף, כפי שאלפא מורה לך ואתם מרימים אותו יחדיו וגוררים את גופו הרפוי אל החשכה. 

אלפא מוביל את הדרך, ניכר כי הוא יודע היטב לאן הוא הולך, גם בעלטה. האור נדלק בפתאומיות כאשר אתם מגיעים לעמדת השטיפה. 

העמדה היא פינה של החלל שמכוסה כולה באריחי קרמיקה שחורים עם סף מוגבה שאמור להכיל את הנוזלים באיזור. 

אתם צועדים צעד אחד מעל הסף ואלפא לפתע משחרר אחיזה בבטא וכל משקלו נופל עליך. אתה כמעט מועד יחד עם בטא, אך מצליח להתאזן ברגע האחרון ולבלום את הנפילה. 

אלפא מחבר שלשלאה לידו הפנויה של בטא ומיד נע לצידו השני ומחבר שלשלאה נוספת לידו השניה. הוא לוחץ על מתג סמוך בקיר וקול מנוע נשמע בזמן שהשלשלאות נמתחות לאיטן ומקרקשות בצליל מתכתי. משקלו של בטא מוסר ממך בעוד השלשלאות מרימות אותו לתנוחת עמידה, כשידיו מושטות לעבר התקרה. תוך כדי כל זאת בטא נותר ללא הכרה, נושם באיטיות ובשקט. 

"תסיר את החיתול שלו" אלפא מורה לך בעודו מגלגל עגלה מתכתית עם חומרי ניקוי לעברכם. אתה ניעור מיד לפעולה, על אף שאתה לא בטוח מה עליך לעשות. אתה מתכופף לעבר המפשעה של בטא ומתחיל למשוך במדבקות שסוגרות את החיתול עליו. 

המשקל הרב של החיתול הספוג מתחיל לקרוס תחת העדר התמיכה וכאשר את מושך במדבקה האחרונה הוא קורס לרצפה בקול טפיחה עמום שמהדהד בחלל. 

אתה עוצר לרגע מובך ולא יודע האם נהגת נכון אבל לא נראה שאלפא מתרגש. מבלי לפנות אליך הוא ממשיך להנחות. "תסיר את הפלאג מהישבן שלו" הוא מורה. "בעדינות" הוא מדגיש בעודו מסובב את ראשו לעברך ונותן מבט שנועד להדגיש את דבריו. 

אתה נחפז לפעולה ואוחז בבסיס של הפלג השחור שמבצבץ מישבנו של בטא. בתחילה נראה כאילו הפלאג אינו רוצה לצאת. אתה חושש להפעיל כוח אך במקביל חושש לסרב להיענות להוראה שקיבלת. אתה מושך בעדינות, אך בכוח מתון, את הבסיס ונראה ששרירי פי הטבעת מתחילים להיכנע ולהתרופף. הפלאג מתחיל לצאת החוצה לאיטו בעוד השריר משתחרר. הגוף של הפלאג מתרחב בעוד יוצא. 

לפתע התופעה ההפוכה מתרחשת כאשר הפלאג חוזר ונהיה קטן בהיקפו והשריר מתכווץ ודוחף אותו החוצה. ברגע אחד אתה מאבד אחיזה והפלאג קופץ החוצה מהישבן ונופל לרצפה, הסיליקון מקפץ קלות על האריחים ומתגלגל לפינה של החלל. שוב תחושה של פאשלה עופפת אותך, אך אלפא ממשיך בשלו. 

הוא מתקרב אליכם, כפפות שחורות לידיו וספוג גדול וסבוני בידו. בידו השניה סט כפפות נוסף וספוג סבוני נוסף. "שים את אלה על הידיים שלך ותתחיל לקרצף אותו היטב. כל הגוף, כל חלק, הוא חייב להיות נקי למשעי." הוא מעביר לידיך את הפריטים ומתחיל לקרצף את גופו של בטא במהירות ובמסירות. 

אתה נאבק עם הכפפות על ידך בחופזה ומתחיל לשפשף מהצד השני את הגוף הרפוי. גם במצבו הרפוי בטא בנוי היטב. המוח שלך מנהל מאבק בין דחף מיני עמוק, שמתרשם מאוד מהגוף החטוב שלו, לבין הצורך החזק שמניע אותך לציית הכי טוב שאתה יכול ולהתמקד במשימה. 

אתה מסבן את החזה ושרירי הבטן החטובים שמולך ואתה שם לב לפתע גם לכך שאלפא חטוב באותה מידה. בעודך בוהה בו עיניו לפתע נתקלות בשלך ומבטו כאילו נוזף בך על שאיבדת את עצמך ושכחת את מקומך. אתה שב ומתמקד מיד במטלה ומתחיל לקרצף את הישבן של בטא התלוי. שניכם מקרצפים במרץ את כל גופו. הלכלוך זולג לאיטו עם הסבון מהגוף ובטא מתחיל להראות כפי שהיה טרם הקופסה. 

אלפא ניגש לקיר ומושך עימו צינור כסוף עם פיית מתכת מוארכת. "ניקיון מלא" הוא אומר בעוד מורח חומר סיכוך על הפיה ומחדיר אותה לעומק ישבנו של בטא. הוא ניגש חזרה לקיר ומושך בידית. ניתן לראות את הצינור מקפץ תחת זרם הנוזל שעובר דרכו. אתה יכול לראות את השרירים נעים בעוד המעי מתמלא בנוזל. אלפא סוגר את הברז, ניגש בחזרה לבטא ובתנועה אחת חלקה מושך את הצינור החוצה וזז בדיוק בזמן, כדי להימנע מקילוח של נוזלי מעיים מלוכלכים, שזולג אל הרצפה לתוך חור הניקוז הגדול שבקרקעית. 

בזמן שאתה מסתכל על המצב בתדהמה אלפא ניגש בשנית אל הקיר. הוא מושך צינור אחר ומתחיל להתיז מים קרים בעוצמה גבוהה וביסודיות, על כל גופו של בטא בכדי לנקות את כולו. הסבון והלכלוך הנותר ניגרים ממנו אל חור הניקוז בתחתית. 

"תתחיל לנגב אותו, יש מגבת על העגלה". אתה ניגש לעגלה ומושך מגבת שחורה וגדולה מהערמה המקופלת למשעי, שמונחת על המדף התחתון. אתה ממתחיל לשפשף את גופו כאשר אתה נתקל במתקן השחור שנועל את הזין שלו. "לא צריך לשטוף אותו?" אתה שואל ומחווה במבטך לעבר הזין הנעול. 

אלפא שתלה בחזרה את הצינור על הקיר מביט בך ועונה באותו טון נקודתי. "אנחנו לא יכולים להסיר את החגורה מבלי הרשות והנוכחות של האדון. הוא מחזיק את המפתחות." 

אתה מתחיל לעכל את המידע כאשר הקול בוקע לפתע מהצללים מאחוריכם ומקפיץ את שניכם. "אז מזל שאני כאן."

האדון מתקרב אליכם. לא ברור כמה זמן הוא עמד שם בשקט וצפה בכם עובדים. בידו צרור מפתחות כסופים שמקרקש בעודו צועד בהחלטיות לעברכם. שניכם לוקחים צעד אחורה מבטא, נעמדים האחד ליד השני ומרכינים ראש בהכנעה, ללא מילה נוספת. 

האדון ניגש לבטא ואוחז בידו את האיבר הנעול. הוא מתחיל להתעסק עם המפתח של המתקן הנועל, כאשר לפתע הוא עוצר במקומו ומרים את מבטו מהאיבר הנעול לפניו של בטא חסר ההכרה. הוא נראה לרגע אבוד במחשבה ואז חיוך התבסס על פניו, כמי שהגיע למחשבה מספקת מאוד. בידו הפנויה הוא מלטף את לחיו של בטא חסר ההכרה שראשו מתנודד קלות בעקבות המגע. האדון לוקח נשימה עמוקה כמי שמתענג על הרגע לפני שהוא משיב את מבטו אל מתקן הנעילה. הוא מחדיר ומסובב את המפתח במנעול המתקן והמנעול נשלף החוצה בקלות. הוא מושך את המתקן מהזין וכעת הוא משוחרר. הוא בוחן את איבר המין הרפוי, מרים אותו קלות באצבע אחת עם מבט של בוז מסוים על פניו. 

"תנקו אותו" הוא אומר לחלל האויר מבלי להסיט את מבטו. "כן, אדוני" אתה ואלפא משיבים באופן אינסטינקטיבי וכמעט בסנכרון מלא. 

האדון שב ומתעסק בצרור המפתחות שלו ומנתק צרור קטן יותר מהצרור הגדול. הוא חולף על פניכם ללא מילה ומניח את הצרור הקטן בעל שלוש המפתחות על העגלה של ציוד הניקיון יחד עם מתקן הנעילה של בטא. 

"תנקו גם את עצמכם. המפתחות כאן". האדון אומר שוב מבלי להסתכל עליכם ופונה ללכת. מימנך, בזוית העין אתה רואה את אלפא זע באי נוחות במקומו. אתה מסיט את מבטך לפניו ורואה משהו שטרם ראית. הבעה של תדהמה מהולה בפחד. עד כה אלפא היה נראה בשליטה וברוגע לא משנה מה התרחש. אבל המילים הבודדות האלה ניערו אותו כאילו הרצפה נשמטה מתחת לרגליו. 

האדון המשיך להתרחק מבלי לומר מילה נוספת או להסתכל עליהם. אלפא הסתכל על גבו המתרחק בתדהמה, ניסה לומר משהו, אבל כל מה שיצא לו זה "א-א-אדו-ני?". 

האדון הסתובב לעברו, הסתכל לו ישירות בעיניים עם מבט חודר ואמר "הייתי לא ברור?" 

אלפא ניעור מהשוק שהוא היה תקוע בו ומיד חזר לתפקוד ואמר בטון הבטוח שלו "לא אדוני. הכל ברור אדוני. תודה אדוני". 

"ככה חשבתי" אמר האיש בעוד מסתובב ומתרחק. צליל הצעדים שלו נמוג והדלת לחלל נסגרה בעקבותיו. 

אלפא נותר קפוא במקומו. אתה ניגש אליו ונעמד מולו. כאשר פניך מול פניו אתה רואה שדמעה בודדה זולגת מזוית עינו, בזמן שהבעתו עדיין קפואה. אתה באינסטינקט מחבק אותו. גופו השרירי קפוא למגע. לפתע אתה חש את ידיו נאחזות בך בגבך התחתון. מעין חצי חיבוק בחזרה. 

אלפא מתעשת קלות ודוחף אותך ממנו. לא בחוזקה, אך הוא דואג להפריד ביניכם. הוא משפיל את מבטו בזמן שהוא מנגב את הדמעה מפניו. מבטו חוזר אליך, ענייני יותר, אבל גם פחות מכאני, יותר אנושי. 

אתה מביט בו בחזרה עם מבט מעודד. 

"אני לא נגעתי בו בעצמי כבר המון המון זמן. אני חושב ששנים. אני לא יודע כמה זמן אני כאן. הוא מעולם לא נתן לנו לגעת בעצמנו. מעולם. תמיד רק הוא כשאנחנו קשורים". המילים האחרונות נתקעו במקצת בגרונו כשהן יצאו. עוד דמעה זלגה מעינו והוא מסיט את מבטו ממך ומנגב אותה בחופזה.

"אתה מאבד את עצמך כאן. עם הזמן. עם השירות. אתה באמת הופך לחפץ שלו". הקול שלו רעד קלות בעודו אומר זאת. "אתה עושה מה שצריך כדי לשרוד כאן. אבל אתה מאבד משהו מעצמך". אתה שם יד על כתפו בהבנה. הוא מניח את ידו על ידך לרגע ולוחץ אותה בהכרת תודה, אך מיד מסיר אותה, והופך ענייני." אנחנו צריכים להמשיך" הוא אומר בקול רם וסמכותי. אתה מהנהן לעברו בדממה. 

אתם מתקרבים בשנית לבטא. האיבר שלו שהפך זה עתה לחופשי, מקבל סיבון יסודי וכך גם איזור המפשעה מסביבו. הוא נשטף היטב במים. מקרוב אתה יכול לראות את הסימנים של מתקן הנעילה נטועים עמוק בעור של בטא, כאילו הפכו לחלק קבוע ממנו. לאחר סיום הניקיון אתם מנגבים אותו יחדיו במגבות באופן יסודי. 

אלפא מנמיך את השלשלאות ומסיר אותן, בעודך אוחז בגופו של בטא. אתם נושאים אותו בשנית אל מחוץ לעמדת השטיפה. שוב אלפא מוביל את הדרך. בעודכם צועדים אתה שם לב שהקירות של החלל עמוסים במדפים וקופסאות עם רצועות, חבלים, אביזרים וחלקים שטיבם לא ידוע והם אינם מעוררים בך תחושה חיובית. 

לבסוף אתם נעצרים מול שלוש דלתות סורגים המובנות לתוך הקיר. הדלת בנויה מפלדה שחורה ונמתחת מהרצפה ועד גובה התקרה עם צירים חזקים ומנגנון נעילה חשמלי. מאחורי הדלת ישנו תא שנראה שנועד למגורים. 

אתה מסתכל למעלה ורואה לוחית מתכת בראש התא עליה חקוקה האות היוונית בטא. המוח שלך מחבר את החתיכות ואתה מבין שהתא הזה הוא של בטא. אלפא מסמן לך לקרב את בטא לעבר הדלת. הקולר של בטא מתקרב למנעול והמנעול החשמלי מזמזם והדלת נפתחת. אתם גוררים את בטא לתוך התא ואל המזרון השחור שמונח על הרצפה. אתם משכיבים אותו על גבו על המזרון. התא ריק למעט המזרון על הרצפה קופסת מתכת גדולה ושחורה, אשר מובנית בפינה של הפנימית של התא ומגש מתכת עליו מונחות שתי קערות מתכת כמו של כלב על שתיהן חרוטה האות היוונית בטא. באחת הקערות ניכרות שאריות של העיסה האפורה בה האכילו אותך לפני מספר ימים ובשנייה ניכרים סימני שאריות של מים. 

"תישאר איתו כאן. אני הולך להביא את הציוד". אלפא מתרומם מהמזרון ואתה נותר לשבת עליו לצד בטא חסר ההכרה. בטא ממלמל משהו חסר אבחנה ואתה לרגע חושב שהוא מתעורר אבל הוא נותר במצבו. 

מחוץ לתא את יכול לשמוע את צליל עגלת המתכת מתקרבת יחד עם אלפא. הוא נכנס לתא ובידיו מתקן הנעילה של בטא וצרור המפתחות. הוא רוכן לידך על המזרון ומתחיל לנעול מחדש את בטא במתקן הנעילה. בין רגע האיבר החופשי, שב למקומו הטבעי והכלוא. 

אלפא ניגש לעגלה וחוזר עם חיתול נוסף, ובקבוקים לבנים. הוא פורש את החיתול מתחת לבטא, מורח על המפשעה שלו קרם שמנוני ולבן ואבקה לבנה עם ריח של טלק. הוא סוגר את החיתול צמוד לגופו. "אנחנו לא יודעים מתי הוא יצא מזה" הוא אומר לאויר ולא למישהו ספציפי. 

הוא שב לעגלה, מוציא קופסה שחורה עם כף ומתוכה מתחיל לצקת את העיסה האפורה לקערה על המגש ברצפה. אחרי שהקערה מלאה הוא נוטל בקבוק מים נוסף ומוזג ממנו לקערה השניה. לאחר שהוא מסיים את המלאכה הוא מחזיר את הציוד לעגלה ומורה לך בראשו לעקוב אחריו. 

אתם מותירים את בטא שכוב בתא ואלפא סוגר את הדלת מאחוריו והיא ננעלת בנקישה. משהו בצליל הנקישה המהדהד מותיר בך תחושת אי נוחות. 

הוא מחווה בידו לעבר הדלת מימינו של התא של בטא. זה יהיה התא שלך. אתה מסתכל על הדלת הזהה מימין ורואה על הלוחית שמופיעה מעליה את האות היוונית אומגה. אתה בולע באי נוחות אך לא אומר דבר. עיניך מדלגות לדלת משמאל ורואה שעל התא השמאלי מופיעה האות היוונית אלפא. 

אלפא שעקב אחר מבטך מחייך חיוך רפה ומתחיל לשוב על עקבותיו לעמדת השטיפה. "בוא, עכשיו תורך". 

 

אתה עומד ברחוב עירוני סואן סביבך. הוא נראה כמו רחוב מרכזי בעיר גדולה. בניינים גבוהים מקיפים אותך מכל עבר. הולכי רגל מכל סוג נעים הנה והנה במרוצת החיים שלהם. בכביש הסואן מאחוריך מכוניות חולפות ביעף, בדרכן ליעד לא ידוע. 

צמרמורת עמומה מתגנבת במעלה הגב שלך. תחושה של מוכרות עמומה ומבולבלת שוטפת אותך. משהו בך יודע, זה המקום שאתה צריך להיות בו. זה המקום אליו אתה שייך. אתה לוקח נשימה עמוקה פנימה. האוויר קריר ואתה מרגיש שהנשימה שלך מאומצת קלות, כאשר אתה שואף. יש משהו מוכר בתחושה הזו. מנחם. מוכר. נכון. הקרירות הזו. האופן שבו אתה לוקח את האויר. הכל מרגיש כל כך מוכר. כל כך נכון. כל כך אתה. 

אתה מרים את מבטך ומסתכל קדימה. מולך נמתחות אל על מדרגות אבן מבריקות. הן עולות מהרחוב אל אזור רחב ידיים המתפרש בפני הבניין הכי גדול שנמצא בסביבה. בראשן עומד אדם. הוא לבוש בשחור, הבגדים שלו נעים קלות ברוח הקרירה. העיניים החומות שלו ממוקדות בך. מנקודת מבטך במורד המדרגות הוא נראה עצום. האור של השמש מנצנץ מאחוריו כמו התגלות של כוח עליון. אתה נמלא הערצה כלפיי האיש. אתה יודע שאתה חב לו הכל ושהוא הכל עבורך. 

האיש מורה לך להתקרב באצבעו. ברגליים רועדות מהתרגשות אתה עולה במדרגות. הגוף שלך באופן אוטומטי קד לפניו, ואתה יורד על ברכייך מולו, ממש כמו זכרון שריר בלתי נשלט. משהו בתוכך יודע שכך הדברים צריכים להיות. 

אתה מסיר את בגדיך מולו. פריט אחר פריט. מקפל אותם ביראת קודש, שמא משהו מפעולותיך לא ירצה אותו. אתה נותר על ברכיך עירום למולו, למעט מתקן שחור אשר נועל את הזין שלך, כפי שאתה יודע שצריך להיות. כפי שראוי למעמדך. האיש מתכופף לגובה שלך. פניו מעט גבוהים מפניך. אתה מיישיר מבט לקרקע בלבד. לא מעז לבחון אותו מקרוב. הוא מחבר קולר מתכתי סביב צווארך, שננעל בנקישה חשמלית. לקולר הוא מחבר שרשרת מתכת אשר נמשכת עד לידו האוחזת. 

האיש מתרומם למלוא גובהו, מתחיל להסתובב לכיוון השני. כלאחר יד בעודו מסתובב הוא בועט בערמת הבגדים המקופלת למשעי שהנחת לידך. החפצים מתעופפים במורד המדרגות, נוחתים מפוזרים ברחוב הסואן. 

הוא טופח בידו הפנויה על ירכו, כמסמן לכלב להתקרב ומתחיל לצעוד הלאה אל הרחבה שמולו. אתה נחפז אחריו, הולך על ארבע בלבד. לא מעז להתרומם בשנית על שתיים, ללא הוראה ממנו. 

בתחומי האזור ישנם מקטעים מוגבהים. בתוכם שתולים עצים, פרחים ושיחי נוי. על קצוות האבן המקיפים אותם יושבים אנשים. שותים קפה, משוחחים. נהנים מהשמש הנעימה שמקרינה על כל האזור. האנשים קמים כאשר האיש עובר. מחווים קידה למולו. מבטיהם עוברים באופן טבעי ממנו, במורד השרשרת אליך. כולם בוחנים אותך כאילו היית כלב שיוצא לטיול עם האיש. כאילו זהו הדבר הטבעי ביותר לראות.  

אתם צועדים קדימה אל עבר הבניין ממול. הוא בקדמה ואתה מאחוריו, מקפיד לא להאט ולא למתוח את השרשרת ביניכם, בכדי לא לעכב אותו. כאשר אתם מתקרבים לכניסה לבניין אתה מזהה שלט מסיבי, מוקף צמחייה מוקפדת מבשר לבאים כי הם הגיעו לבניין שלו. השם של האיש מופיע בגדול על השלט. אתה רואה ולא רואה אותו, אך הידיעה שהבניין שייך לו היא מוחלטת כמו הידיעה שאתה שייך לו. 

אתם צועדים אל עבר דלתות הזכוכית הגדולות והן נפתחות לרווחה מולכם, באוושת אויר שקטה. 

אוויר קריר נשפך החוצה מתוך לובי הבניין המרווח. אתם נכנסים פנימה. 

הלובי של הבניין ענק, בגובה של לפחות כמה קומות. הקירות עשויים זכוכית ומשקפים פנימה את אור השמש המזמין של אחה"צ ואת הגינון הירוק התוחם אותם מבחוץ. 

רצפת הלובי עשויה שיש לבן עם נימים אפורים, המשתרעים לכל אורכו. אנשים שונים צועדים הנה והנה. נכנסים ויוצאים. כל אחד מהם שעובר בסמוך אל האיש, קד לעברו. מבטיהם עוברים עליך כאילו תמיד ראו אותך כך יחד עימו. 

ממולכם, במרכז הלובי, ניצב שולחן עץ עגול מסיבי ומוגבה, עשוי מעץ כהה. מבפנים יושבים שני אנשי אבטחה לבושים בחליפות מסודרות. איש האבטחה אשר יושב בדיוק ממולכם קם ממקומו, כאשר הוא רואה את האיש. הוא קד עמוקות למולו. 

הוא בחור צעיר, שערו שחור ועיניו ירוקות. הוא חטוב ושרירי כמי שמאמץ את גופו בתכיפות גבוהה, מה שניכר מבעד למדי השומר הצמודים למדי שהוא לובש. לצווארו קולר מתכתי דומה לשלך.

"אחר צהריים טובים, אדוני" המאבטח פונה אליו. קולו רגוע. "עדכנו את האבטחה בהתאם לבקשות שלך". 

הוא פונה למאבטח השני שיושב מימינו. המאבטח השני שערו בהיר ועיניו כחולות. בעל מבנה גוף דומה למאבטח שפנה אליך לצווארו גם קולר מתכתי. "בטא, המפתח העדכני בבקשה". 

המאבטח השני שולף מאחד המדפים שבדלפק שמולו כרטיס מגנטי. הוא קד גם הוא לעברו של האיש. הוא מגיש את הכרטיס המגנטי בשתי ידיו פתוחות וצמודות כמי שמגיש מנחה לאל. האיש לוקח את המפתח מידיו. 

זה המפתח העדכני שלך לבקשתך, אדוני". המאבטח הראשון שב ופונה אל האיש, מכוון בידו לכרטיס המגנטי השחור והחלק שנמסר לו. כאשר הוא מושך את ידו אתה שם לב לתג שם מפליז המהודק לחזית המדים שלו. חרוט עליו: "אלפא". 

 

"אנחנו לשירותך, אדוני." אומר השומר לעבר האיש. "להיכנע, לשחרר, להתמסר", הוא חוזר בקול בעודו שב וקד לעבר האיש בהכנעה. השומר השני בטא שב על המנטרה בעצמו וקד אף הוא. הם נותרים כפופים עד שהאיש מניד בראשו לעברם וממשיך ללכת ללא תגובה. 

האיש ממשיך להוביל אותך. הוא צועד אל עבר קיר המעליות שנפרש מאחורי דלפק השומרים. דלתות המעלית המרכזית מבין כל הדלתות שונה מחברותיה. היא שחורה ולא כסופה ועל ידה מוצב שלט עליו כתוב, "לשימוש מורשה בלבד". 

האיש מצמיד את הכרטיס לקופסת השליטה ליד המעלית עם אייקון של יד עם כרטיס מודפס עליה. 

הקופסה פולטת צליל אישור והנורה הופכת לירוקה. 

דלתות המעלית נפתחות באופן חלק ושקט, מקבלות אתכם לתוך חלל רחב מאוד. 

המעלית מעוצבת באופן יוקרתי. שיש שחור עם נימים לבנים על הרצפה, ציפוי מתכתי מוברש על הקירות בגוון אפור כהה תואם. מראה ממורקת מוצבת על הקיר הנגדי של המעלית ומייצרת תחושה שאתה צועד אל תוך הלובי בעודכם נכנסים למעלית. 

אתה מתיישב על ישבנך לצידו של אדונך מבטך מופנה לרצפת המעלית הקרירה. 

האיש מציג את הכרטיס לקורא הכרטיסים השחור ליד כפתורי המעלית. גם כאן הנורה מתחלפת בין כתום לירוק. אתה יכול לראות בזווית עינך כי הוא בוחר בכפתור קומה אשר נדלק בכחול. אתה תופס את עצמך ומסב את מיקודך לעבר הרצפה. זה לא עניינך לאן הולכים. אתה רק מציית והולך בתלם. 

המעלית מתחילה בירידה שקטה ואיטית כלפי מטה, אל עבר הקומות התחתונות. אתה חש את תנודות המעלית הקלות כאשר היא עוברת בין קומה לקומה. יורדת יותר ויותר. עם כל קומה שהמעלית יורדת נשמע צלצול מהדהד במעלית. 

קומה ראשונה. צלצול. אתה ממקד את מבטך באופן ישיר ולא זז מהרצפה שלפניך. 

קומה שנייה. צלצול. אתה רק מציית. אתה רק עושה כפי שמוטל עליך. 

קומה שלישית. צלצול. אתה שייך לאדון שלך. הרצון שלו, הוא הרצון שלך. 

קומה רביעית. צלצול. אתה תעשה הכל כדי לרצות את האדון שלך. זהו תכליתו של רכושו של האדון. 

קומה חמישית. צלצול. כל חלק בך רוצה רק לציית ולשרת. 

קומה שישית. צלצול. אין משהו שאתה רוצה יותר מלשרת את הרצון של אדונך. זוהי התכלית של הקיום שלך. לשם כך אתה חי. 

קומה שביעית. צלצול. הידיעה של תפקידך מקנה לך רוגע ושקט. בהירות וצלילות שלא ידעת מעולם. יש לך תפקיד בעולם הזה. הוא ברור לך. 

קומה שמינית. צלצול. אתה מציית. 

קומה תשיעית. צלצול. אתה משחרר. 

קומה עשירית. צלצול. אתה מתמסר. 

הדלתות נפתחות בדממה דקה. שלושה צלצולים מהדהדים מברכים את אדונך בהגיעו לקומה הפרטית שלו. 

הוא צועד החוצה מהמעלית אל חלל שחור ומואר קלות. אתה מתלווה מאחוריו בדממה. הצליל היחיד שמהדהד הוא קרקוש השרשרת שמחברת בינך לבין ידו האוחזת. 

האיש מתיישב בכס שחור ומרופד עור הניצב במרכז החלל בנינוחות. הוא נותר דומם. אתה עוצר למולו על ארבע. מבטך מושפל לרצפה. 

"להיכנע. לשחרר. להתמסר." אתה חוזר על המנטרה בקול רם, נותן לכל מילה להדהד בחלל. "אני לשירותך, אדוני". 

האיש רוכן קדימה בכסו, כך שפניו בקו ישיר לפניך. עיניו ננעלות במבט עם עיניך. 

"עבד טוב". מילותיו מהדהדות, כאילו הוא צעק אותן בחלל, על אף שקולו כמעט ולא עלה על לחישה. 

הוא מושיט יד ומלטף את ראשך בחיבה. 

אתה מתחיל לחוש תחושה חמימה של עונג צרוף מתפשטת בכל גופך. הלב שלך מאיץ ואתה חש סחרור מסוים. השרירים שלך נרפים וריח קצת חמוץ נגנב לאפך, אך תחושת העונג גדולה מכל תחושה אחרת ואתה מתעלם ממנו. 

אתה יכול לחוש את הזין שלך מנסה להאבק בכלוב שלו ולהזדקף. הכאב הכרוך בכך כאילו מעצים את החוויה הפיזית שהולכת ומתפזרת בכל חלקי גופך עד כדי אקסטזה. 

אתה מאבד את עצמך לדעת. אתה רק יודע שאתה רוצה להיות במקום הזה לנצח. 

האיש מלטף את ראשך בשנית. עוד גל של אקסטזה משלח אדוות דרך גופך. הכאב שמגיע מאיזור חלציך נבלע בתוך החוויה. אתה רוצה עוד מכך. 

"תודה אדוני. אני מבקש, אדוני, תן לי לשרת אותך". אתה פונה לעברו בקול ברור וחזק. בקול גאה במי שאתה ומה שאתה עבורו. 

האיש מחייך לעברך. "אתה רשאי". אתה מתכופף בזהירות לעבר נעליו וביראת קודש מתחיל לנשק אותן. את נוהג בהן בעדינות כאילו היו חרסינה עדינה. כל מגע שלך, מלא אהבה והערצה. כל נשיקה מעבירה בך גלים של עונג אקסטטי, על הזכות לקבל חסד שכזה מאדונך. 

האיש מסתכל עליך בעניין. הבעה של טורף לפני הביס בעיניו. "הושט לי את ידך". אתה לא מאמין למשמע אוזניך. אתה לא מאמין שזכית להגיע לכך. אתה חוזר למקומך על ארבע מולו מושיט קדימה את יד ימינך, פנים היד מופנה כלפי מעלה. ההתרגשות מציפה אותך. 

האיש קם מהכס שלו וניגש למתקן שחור ממתכת עם אש בוערת בתוכו. בתוך המתקן שעון מוט מתכת ארוך, המבצבץ מתוכו. האיש אוחז במוט ומושך את קצהו מתוך הלהבות. קצהו מורכב ממסגרת מתכת, המעוצבת כמילים וזוהרת מלובן חומה של האש. 

האיש מתקרב אליך. אוחז בידו הפנויה במפרק ידך בחוזקה, כצבת מתכת. הוא מקרב את הברזל המלובן לעורך. מבטך ניתק מהרצפה ופוגש את מבטו. עיניך מתמלאות בדמעות של התרגשות. הוא מסתכל עמוק לתוכך, דרך עיניך, כאשר הוא אומר לך: "אתה שלי, לתמיד". 

הוא מצמיד את הברזל המלובן לעורך. כאב חד, קיצוני, בוער ניצת מידך ועובר כברק בכל חלקי גופך. הריח החריף של בשר נשרף עולה באפך. למרות הכל אתה לא נרתע. 

מבטו בוחן בעונג את העור נצרב בעודו מסיר את הברזל המלובן מידך. הוא נושף על הכוויה שנוצרה מעיף חתיכות אפר מהפצע. המילים עדיין בוערות בעוצמת האש על האור: "להיכנע. לשחרר. להתמסר". 

הבעת הסיפוק של פניו מצדיקה את כל הכאב העז שאתה נתון בו כעת. אתה כל כך מתרגש שזכית להיות בשירותו של אדונך לתמיד. האופוריה שמציפה אותך מעמעמת קלות את הכאב הצורב שעדיין פועם בגופך. 

עיניך דומעות. אתה ממלמל בערפול חושים: "תודה אדוני. תודה."

האיש מתיישב בכסו ומסתכל עליך בסיפוק. "ברוך בואך, אומגה שלי". חושך נופל עליך. 

ההתעוררות שלך היא שוב חדה. בבת אחת מוסרים מעיניך סט המשקפיים ועימו הצבעים והצורות המרצדים שמוקרנים מולך והאוזניות עם הצלילים המהדהדים שבהם. הבהלה גורמת לך להתנשף יותר בחוזקה ומדגישה את הקושי לנשום דרך הצינור שמחובר למסכה שלך. 

מעליך רוכן אלפא. הוא נראה מודאג. "הוא היה שם המון זמן אדוני". 

"כמה זמן שצריך" עונה האיש שעומד מאחוריו. "אני מאמין שהשגתי את מה שרציתי. תוציא אותו".

המסכה מוסרת מפניך. נעשה לפתע הרבה יותר קל לנשום. אתה מתענג על האויר הקריר שמגיע בקלות לריאות שלך. 

בלי הרבה גינונים אלפא טוחב את ידו לתוך הארגז בו אתה שוכב, מבעד לחלקיקי הבידוד השחור שכיסו את גופך. הוא מגשש קלות עם ידו ואז עם כוח מפתיע, אפילו יחסית למבנה גופו החטוב, הוא אוחז ברצועות של השק שעוטף את גופך ומושך אותך החוצה. הוא תופס עם ידו השניה רצועה נוספת ומרים אותך כולך מהארז, החוצה, אל רצפת החלל. חלקיקי בידוד מתפזרים לכל עבר. 

אלפא מתחיל להתיר בידיים מאומנות וזריזות את הרצועות הסוגרות את השק. אתה יכול לחוש לאט את המתח שעוטף אותך מתרופף. לאחר שהוא מסיים להתיר את הרצועות הוא מתיר את המיתרים ופורש את השק לרווחה. 

האיש מתקרב לעברך, עומד ולא אומר דבר. משהו בך ניעור כשאתה רואה אותו. אתה מנסה לקום בזריזות משכיבתך. אתה מועד קלות בשל הירדמות של חלקי גוף מסוימים וסחרחורת, אך שום דהר מזה לא עוצר בעדך. 

אתה יורד על ברכייך מול האיש. משפיל את מבטך לרצפה וממתין בדממה. האיש מסתכל עליך, מטה את ראשו הצידה הנה והנה כאילו בוחן זוויות חדשות של ציור בו הוא מתעמק בטיול במוזיאון. 

הוא מתכופף לגובה העיניים שלך ועם אצבע מורה מרים את הסנטר שלך בכוח כלפי מעלה כדי להסתכל ישירות לפניך. אתה באינסטינקט משפיל את מבטך בכוח, כדי לא להסתכל עליו ישירות, למרות שפניך כעת בקו אחד מול שלו. 

הוא מסתכל עליך רגע שקט נוסף. המבט שלו כאילו סוקר אותך לעומקך. רואה דברים סמויין מהעין. 

לבסוף הוא מניח לראשך לצנוח ואתה חש הקלה מסוימת. 

הוא מתרומם למלוא גובהו, סופק את ידיו יחד, ומחייך. 

"מ-צו-ין" הוא מכריז בהתאמה. אני רואה שהימים בקופסה עשו את שלהם בצורה מיטבית. 

הוא פונה אליך ושואל "מה היית רוצה הכי מהכל עכשיו? היית עכשיו ארבע ימים מלאים בקופסה הזו. מים? אוכל?" 

התשובה יוצאת מהפה היבש שלך בלי היסוס או מחשבה. "אני רוצה לשרת אותך, אדוני". 

האיש מחייך. "הסתכל עליי". 

העיניים שלך קופצות ישירות לשלו בהמשך ישיר להוראה שלו. "אני מברך אותך על ההצטרפות שלך אלינו, אומגה". הוא אומר בטון משועשע. 

"אתה פגשת כבר את אלפא ואת בטא. הם גבוהים ממך בהיררכייה שלי. אלפא הוא העבד הראשי. בטא משני לו. אתה משני לבטא. כאשר אחד מהם מנחה אותך לבצע דבר מה זה מקביל מבחינתך להוראה שלי." 

"כן, אדוני." אתה עונה ללא סייג. 

האיש פנה לאלפא שעומד מאחוריו ולצידו בדממה. "יפה. אלפא, קח אותו ותוציאו את בטא מהקופסה לפני שהוא לא יעמוד בזה. לאחר מכן, תדאג לנקות ולהאכיל את שניהם."

" כן, אדוני" משיב אלפא בהחלטיות וקד לעברו. 

אלפא מרים אותך על רגליך ומורה לך בראשו לעקוב אחריו. אתה נעתר באופן מיידי. מתנודד קלות אך נחוש לציית. 

אתה עומד ברחוב עירוני סואן סביבך. הוא נראה כמו רחוב מרכזי בעיר גדולה. בניינים גבוהים מקיפים אותך מכל עבר. הולכי רגל מכל סוג נעים הנה והנה במרוצת החיים שלהם. בכביש הסואן מאחוריך מכוניות חולפות ביעף, בדרכן ליעד לא ידוע. 

צמרמורת עמומה מתגנבת במעלה הגב שלך. תחושה של מוכרות עמומה ומבולבלת שוטפת. אותך. אתה מרגיש שהיית כאן בעבר, אבל במקביל, לא מזהה את המקום. אתה לוקח נשימה עמוקה פנימה. האוויר קריר ואתה מרגיש שהנשימה שלך מאומצת קלות, כאשר אתה שואף. משהו עמוק בפנים, בבטן שלך, מסמן את התחושה בסימן שאלה, אבל התובנה הזו מתנדפת כריח שנישא עם הרוח. רגע שם ורגע איננו. 

אתה מרים את מבטך ומסתכל קדימה. מולך נמתחות אל על מדרגות אבן מבריקות. הן עולות מהרחוב אל אזור רחב ידיים המתפרש בפני הבניין הכי גדול שנמצא בסביבה. בתחומי האזור ישנם מקטעים מוגבהים. בתוכם שתולים עצים, פרחים ושיחי נוי. על קצוות האבן המקיפים אותם יושבים אנשים. שותים קפה, משוחחים. נהנים מהשמש הנעימה שמקרינה על כל האזור. אתה מתחיל לנוע במעלה המדרגות. האויר ממשיך להיות קריר. חוויה מוזרה ביחס ליום החמים והשמשי שמסביב. גם מחשבה זו נעלמת במהרה בעודך ממשיך לצעוד. 

אתה חש כמי שמוזמן להתקרב אל המקום היפה והנינוח הזה. אל האווירה הנעימה שלו. רוח קלילה מנשבת על הפנים שלך כאשר אתה פוסע במעלה המדרגות, צעד אחר צעד. מדרגה אחר מדרגה. משהו בחוויה שלך מוזר. כאילו משהו מושך אותך קדימה, בכוח לא פיזי, מפתה אותך להמשיך, ומשהו קטן ורחוק בתוכך מנסה להתריע על הסכנה הכרוכה בפיתוי, אבל הקול העמום שלו נאבק לשווא. 

אתה ממשיך לצעוד. הרוח מביאה עימה צלילים נעים, מהדהדים, כל כך לא אופייניים לעיר גדולה, אבל כל כך נעימים ותואמים את האווירה הנינוחה שמשרה האזור הפתוח והשמשי שלפניך. 

אתה צועד קדימה אל עבר הבניין, נותן לשמש לחמם את הפנים שלך. האויר שאתה שואף עדין קר. תחושת דיסוננס עמומה מרקדת לרגע בראשך ונעלמת. הבגדים שלך מתבדרים קלות ברוח הנעימה. יש תחושה של חופש באוויר. משהו מימינו של דלת הזכוכית של הבניין מושך את עיניך. 

שלט מסיבי, מוקף צמחייה מוקפדת מבשר לבאים כי הם הגיעו לבניין… לבניין שלך. השם שלך מופיע בגדול על השלט. מברך את הבאים בשעריו. ליד השלט עומד איש. הוא נשען עליו קלות. הוא מחייך לעברך. משהו בחיוך שלו מרגיש לא טבעי. אתה מסיט את מבטך וממשיך הלאה. 

אתה צועד אל עבר דלתות הזכוכית הגדולות והן נפתחות לרווחה מולך, באוושת אויר שקטה. 

אוויר קריר נשפך החוצה מתוך לובי הבניין המרווח. אתה לוקח צעד אחד פנימה. 

הלובי של הבניין ענק, בגובה של לפחות כמה קומות. הקירות עשויים זכוכית ומשקפים פנימה את אור השמש המזמין של אחה"צ ואת הגינון הירוק התוחם אותם מבחוץ. 

רצפת הלובי עשויה שיש לבן עם נימים אפורים, המשתרעים לכל אורכו. אנשים שונים צועדים הנה והנה. נכנסים ויוצאים. כל אחד מהם שעובר בסמוך אליך מחייך לעברך. מניד בראשו לשלום. אישה אחת אפילו מנופפת מרחוק לעברך. אתה מנופף במבוכה לעברה, לא בטוח למה. 

ממולך, במרכז הלובי, ניצב שולחן עץ מסיבי ומוגבה, עשוי מעץ כהה. הוא עגול ולכל אורכו מבפנים יושבים אנשי אבטחה לבושים בחליפות מסודרות. הם מסתכלים על צגים או מנהלים רישומים בקלסרים הניצבים בידיהם. איש האבטחה אשר יושב בדיוק ממולך קם ממקומו, כאשר הוא רואה אותך. 

הוא בחור צעיר, שערו שחור ועיניו ירוקות. הוא חטוב ושרירי כמי שמאמץ את גופו בתכיפות גבוהה, מה שניכר מבעד למדי השומר הצמודים למדי שהוא לובש. כאשר הוא פונה אליך, ארשת הרצינות שלו מוחלפת בחיוך חמים ומנומס. 

"אחר צהריים טובים" המאבטח פונה אליך. קולו רגוע. "עדכנו את האבטחה בהתאם לבקשות שלך". 

הוא פונה לאחד המאבטחים האחרים שיושב מימינו ומעיין בקלסר מידע עב כרס. המאבטח השני שערו בהיר ועיניו כחולות. בעל מבנה גוף דומה למאבטח שפנה אליך." בטא, המפתח העדכני בבקשה". 

המבטח היושב שולף מאחד המדפים שבדלפק שמולו כרטיס מגנטי. הוא מתגלגל לעברך ומושיט לך את המפתח ביד מושטת. עיניו הכחולות פוגשות את שלך. לפתע אתה שם לב למבט מפוחד. מלא אימה. אתה נוטל את הכרטיס מידו בהיסוס. הוא מסיט את מבטו ומתגלגל חזרה למקומו, שב לעיין בקלסר עב הכרס כאילו לא התרחש דבר. 

זה המפתח העדכני שלך". המאבטח הראשון שב ופונה אליך, מכוון בידו לכרטיס המגנטי השחור והחלק שנמסר לך. כאשר הוא מושך את ידו אתה שם לב לתג שם מפליז המהודק לחזית המדים שלו. חרוט עליו: "אלפא". 

אתה לא יודע מה לומר. אתה רק מסיט את מבטך ביחזרה לעיניו. הוא מחזיר לך מבט נחוש. 

"אנחנו מקווים שאתה תרגיש בטוח לחלוטין, לאור ההתאמות שביצענו. אם יש צורך אנחנו תמיד כאן". 

אתה מהנהן לעברו. הוא מחייך בנועם ומקצועיות לעברך. הוא מכוון בידו אל עבר קיר המעליות שנפרש מאחוריו. דלתות המעלית המרכזית מבין כל הדלתות שונה מחברותיה. היא שחורה ולא כסופה ועל ידה מוצב שלט עליו כתוב," לשימוש מורשה בלבד". 

עיניך עוקבות אחר ידו אל עבר המעלית השחורה וקוראות את השלט. עיניך חוזרות ופוגשת בעיניו. הוא מהנהן לעברך עם חיוך, שב להתיישב בכסאו ופונה לצג המחשב שמולו. 

אתה צועד לעבר המעלית. כל צעד מלווה בתחושות ספק עמומה. אתה חש דיסוננס. משהו בך אומר לך שאתה אכן אמור להיות כאן. זהו הבניין שלך. אתה מוגן בתוכו. זה המקום שלך ועם זאת התחושה אינה שלמה. 

"זה המקום שלי". אתה מהדהד לעצמך בעודך צועד לעבר המעלית, צעדיך מתופפים קלות לאורך רצפת השיש המבריקה. משהו באמירה הזו מסב לך רוגע ונינוחות שמשחררים ממך מתח וממלאים אותך באנרגיה. 

כאשר אתה מתקרב למעלית אתה מסב את מבטך לאחור. שני המאבטחים עומדים בעמדה, זקופים, זה לצד זה. מסתכלים עליך מתקרב למעלית. ביניהם, במרחק, דלתות הבניין נפתחות והאיש שעמד מחוצה לו, צועד לתוך הלובי. 

אתה מפנה את מבטך בחזרה למעלית. אתה רואה שמתחת לשלט ממוקמת קופסה שחורה עם נורה כתומה דולקת. אייקון של יד עם כרטיס מודפס עליה. 

אתה מקרב לקופסה את הכרטיס שמסר לך המאבטח. הקופסה פולטת צליל אישור והנורה הופכת לירוקה. 

דלתות המעלית נפתחות באופן חלק ושקט, מקבלות אותך לתוך חלל רחב מאוד. 

המעלית מעוצבת באופן יוקרתי. שיש שחור עם נימים לבנים על הרצפה, ציפוי מתכתי מוברש על הקירות בגוון אפור כהה תואם. מראה ממורקת מוצבת על הקיר הנגדי של המעלית ומייצרת תחושה שאתה צועד אל תוך הלובי בעודך נכנס למעלית. 

בעודך מסתובב אתה רואה את המאבטחים משתקפים במרחק מבעד למראה. הדמות של האיש, כעת כתם שחור במרחק, גדלה. 

אתה פונה ללוח המקשים המתכתי. הבניין הזה בעל 50 קומות מעל הקרקע וכתשע קומות תת קרקעיות. כולן מצוינות באמצעות כפתורי זכוכית עם מספר הקומה מוטבע מאחוריהם במספרים בולטים. 

בתחתית הלוח, תחת כל הכפתורים מוצבת קופסה שחורה נוספת, כמו זו מחוץ למעלית. לידה מוצב כפתור גדול יותר מהאחרים אשר האותיות ברקע שלו מאייתות בגדול: "פרטי". 

אתה מציג את הכרטיס לקורא הכרטיסים השחור. הנורה מתחלפת גם כאן בין כתום לירוק. 

שולי הכפתור הגדול מוארים כעת באור כחול ומעידים על זמינות השימוש בו. 

אתה לוחץ עליו באצבע המורה שלך, והכפתור כולו נצבע באור כחול אשר מבליט את המילה "פרטי" במרכזו.

דלתות המעלית מחליקות ונסגרות לפניך. אתה קולט את דמותו של האיש מתקרבת למעלית. צליל עמום ומהדהד נשמע עם סגירתן. 

אנחת רווחה ונשימה עמוקה בוקעות מגופך. אתה לא יודע למה. אתה צריך להרגיש בטוח במקום הזה. זה המקום שלך ועם זאת, משהו בגופך חש הקלה כאילו ניצל כעת מטורף שרדף אחריו. 

הצג האלקטרוני מעל לוח המקשים מרצד בכחול את האות האנגלית L לסימון לובי. משמאלה נדלקת נורה המציינת חץ יורד, לסימון ירידה של המעלית לקומה תחתונה. 

אתה מסתובב לעבר המראה. מסתכל על הדמות שלך בעיון. "אני במקום שלי" אתה אומר לעצמך. 

המעלית מתחילה בירידה שקטה ואיטית כלפי מטה, אל עבר הקומות התחתונות. אתה יכול לראות את הצג מבזיק את מספרי הקומות כאשר הם חולפים. עם כל קומה שחולפת נשמע צלצול מהדהד ומרגיע. עם כל קומה הוא נעשה יותר ויותר עמוק בטון שלו. 

קומה ראשונה. צלצול. אתה בוחן את עצמך. לומד את תווי פניך לעומקם. 

קומה שנייה. צלצול. אתה מתעמק בתוך העיניים של עצמך. מסתכל לעומק האישון. מתעכב על השינויים בצבע של הקשתיות. 

קומה שלישית. צלצול. אתה בוחן את תווי הפנים שלך. כשמבטך חולף על פניהם הם נעשים נינוחים יותר ורגועים יותר. 

קומה רביעית. צלצול. אתה לוקח נשימה עמוקה. אויר מרענן חודר לתוך הריאות שלך וממלא את בית החזה. 

קומה חמישית. צלצול. השרירים בכל הגוף נרפים. אתה חש משוחרר. 

קומה שישית. צלצול. אתה מתמלא בתחושה חמימה של בטחון ושלווה. 

קומה שביעית. צלצול. יש בך שקט פנימי רב. הראש מתרוקן ממחשבות ונהפך לשקט. 

קומה שמינית. צלצול. אתה יכול לחוש את הלב שלך פועם בחזה, מזרים דם לכל חלקי גופך. יציב. קבוע. 

קומה תשיעית. צלצול. תחושה גואה של רוגע מוחלט שוטפת את כולך. 

קומה עשירית. צלצול. האחרון נותר מהדהד בחלל המעלית. מתמשך. מקפץ בין הקירות. הלוח האלקטרוני מציג את האות P. 

הדלתות נפתחות בדממה דקה. שלושה צלצולים מהדהדים מברכים אותך בהגיעך לקומה הפרטית שלך. 

אתה צועד החוצה אל חדר ספון בעץ. על הקירות מדפי ספרים וחפצים שאתה אוהב. ספות וכורסאות נוחות פזורות ברחבי החדר. אח בוער מרצד אור על הקירות בעליזות. 

אתה צועד פנימה וניגש לכורסה הימנית, שמוצבת מול האח. יש בה משהו מוכר מאוד. נינוח מאוד. כמעט יום יומי. אתה מתיישב ושוקע לתוכה. מרגיש עטוף. מרחוק אתה יכול לשמוע בצלצול דלת המעלית נסגרת. 

מימין לכורסה ניצב שולחן. עליו ספר שחור. השימוש בו לאורך השנים ניכר. זהו ספר שחזרו וקראו בו. הוא לא בלוי. לא קרוע. ניכר שאחזו בו בדאגה ואהבה. עם זאת, עשו בו שימוש פעמים רבות מספור. 

אתה אוחז בו והמגע הוא חוויה מוכרת וטבעית באופן מיידי. 

הריח של הנייר בשילוב עם ניחוח עץ מבושם שעולה מהאח מציפים בך תחושת שייכות מוחלטת. 

"זה המקום שלי". האמירה הזו מהדהדת לך בראש. "זה המקום שלי" אתה מהדהד אותה בעל פה. המילים מהדהדות אחריך בחלל החדר. 

אתה פותח את הספר. ישנו עמוד מסומן בסימנייה שחורה. אתה מדפדף אליו. העמוד מכיל שלוש מילים גדולות: 

"להיכנע." 

"לשחרר." 

"להתמסר." 

אתה קורא את המילים בקול. 

מאחוריך המעלית מצלצלת, שלוש פעמים. 

אתה מסתובב. דלתות המעלית נפתחות ודמות של האיש עומדת בפתח. הוא מחייך לעברך. 

הגוף שלך יודע מה לעשות והוא מקיים את המוטל עליו. אתה קם לעמידה מיד ובאותה נשימה יורד על ברכייך וכורע. ראש מונמך בהכנעה ומבטך מושפל לרצפה. 

האיש לוקח צעד לתוך החדר. האש הבוערת באח נכבית באווישה חדה. האור בחדר מצטמצם והופך קר. החפצים השונים נמוגים כמו עשן שמתפזר ובמקום נותר רק חלל שחור. 

האיש צועד בצעדים שקטים לתוך החלל. הוא הולך בקו ישר אליך. מנקודת מבטך המושפל אתה יכול לראות את נעליו השחורות מתקרבות, כמעט בדממה אליך. 

הוא נעצר מולך. הוא לוקח רגע לסקור אותך במבטו. הוא מתחיל להתיישב ומתחתיו מופיע כס שחור עם משענת גבוהה ופיתוחי עץ מגולפים. גופו נוחת בתוך ריפוד העור השחור כמעט ללא צליל. 

הוא נותר דומם. 

אתה יודע מיד שהאופן בו אתה מציג את עצמך למולו אינו ראוי. בידיים רועדות קלות אתה מסיר את בגדייך, מבלי לקום מברכייך. כל פריט מקופל למשעי ומונח לצידך בערמה מסודרת. כאשר אתה מסיר את התחתונים אתה מוצא מתקן שחור שנועל את הזין שלך. מידה של הקלה שוטפת אותך כשאתה יודע שלפחות במשהו אחד נהגת כפי שצריך. 

אתה מסיים את מלאכת ההתפשטות ונותר דומם על ברכייך. עירום וחשוף למולו. מבטך שם לב שלפניך מונח קולר מתכת עבה על הרצפה. הנורית הירוקה שבקדמתו מהבהבת קלות בהמתנה. 

אתה אוחז בקולר בשתי ידייך ומושיט אותו כלפי מעלה, כמי שמציג חפץ יקר ערך שמצאת עבור המלך שאתה משרת, וכעת מביא לבחינתו. 

האיש נוטל את הקולר מידייך המושטות והן מוצאות את דרכן באופן טבעי למאחורי גבך. הוא רוכן קדימה במושבו ועוטה את הקולר על צווארך, מהדק את חלקיו יחדיו. הקולר משמיע רעש חשמלי קל של חלקים נעים וקליק של נעילה. הנורית הירוקה חודלת מלרצד והופכת רציפה כדי לסמן נעילה מוצלחת. 

האיש שב ומתיישב בכסו בנינוחות. הוא נותר דומם. 

"להיכנע. לשחרר. להתמסר." אתה חוזר על המנטרה בקול רם, נותן לכל מילה להדהד בחלל. "אני לשירותך, אדוני". 

האיש רוכן קדימה בכסו, כך שפניו בקו ישיר לפניך. עיניו ננעלות במבט עם עיניך. 

"עבד טוב". מילותיו מהדהדות, כאילו הוא צעק אותן בחלל, על אף שקולו כמעט ולא עלה על לחישה. 

הוא מושיט יד ומלטף את ראשך בחיבה. 

אתה מתחיל לחוש תחושה חמימה של עונג צרוף מתפשטת בכל גופך. הלב שלך מאיץ ואתה חש סחרור מסוים. השרירים שלך נרפים וריח קצת חמוץ נגנב לאפך, אך תחושת העונג גדולה מכל תחושה אחרת ואתה מתעלם ממנו. 

אתה יכול לחוש את הזין שלך מנסה להאבק בכלוב שלו ולהזדקף. הכאב הכרוך בכך כאילו מעצים את החוויה הפיזית שהולכת ומתפזרת בכל חלקי גופך עד כדי אקסטזה. 

אתה מאבד את עצמך לדעת. אתה רק יודע שאתה רוצה להיות במקום הזה לנצח. 

האיש מלטף את ראשך בשנית. עוד גל של אקסטזה משלח אדוות דרך גופך. הכאב שמגיע מאיזור חלציך נבלע בתוך החוויה. אתה רוצה עוד מכך. 

"אני מתחנן, אדוני, תן לי לשרת אותך". אתה קורא לעבר הדמות. אתה נופל מברכיך לרצפה. אוחז בקרסולי נעליו ומתחיל לנשק וללקק את נעליו של האיש. "רק, תן לי, לציית" אתה מתחנן וממשיך ללקק בהכנעה. 

"אתה תקבל את ההזדמנות שלך, אומגה" אומר לך האיש. המילה האחרונה נותרת תלויה ומהדהדת בחלל." אבל קודם לכן, שוב." 

האיש נוקש באצבעותיו. 

אתה עומד ברחוב עירוני סואן סביבך. הוא נראה כמו רחוב מרכזי בעיר גדולה. בניינים גבוהים מקיפים אותך מכל עבר. הולכי רגל מכל סוג נעים הנה והנה במרוצת החיים שלהם. בכביש הסואן מאחוריך מכוניות חולפות ביעף בדרכן ליעד לא ידוע. 

תחושה מסוימת, כאילו אתה מכיר ולא מכיר את המקום שורה עליך, אך היא נעלמת בחטף.

ההתרחשויות הבאות הן בליל של מראות, צלילים ותחושות. אתה לא באמת מודע ולא באמת לא מודע, למתרחש סביבך וכלפייך. הגוף שלך מובל כמו בובת סמרטוטים רפויה. אינו מגיב, אינו נע בזכות עצמו, אלא בהנעה על ידי כוחות חיצוניים. 

אתה מודע בעיקר רק לכאב. הוא הפך כל כך קבוע, שהוא מעין זמזום כזה ברקע שאי אפשר להשתיק. לעיתים מתגבר כאשר גופך נע ולעיתים שוכח כשאתה נותר דומם למספר רגעים. 

אתה חש מנותק. כמי שצופה בזוית העין בהתרחשויות המוצגות על מסך הטלוויזיה, אך הקשב שלו לא באמת נתון לאירועים. בינתיים גופך מונע לכאן ולכאן, לא באמת מגיב למתרחש. 

לאחר שאתה מוסר מעמדת התלייה שלך, אתה יכול לחוש קלות בשינוי בזרימת הדם. בחזרה של התחושה לגפיים הרדומים. חזרת התחושה רק מעצימה את הגב הבין כה וכה גדול שכאילו נצרב בבשר שלך. 

יש בך משהו שמרגיש כאילו זה מצבך הקיומי החדש. כאב תמידי. יש בזה מידה סמויה של נחמה. מה שאינו מחדש, אינו מרגש. כאילו הווליום הופחת והכאב הפך למשהו קבוע, אבל ברקע. כואב, אבל לא מזעזע יותר. 

משהו בך מתקומם על התחושה הזו של קבלה, אבל הקול שלו חלש וכבוי, אתה פשוט רוצה לשחרר. הקול הביקורתי והלוחמני הזה רק גורם לך להיות מודע ולסבול. משהו עולה בתוכך ומשתיק אותו. פשוט תשחרר. מעין קול פנימי שעולה בך. 

הוא נשמע כמוך בקולו אבל לא במילים. זה בסדר לשחרר. זה בסדר להיכנע. זה בסדר להתמסר. כניעה היא חופש. כניעה משחררת מאחריות. פשוט תשחרר. 

הקול הפנימי מהדהד בראש וגופך מאזין ומציית. הוא נרפה בכל פעם מחדש, נותן להתרחשויות להתרחש. 

הגוף שלך נגרר לאורך הרצפה הקשיחה אך חלקה וחמימה. 

הטקס חוזר על עצמו, ידיך ורגליך נקשרות בשלשלאות לצידי התא המרוצף. המים הקרים מותזים בעוצמה. במקום עמום כלשהו ומרוחק, אתה שם לב לכאב המתגבר עם פגיעת המים הקרים בחתכים. כאשר שאריות האלכוהול ומי המלח זורמות אל הפצעים. מכות כאב מבליחות כאילו אתה מוכה מחדש. 

אך ההכרה בכאב פחותה, רחוקה ממך, כאילו אתה צופה ממרחק בגוף שלך שחווה את החוויות הללו. אתה יכול לראות אותו נע באינסטינקטיביות כאשר כל גל כאב מכה ואז נרפה ונותר דומם. משהו בך רוצה לדחוק בו להגיב, לפעול, להתנגד, אבל הצורך לשחרר גדול מכך. 

אלפא עובר מהתזת מים למריחת כל גופך בחומר צמיגי עם ריח חריף. הוא צורב קלות את הפצעים והחתכים שנוצרו על העור המוכה. הוא מורח את החומר בנדיבות ומעסה אותו לתוך עורך, על כל חלקיו. הידיים שלו זריזות ויעילות. כל תנועה מכוונת. הוא יודע את מלאכתו. כאשר הוא מסיים לעבור על כל גופך הוא מתרחק למספר רגעים ושב עם מפתח כסוף וקטן בידו. הוא משתמש בו כדי לפתוח מנעול סמוי בתוך המתקן השחור שמולבש על הזין שלך ושעד עכשיו נעל אותו בפנים. 

בתנועה חדה המנעול מוסר מהמתקן, והוא שולף את הכלוב הנועל את הזין שלך מן הטבעת עליה הוא יושב. בתנועה חדשה נוספת הטבעת מוסרת מהאשכים שלך והאיבר המסכן שלך נחשף לאויר העולם לאחר זמן ממושך של כליאה. האינסטינקט הגופני מורה לו להתרומם. מעין בדיקת מערכות תפקודית. 

אלפא מזהה את התגובה הזו והתגובה שלו מהירה לא פחות. מכה ישירה, חדה וחזקה לאשכייך משלחת ברק של כאב לאורך גופך. מהאשכים מעלה דרך מרכז הגוף לגפיים ולראש. הגוף מתקפל באופן אינסטינקטיבי כדי להגן על עצמו, אך לא מצליח למנוע גישה לאיזור עקב השלשלאות שנועלות את גפיך לפינות התא המרוצף. 

"אסור לך להזדקף… " הוא אומר בצורה חדה. "... יש לכך השלכות." הזין שלך נרפה מעוצמת הכאב שחצתה את הגוף והכניסה אותו למערך מגננה. 

אלפא ממשיך כאילו לא עצר ומורח מהחומר הצמיגי על האיבר והאשכים. על כל האיזור ביסודיות. אתה יכול לחוש את האצבעות שלו עוברות על האיזורים בהם ישב המתקן ואיך הוא הותיר את מיקומו מוטבע בעור. מעיין תחושה מוזרה של חוסר בהיעדרו. תחושה של חשיפה. 

אלפא מורח את החומר גם על המתקן עצמו. הוא משתמש במקל קטן בכדי לחדור לכל החלקים והרווחים הכי קטנים, כמו שען שמרכיב שעון מורכב ועדין עם חלקים קטנטנים. 

אחרי שמלאכת החיטוי תמה, זרם המים חוזר להכות. הפעם באופן מאוד יסודי. אלפא עובר על גופך בכל חלק. באיטיות, ביסודיות, כמעט ביראת קודש של אמן המסיים את יצירתו. 

לאחר שכל חלקיך נקיים למשעי הוא מתחיל לייבש. הוא אוחז בידיו מגבת גדולה ושחורה והוא משפשף בחוזקה את כל חלקיך. השפשוף רק מגביר את עצימות הכאב של העור הפגוע ואתה מזדעק קלות. אלפא אינו מש ממטרתו וממשיך עד שכל חלק בך יבש לחלוטין. לסיום הוא משיב את המתקן אשר יובש גם הוא ובידיים מאומנות מלביש אותו בחזרה על איברך, אשר בכניעה שקטה שב למסגרת כלאו הפרטי. 

אלפא מנתק אותך מנקודות העגינה עליהן מחוברות גפיך בשלשלאות. הגוף שלך נופל קלות אך נבלם מתוך אינסטינקט. מתנודד קלות על משקלו המוטל כולו לפתע על רגליך החלושות. אלפא אוחז בשלשלאות ומתחיל למשוך אותך. הרגליים שלך נענות באופן אוטומטי ומתחילות לדדות אחריו. 

הוא מוביל אותך לחלק אחר של החלל בחשכה. לא נראה שהוא זקוק לאור אלא מתמצא במרחב כמו עטלף במערה. האורות נדלקים באופן אוטומטי כאשר אתם מתקרבים לשם. 

לפניכם נתונה תיבה בגודל של ארון, שחורה ועבה מממתכת, שכובה על הרצפה השחורה. כאשר אתה מתקרב לתיבה אתה מזהה כי מצידה האחד מחוברת אליה דלת אימתנית ממתכת דומה המורכבת על צירים לאורכה של התיבה. 

אתם עוצרים לצידה של התיבה ואלפא מסמן לך בראשו להיכנס אליה. פנים התיבה מרופד במה שנראה כמו שכבת ספוג מבודד קול. הבידוד מכסה את כל צידה הפנימי של התיבה ואת צידו הפנימי של המכסה הסוגר אותה. בתוך התיבה מונח מה שנראה כמו שק פתוח מעור שחור עם רצועות רבות. 

אתה מביט בדומיה באלפא כאשר הגורל שלך מתחיל להתחוור למולך. הוא רק מביט חזרה. מבטו משקף החלטיות ברורה. אתה עומד להיכנס לתיבה הזו. אין כאן אפשרות אחרת. 

משהו בך מכיר בכך ובכוחות שנותרו לך מרים את רגלך ומכניס אותה לתוך התיבה. לאחר מכן רגלך השנייה ואז אתה כולך מתיישב ונשכב בתוך התיבה, גפיך גוררות את השלשלאות המחוברות אליהן עמך פנימה. 

התיבה בנויה בגודל קצת יותר גדול ממך אבל ממש במעט. יש בה בדיוק מקום לך לשכב בתוכה וכמה סנטימטרים בודדים נוספים. 

"אל תזוז" מורה אלפא. "נסיון להגיב יוביל לעונש". המבט שלו משקף לך שאתה לא רוצה לפגוש בגורל הזה. אתה נכנע ופשוט שוכב שם ללא תנועה. 

אלפא מנתק את מבטו ממך ומתחיל לעמול. ראשית השלשלאות מוסרות מידך ורגליך. הצליל המתכתי בעודן נמשכות החוצה מן התיבה על גבי דפנותיה מהדהד בתיבה בחצי קול. 

לאחר מכן הוא מרים את רגליך, ברכיים לחזה. בתנועה מיומנת יד עם כפפה חודרת לישבנך ומשמנת אותו עם חומר סיכה. מיד לאחר מכן חודר אליו אמצעי שחור שאתה חש שמתנפח בתוכך. אלפא לוחץ על בלון הניפוח הקטן המחובר לצינורית, עד אשר הוא מרוצה מנפחו. 

הוא ממקם חיתול לבן חדש ועבה מתחת לישבנך. מריחה של קרם כלשהו על ישבנך ועל איזור הזין שלך והחיתול נסגר עם מדבקות סביב חלציך. 

אלפא מסיר את הכפפות וממשיך להידוק שק העור שמתחתיך. הוא מרים את דפנותיו סביבך ומהדק אותם עם מיתרים שחורים ועבים אשר סוגרים את השק סביב גופך באופן הדוק, מן הרגליים ועד לצווארך. ההידוק של השק ממשיך כאשר הוא מתחיל להדק רצועות עור עבות סביבו, כל רצועה נמתחת עד לגבול יכולותה, מהדקת את גפיך סביבך ללא יכולת תזוזה. החריקה של רצועות העור בעודן נמתחות אחת אחת עד קצה גבול היכולת מזכירה לך את הרעש של חבל התלייה ששומעים תמיד בסרטים ואתה תוהה אם בכלל תצליח לנשום עם כל הידוק נוסף. 

כאשר אלפא מסיים עם הרצועה האחרונה אתה חש כמו מומיה. אין לך יכולת להזיז ולו אצבע בידייך או רגלייך, בתוך השק ההדוק העוטף את כולך. 

לבסוף אלפא מתקרב אליך עם מסכה שנראית כמו מסכת לוחמה כימית, אך עם איזור עיניים רחב יותר. מהמסכה יוצא צינור שחור וארוך אשר מתחבר לדופן הפנימית של התיבה. בנקודה הזו, משהו באינסטינקט ההישרדותי הנותר שלך מתעורר ואתה מתחיל לנסות לומר משהו, להתחנן, להפציר בו שיעצור. 

הוא נותן בך מבט ברור, ששום דבר לא יעצור את מה שמתרחש והמילים נתקעות בגרונך. הוא מלביש את המסכה על פניך. החלק הפנימי של המסכה מכסה באופן נפרד את אפך ופיך. אתה יכול לחוש את הנשימה מתהדקת כאשר כניסה האוויר שלך עוברת דרך הצינור הארוך היוצא מן המסכה. הוא מרים קלות את ראשך ובשתי משיכות מהדק את המסכה לפניך והיא נאטמת, צמודה לדרכי הנשימה שלך. 

אתה יכול לשמוע את קול הנשימות שלך מהדהד באוזניך כאילו מוגבר. הקושי לנשום מחייב אותך להתאמץ יותר ולקחת נשימות עמוקות יותר. הנשימות המעמיקות רק מהדהדות ביתר שאת. 

מעליך אתה יכול לראות את אלפא עם שק שחור בידו מפזר מעליך מה שנראה כמו פיסות קלקר שחורות של בידוד מוצרים, במשלוחים ארוכי טווח. הוא מפזר כמות וממלא את שארית המקום המועטה בתיבה בהן, מרגליך ועד לצווארך, עד שכל גופך מכוסה. 

הוא נעלם לרגע ושב עם סט ראש כמו של משחקי מציאות מדומה. אתה מזהה אותו מהחוויה הקודמת שלך בקופסה הקטנה. ליבך מתחיל לפעום בחוזקה, הגוף שלך נזכר במכות החשמל שהיה מקבל כאשר היה עוצם את עיניו. הסט מורכב על החזית של המסכה ומכסה את שדה הראייה שלך בחושך. מיד לאחריו אוזניות שבות גם הן ומכסות את אוזניך. 

אתה נותר בחושך ודממה מוחלטים. 

אתה חש על פניך עוד פיסות קלקר נופלות וקוברות את החלקים שלך שנותרו חשופים תחתיהן. ברגע שאתה כולך מכוסה אתה חש בגופך את טריקת הדלת מעליך, שסוגרת את התיבה. 

אלפא מבחוץ משלים את מלאכתו ונועל את מכסה התיבה בשלושה מנעולי מתכת גדולים. הוא ניגש לעמדה המוצבת ליד התיבה ועליה ציוד מחשוב וסט של צינורות וברזים עם נקודות חיבור שונות. 

הוא מוודא את חיבור האויר מן החוץ לתיבה ובוחן לרגע את המבחנה עם הגולה העולה ויורדת המחוברת ומעידה על מעבר אויר תקין דרך הצנרת. 

הוא מפנה את תשומת ליבו לצג המחשב כאשר הקול מדבר מאחוריו בהפתעה. "תפעיל את הפרוטוקול ללא ענישה כרגע". 

ליבו של אלפא מחסיר פעימה לרגע בשל ההפתעה והפחד שהוא חש באותו רגע, אבל הוא אינו מראה זאת כלפי חוץ. הגוף שלו התרגל לאירועים מסוג זה. הוא מסתובב וקד לעבר האיש שעומד מאחוריו בדממה. 

"אדוני. כרצונך אדוני." 

משהו במבטו כנראה מסגיר את התהייה שהוא לא מעלה בדבריו מאחר והאיש, שבחן אותו במבטו, ממשיך את דבריו ומציין "ללא ענישה, אני יודע, נורא מפתיע."

אלפא מחוויר פן משהו אצלו הסגיר את מחשבותיו ועכשיו ישלם על כך את המחיר. הוא נותר דומם מחכה למכה שתנחת. האיש מתעלם, לכאורה, מהרמיזה לסתירה לדבריו וממשיך לדבר כאילו לא עצר. 

"אתה מבין, זיהיתי אצלו נקודת שבירה ממש עכשיו, כשעבדנו עליו. אני רוצה לנצל אותה. אנחנו נראה לו שאצלנו זה לא רק כאב ששולט. זו גם המסירות. שאנחנו מתגמלים על מסירות כאן. הלא כן?" את חלקו האחרון של המשפט הפנה האיש כלפי אלפא עם מבט עם כוונה בעיניו. 

"כ-כמובן, אדוני." אלפא פלט מיידית ונדם בעודו משווה לעצמו את ההבעה הכי ניטרלית, טרם פניו יסגירו משהו נוסף שיסבך אותו. 

"אכן…" אמר האיש בתגובה בעודו מושך את המילה, כמי שמהרהר על משמעותה וההשלכות הפוטנציאליות שיכולות להיות לה. 

האיש הסתובב בדממה והחל להתרחק. אלפא החל לפנות שוב לעבר צג המחשב כאשר דבריו של האיש לעבר גבו בלמו אותו במקומו. 

"אה, עוד דבר. תתן לו קצת הנאה במקביל להתמסרות שלו." אמר האיש והמשיך ללכת מבלי להסתובב. 

אלפא נותר קפוא במקומו עד שהוא שמע את היציאה מהחלל נסגרת אחריו. רק אז הרגיש בטוח להמשיך לפעול. 

הוא פתח מגרה בארונית המחוברת לעמדת צינורות האויר ושלף ממנה בקבוקון חום וקטן. הוא הבריג את הבקבוקון לאחד מפתחי האויר המחוברים למערך הצינורות ופתח את מתג הזרימה ממנו למערכת. הוא הפעיל את החיישן במעלה הצינור, שמחבר אותו למערכת המחשוב המקבילה. 

במסך הפעולות על הצג הוא בחר בפרוטוקול "לשחרר. להיכנע. להתמסר." במסך האפשרויות של הפרוטוקול קבע "ללא ענישה" עם "חיזוק כימי". בתת סעיף "חיזוק כימי" בחר באפשרות "התמסרות" ולחץ "הפעל פרוטוקול". 

הוא עמד וצפה במערכת בעודה מפעילה את התוכנה. בגולה המסמנת את תנועת האוויר פנימה והחוצה.  לבסוף גם בחיישן אשר שינה את צבעו מאדום לירוק, ובאווישת אויר מכאנית, ראה את התוסף מוחדר לאויר אשר נישא לתוך התיבה. 

החזרה שלך להכרה היא מיידית וחדה, ממש כמו התנגשות בקיר עם הפנים, ללא התרעה מוקדמת. 

תחושת צריבה חזקה ממלאת את האף והריאות שלך. הגוף באופן אינסטינקטיבי מתחיל להתנשף בכבדות בכדי לפנות את דרכי הנשימה. הלב שלך פועם במהירות. תחושת פאניקה נלוות עוטפת אותך באופן רגעי, ופוחתת יחד עם ההאטה בנשימה ובדופק, כאשר הגוף חוזר למצב מאוזן. 

הירידה מהמצב המעורר מלווה בחזרה להכרה חושית בשאר חלקי גופך, שבין רגע אתה מתחרט ששבה. כל גופך זועק ודואב. תחושת בערה שנעה משכבות העור החיצוניות ועד למעמקי השרירים השונים. 

הכאב גורם לך לנוע באי נוחות, מה שרק מחמיר את הגירוי של חלקי הגוף הכאובים. אתה מנסה בתגובה אינסטינקטיבית לקפוא במקום, אך העובדה שאתה עדיין תלוי והתנועה הפתאומית, מובילים להמשכיות של התנועה, מה שמוביל לתנודות ולחצים שונים על חלקי הגוף באיזור הגפיים, אשר מהם אתה תלוי. 

הראייה שלך חוזרת לפוקוס. אתה רואה אותו מולך. חיוך מדושן עונג על פניו. בידיו שאריות חומר לבן שבור. 

"מלחי הרחה" הוא משיב כאילו בתשובה לתנועת עיניך לכיוון ידו. "אני לא רוצה שתפספס את החוויה המלמדת שאתה עובר. חוסר הכרה זה מצב ששמור לזמנים שבהם אני לא משתמש בך". 

הוא צועד בדממה אל עבר העמדה עליה מונח הציוד בו השתמש להלקות אותך ובלי מילה נוספת הוא חוזר למלאכתו. הפעם זה מקל עץ ארוך ודק. גמיש וקשה. 

הוא משתמש בו בכדי להלקות אותך באופן יסודי מהשכמות מטה, עד לכפות הרגליים. שום חלק לא זוכה להתעלמות. 

הגוף שלך שעדיין צורב ממלקות השוט הקודמות, צורח כאילו מקבל מכת חשמל עם כל מכה. אתה נועל את הלסת שלך מרוב כאבים. כל צליפה מדויקת של המקל מחלצת ממך זעקה קטנה שאתה מנסה לבלוע חזרה, עם הצלחה חלקית. 

הוא עובר כעת לעמוד מולך. עם הבעה חצי משועממת, של מי שנראה כאילו הוא בוחן עבודת צביעה שבוצעה זה עתה ומחפש פגמים. הוא בוחן את גופך. מבלי לומר דבר הוא מתחיל להלקות. כל מכה נוחתת באופן מדויק, כאילו נועדה למקסם את הכאב שאתה חווה. התנועות שלו מכוונות מטרה וחדות, כמי שרואה מטרות מדויקות ומכוון למרכזן, פוגע בכל פעם. 

כאשר הוא מסיים וכל סנטימטר מתחת לצוואר שלך הולקה, הוא שב לעמדתו. הפעם הוא אוחז מה שבזווית העין שלך אתה מצליח לזהות כבקבוק עם ראש התזה לריסוס. 

הוא נע לעברך בתנועה חלקה ומתחיל להתיז על גופך. הבערה הפתאומית שחובקת אותך גורמת לך לחשוב שהוא זה עתה כיסה אותך בחומר דליק והצית גפרור. 

העצבים שלך זועקים בהתרעה, כל גופך מתפתל ללא שליטה, מה שרק מחזק את החוויה. ריח חזק של אלכוהול לחיטוי ומי מלח עולה באפך. 

הוא ממשיך להתיז מהנוזל לאורך גופך, ותחושת הבערה מתחזקת ודועכת, מתחזקת ודועכת. מעולם לא חשת כאב במידה כזו. אתה יכול ממש לחוש את המוח שלך מנסה להזרים אנדורפינים שאמורים לשכך את הכאב, אבל הוא כל כך רב, כל כך חוזר, ששום משכך כאבים לא היה מונע אותו. 

אתה מרגיש איך הגוף שלך נשמט. רפוי. תלוי כמו בובה עזובה על חוטים. הראש שלך נשמט כלפי מטה ואתה חש את הדמעות פורצות וזולגות במורד פניך. 

הוא צועד לפנים, ממשיך בשלו במלאכת הריסוס, כאשר לפתע הוא עוצר. 

הוא מושיט את ידו מתחת לפניך ותופס בה את הדמעות שניגרות מפניך. הוא מרים את הדמעות לגובה עינו ובוחן אותן, כמי שמעריך יהלומים המונחים על כף ידו. 

הוא מושיט את ידו האוחזת בבקבוק התרסיס כלפי חוץ ואלפא ניגש בהכנעה ונוטל את הבקבוק מידו מבלי להשמיע צליל. לאחר מכן אלפא שב למקומו בצד. 

האיש משתמש בידו הפנויה בכדי להרים את ראשך השמוט מן הסנטר. הוא מרים אותו עד שעיניך הדומעות פוגשות את מבטו. הוא מוודא כי מבטך ממוקד בו, כאשר הוא מושיט את ידו האוחזת בדמעותיך, ומקרב אותה לפיו. 

בתנועה גסה ובוטה הוא מוציא את לשונו ומלקק את כף ידו בצורה אגרסיבית, גורף את הדמעות לתוך פיו ובולע אותן. מבלי לומר דבר, הבעה של עונג מתפשטת על פניו, כמי שמתענג על טעמן של דמעותייך. טעמו של הסבל שלך. 

מבלי מילים הוא נותן לראשך להישמט ומושיט את ידו חזרה. אלפא צועד לעברו ומושיט בחזרה את בקבוק ההתזה לידיו, כמשרת המושיט ללוחם את חרבו. האיש נוטל את הבקבוק וממשיך במלאכתו, הבעת העונג נותרת על פניו. 

תחושת הצריבה חוזרת להכות בך, אבל הראש שלך במקום אחר. אתה חש ולא חש. מודע ולא מודע. נוכח ונפקד במקביל. יש מעין חוצץ בינך ובין החוויה הקיומית בה אתה נמצא. משהו מנותק. 

האיש מסיים את מלאכתו. הוא צועד לאחור כמי שסיים לצייר יצירת מופת וכעת מעריך אותה במלואה. הוא נוקש באצבעותיו ואלפא נעמד לצידו, אבל צעד מאחוריו, בדממה. "תביא לו את המראה". אלפא נסוג לאחור בדממה וחוזר תוך מספר רגעים כאשר הוא גורר עימו מראה גדולה עם מסגרת שחורה על גלגלים. הוא ממקם את המראה מול גופך הרפוי, כך שהיא משקפת אותו במלואו. 

אתה נותר מנותק וחסר תגובה. האיש ניגש אליך ומושך את ראשך משיערותיו, כך שמבטך פוגש את בבואתך בראי הניצב ממולך. הניתוק פג במידת מה. תחושת אימה מציפה אותך. 

המראה שמולך מזעזע אותך. גופך התלוי מכוסה בחבורות וחתכים בגוונים שונים מן הצוואר ועד קצות הרגליים. חלק מהחברות כבר משנות צבעים שונים, בין צהוב, כחול, סגול ושחור. חלק מהחתכים מדממים קלות. 

אתה רזה באופן ניכר ממה שזכרת את גופך. מבעד לחבורות, החתכים והסימנים, אתה רואה את העור הדוק סביב שרירך. 

אולי פעם היית רוצה להיראות כל כך חטוב, אבל המצב הנוכחי גורם לך להיגעל מעצמך. 

הפנים שלך חיוורות, זיפים מעטרים אותן ושערך פרוע. הבעה של ייאוש קיומי, משיבה אליך מבט מהראי. 

אתה מנסה להשפיל את מבטך, אך היד שלו תופסת את הסנטר שלך כמו צבת ומחייבת אותך לשמר את מבטך למול הראי. "תסתכל!" הוא מורה והגוף שלך מציית ללא מחשבה, למרות הזעזוע שבמראה. 

"אתה שייך לי. אני אעשה בך מה שאני ארצה. האם אתה מבין?". 

"כן, אדוני". המילים יוצאות מהפה שלך מבלי שחשבת אותן. הגוף שלך מדבר בעד עצמו. 

האיש מחייך חיוך מרוצה. "אני חושב שאנחנו מתחילים ללמוד ולהפנים, הלא כן?" 

"כן, אדוני". המילים יוצאות בנשיפה חדה ומותשת מפיך. 

" מצוין." האיש מציין בטון של ניצחון." אלפא, תדאג שהוא נקי ונארז בשק להמשך ההכשרה שלו." 

"כן, אדוני". משיב אלפא בהכנעה ונע לעברך. 

אתה מתנתק. אתה יכול לחוש את גופך מורד ממעמד תלייתו אל הקרקע. לשמוע מנעולים נפתחים שלשלאות מקרקשות בזמן שאתה מתופעל. אך אתה כבר לא שם. אתה כבר אינך אתה. 

אתה ניצב שם לבדך. לא יכול לזוז בכלוב התלוי, בו הושארת. הזעקות של הבחור הצעיר המכונה בטא מבליחות מבעד לדממה הדקה באופן אקראי וללא התרעה. 

אתה נזכר במבט הריקני שהיה על פניו, טרם הוכנס לקופסה הנוראית. חוסר אונים נרכש. המילים מצלצלות לך במוח ממקום עמוק, כאילו מעולם אחר. 

אתה נזכר שישבת עם חבר שלמד פסיכולוגיה והוא דיבר על זה. חוסר אונים נרכש, הוא הסביר, הוא המצב הפסיכולוגי שבו הפרט לומד, עקב אירועים רבים בהם הוא לא יכול לשלוט, שאין לו כלל שליטה והוא מוותר. זו כניעה. זה הויתור על האינסטינקט הבסיסי של ההישרדות שדוחף אותך לנסות לשרוד ולהתנגד. זו הכניעה המוחלטת.

ככה זה נראה כנראה, אתה חושב לעצמך בעודך מדמיין את החוויה שהוא עובר כעת ואתה עברת עד לא מזמן. 

דמעה בודדה חומקת מזוית העין שלך בעוד צמרמורת בלתי נשלט מרעידה את כל גופך, כאילו הוא מנסה להתנער מזיכרון החוויה הקשה, אך ללא הועיל. 

אתה מתחיל לנסות לסגל לעצמך תחושת זמן חלופית. הכל במקום המקולל הזה לא מעיד על זמן או על שינוי. הכל כמו סיוט מוחשי מאוד, שאתה מתעורר ונרדם במהלכו ולא יודע האם באמת התעוררת, או שהסיוט מתמשך. אתה מנסה לשים לב לתחושות הגוף, לאמוד את חלוף הדקות והשעות לפי עייפות השרירים והצניחה האיטית של המתח שלהם, של הרפיון המתגבר בכל חלקיך. זה אמורפי מידי והגוף שלך בכל מקרה כבר חלש. 

אתה מנסה לשים לב לצעקות של בטא, אשר בוקעות מעומעמות מפתחו של צינור הנשימה היוצא מהתיבה, אבל גם הן אקראיות ויותר מכך, נוראיות. אתה מדמיין לעצמך שזו החוויה המקבילה של לחוות עינוי פיזי בעצמך, רק כדי מיד אחרי כן לחזות במישהו אחר חווה מולך את אותו היחס. אתה מקלל את האמפתיה שלך ברגעים כאלה, אבל המוח עושה את החיבורים שלו לבד. 

אתה לא יודע כמה זמן עובר כשאתה שומע שוב את קרקושי המתכת שמעידים על חזרתו של אלפא לחלל האפל שסביבך. הוא לפתע נכנס למעגל האור שמעליך, הבעת פניו מביעה שלל רגשות: אשמה, חלחלה, סלידה ופחד. הוא מסיט אביזרים שונים ומחזיר אותם למקומם. 

אתה עוקב אחריו עם מבטך, מנסה ליצור שוב קשר עין, אך הוא נמנע באופן מוחלט מלפגוש את מבטך. ההימנעות כל כך ברורה, שאתה חש שהוא יודע שאתה מסתכל ושהוא אולי גם יודע שמישהו אחר מסתכל עליו. 

הוא ניגש לאיזור שמימין לכלוב שלך ואור נדלק מעליו. האור מעיר את צידו האחד של עמוד שחור ועבה אליו מוצמד במאחז שלט צהוב גדול עם מראה תעשייתי, ממנו יוצא כבל שחור, המטפס מעלה מעלה אל עבר האפלה. 

הוא לוחץ על כפתור גדול עם חץ המצביע מטה ורעש מכני מהדהד בחלל סביבכם. מהתקרה שלא נראית לעין בטווח התאורה הקיים, יורד אנקול אליו מחובר מוט פלדה כבד למראה, עם נקודות חיבור אליהן נעולים מנעולים כבדים. הוא עוצר את המוט בגובה הכתף שלו והרעש המכני פוסק יחד עם התנועה. 

אלפא בוחן נקודות ברצפה שאתה כעת מזהה שיש בהן נקודות עגינה מפלדה המוברגות לרצפה עם ברגים גדולים וחזקים. הוא ניגש לרגע לעגלת ציוד סמוכה וחוזר בידיו עם מנעולי מתכת גדולים ומניח אותם הסמיכות למעגנים ברצפה. 

המנעולים זהים לאלה אשר תלויים ממוט הפלדה, המרחף מהתקרה בתנועה איטית ומאיימת במידה, כמו חבל תלייה על הגרדום, שממתין לצוואר חדש. 

הוא כעת ניגש אליך. הוא בוחר בשלט תעשייתי אחר ורעש מכאני דומה נשמע כאשר הכלוב בו אתה ספק עומד ספק שוכב, מוטה ומועמד אנכית באופן מלא. 

הוא מנתק את השלשלאות שמחוברות לידך מנקודות החיבור שלהן לכלוב. אתה יכול לחוש את הדם רץ לעבר השרירים שלך אשר היו קפואים במקום עקב הנעילה הממושכת. השרירים עצמם נותרים רפויים וחסרי תגובה עקב הזמן הממושך בו היו מוגבלים. 

אתה חש את מלוא משקל גופך עובר מגבך לכפות רגליך. הרגליים שלך רועדות בחוסר אנרגיה, כמי שממאנות לנשוא את כל משקלך על עצמן. 

אתה מוצא את עצמך נופל קדימה קלות, כאשר רגליך לא מצליחות לסחוב את מלוא משקלך, עקב חוסר האנרגיה של גופך והתשישות של השרירים. הכלוב הצר מונע ממך ליפול קדימה ואתה מבין שאלמלא הוא כנראה שהיית פוגש את הרצפה במהירות רבה. 

אלפא מתקרב לדלת הכלוב ולראשונה מסתכל לעברך, אך עיניו מתמקדות בסנטר שלך, מסרבות לייצר קשר עין ישיר. 

"האדון שלנו"... , הוא אומר בטון של מי שמקריא הודעה כתובה מראש ללא כל רצון, "דורש להזכיר לך כי כל ניסיון נוסף לברוח יענה במענה קשה וכואב מנשוא". 

משהו במעמקי הבטן שלך בוער למשמע המילים האלה. משהו ממישהו שהיית והרים את ראשו לפתע ללא התרעה. 

אתה לא יכול לדבר עם המחסום שמגביל את פיך אז אתה חובט בכתף שלך בעוצמה הכי רבה שביכולתך בדלת הכלוב וממלמל לעבר אלפא בכעס מבעד למחסום עם קול חצי שבור. 

" האדון שלנו"... , הוא ממשיך לציין באותו טון וללא קשר עין, "דורש להבהיר לך, שהוא שם לב להתרסה שלך ושהוא עומד לטפל בה. הוא גם כן דורש להבהיר"... , כאן קולו הפך לפתע למאוד מודגש ועיניו פגשו בשלך לראשונה בעודו אומר, …"שאם אתה תנסה לברוח או תתנגד, לא רק אתה, תשלם את המחיר הכבד על מעשיך". הוא הדגיש במיוחד בדיבורו את המילים "לא רק אתה". 

המבט שלו זלג לרגע לעבר התיבה הנעולה מאחוריו, שבאופן מקרי או שלא, נפלטה ממנה עוד צעקה חלושה באותו הרגע. 

"אני מצטער… בבקשה…" הוא לוחש לעברך כך שרק אתה תוכל לשמוע, מבלי כמעט להזיז את שפתיו. משהו במבט שלו, בתחינה השקטה שבו, מנטרל את כל האגרסיביות והתוקפנות שהתעוררו בך עד לפני רגע. אתה חש כאילו הרוח יצאה לך מהמפרשים וגופך שב ונותר רפוי ודומם. 

"אני אוציא אותך עכשיו ואכין אותך" הוא שוב הכריז בקול רם, כנראה למי שמאזין. "אל תתנגד". אתה נותן לגוף שלך להישמט. שום רצון לנוע לא מתעורר בשנית. 

אלפא מסיר את המנעול שמחזיק את דלת הכלוב סגורה ופותח את הדלת בידו הימנית, כאשר עם כתף שמאל שלו הוא תומך בגופך הרפוי שמאיים לצנוח לרצפה. 

אלפא מושך את גופך הרפוי לעבר מוט הפלדה התלוי שראית אותו מארגן מוקדם יותר. הוא מחבר את שלשלאות המתכת שעל ידיך לקצוות המוט ונועל אותם עם המנעולים המחוברים. הוא נותן לגופך להישמט ואתה נותר שם תלוי ממפרקי ידך כמו בובת מריונטה נטושה. 

אלפא מבריג נקודות חיבור על המוט ומושך אותן כלפי חוץ. המוט מתארך וידיך המחוברות עימו, מתרחקות לקצוות מנוגדים. הוא מושך את המוט עד קצה גבול היכולת של גופך וידיך נותרות מתוחות לצדדים. הוא מבריג חזרה את נקודות החיבור ומקבע את אורכו של המוט. הוא מתכופף ומחבר את שלשלאות רגליך לנקודות העגינה ברצפה. גם כאן הרגליים נמתחות לקצוות מנוגדים ואתה נותר תלוי באויר, כל גפה מתוחה לכיוון אחר. 

הוא מסיר את החיתול הלבן מגופך ומחלץ את הפלאג השחור שהוחדר לישבנך קודם לכן. את כל אלה הוא מניח על עגלת מתכת הממוקמת בצד. 

הוא ניגש לשלט הצהוב ומתחיל ללחוץ על הכפתור עם החץ המסמן למעלה. הרעש המכאני מתחיל בשנית ואתה חש את עצמך מתרומם למעלה, גופך נמתח כלפי מעלה בעודו מחובר לרצפה. 

"עצור!" פוקד הקול של זה שהם מכנים אדון. אלפא חודל את מעשיו וממתין בדריכות במקומו, גב זקוף, ראש מורכן, דומם. ממתין להנחיות. 

האיש מתקרב אליהם, צעדיו מהדהדים בעודו צועד. כאשר הוא עומד מול שניכם, הוא סוקר לרגע אותך, כמי שגומע נוף יפה במיוחד ומתענג עליו. לאחר מכן הוא מפנה את מבטו לאלפא ופוסק בחדות "תסיר את הגאג". 

אלפא מהסס לרגע קטן ונראה מבולבל אך מבטו של האיש מאפס את העיכוב שלו והוא מתחיל מיד להתעסק עם הרצועות שמחזיקות את המחסום שבפיך. הוא במהירות שולף את המחסום ואת צינור הסיליקון שהיה מחובר אליו ותקוע בפיך. 

אתה מניע את הלסת שלך בכאב לאחר שזו הייתה פתוחה ומקובעת כל הזמן הזה עם המחסום התקוע בפיך. המחסום משאיר טעם מר בפיך ואתה יורק לרצפה מתוך אינסטינקט של גועל ששואף לפלוט את הטעם המר מהפה. 

אלפא שעומד לשמאלך, נראה המום, כאילו היכו אותו בפניו עם אגרוף. הבעה כמעט היסטרית מתפשטת על פניו כאשר רק עיניו מדלגות במהירות בין הרוק שלך על הרצפה, אל האיש ממולך ואז אליך. 

האיש מולך רק מחייך בתגובה. מבטו של אלפא רק הופך יותר היסטרי בעקבות החיוך. "זה בסדר גמור אלפא" האיש אומר מבלי להסיט את מבטו ממך ומבלי להוריד את החיוך, שנראה שהוא כל דבר מלבד חיובי. "האומגה שלנו כאן לא חונך עדיין, הוא לא יודע איך ראוי להגיב כשהוא מול האדון שלו" 

"אתה לא האדון שלי!" הצעקה בוקעת מגרונך. הקול שלך שבור לאור היובש בגרונך את הכעס והתסכול בו ניכרים. "אתה כלום! רק מטורף שחטף אותי ואת הבחורים האלה! אני אדאג שיעצרו אותך!" 

האיש דבק בחיוכו ולא אמר דבר. הזעם שבך רק התעצם עם התמשכות החיוך שלו. אלפא נראה כמי שהיה רוצה לברוח מהמקום, אך רגליו לא נושאות אותו משם. 

"זה בסדר…" המשיך האיש עם הטון המתנגן שלו ברוגע." הוא ילמד, עכשיו". המילה עכשיו נאמרה באותו טון רגוע, אבל משהו בה צלצל באריכות בחדר לאחר שהיא נאמרה. 

"אלפא, ציוד החינוך" האיש אמר בעודו ממשיך לנעוץ בך מבט נוקב. המבט שלו הזכיר טורף שהתביית על הטרף שלו, ולא יסב את מבטו כדי לא לאפשר לו להימלט. 

אלפא ניעור לחיים עם ההוראה וברגליים חוששות מעט נסוג לעבר אחד מצדדי החדר החשוכים. הוא שב עם עוד עגלת מתכת עמוסה בפריטים שונים. על העגלה ישנו ערב רב של פריטים מעץ, מתכת ועור בצורות שונות. 

האיש לקח צעד קדימה ובתנועה אחת חלקה ומהירה נטל מה שנראה כמו מוט שחור וארוך עם רצועות רבות מחוברות אליו והניף אותו לעבר גופך. 

האוויר לחש כמו נחש שמכיש במאית השנייה לפני שהשוט פגע בעורך. הכאב היה חד ומהיר אך גם מתפתח, הרבה נקודות שונות בחזה שלך נפגעו במרווחי זמן של עשיריות השנייה, משלחים איתותים למוח על פגיעה, שהובילו לתחושת כאב מיידית. 

תחילה מכה נקודתית, מלווה בצריבה ולאחר מכן חום המתפשט מנקודת הפגיעה הלאה. הכאב היה כה חד, כה מהיר וכה מבוזר שהחוויה הכוללת שלו הייתה מסמאת. 

אתה לרגע מאבד את יכולתך לחוש כל דבר מלבד כאב. הוא מציף את כל הווייתך. אתה מנותק מהסיטואציה וכל מהותך היא הכאב. אתה לא יכול להתעכב על התחושה הזו, מאחר וכמו שהגיעה, היא מגיעה בשנית. 

האיש בתנועה מהירה וחלקה מיד עם רגע הפגיעה מתח לאחור את ידו, הניף בשנית את השוט, והיד שבה והופנתה לעברך מספקת מנה נוספת של כאב צורב. שוב. ושוב. ושוב. ושוב. ושוב. 

בשלב מסוים אתה מתנתק. הכאב הוא כל כך רב שאתה לא יכול להיות. אתה חש הבלחים רגעיים של כאב, של צליל השוט והאוויר רוחש, של מראה האיש מושך ומושיט את ידו, הבעת פניו עדיין מחויכת באופן לא טבעי בעליל. ואז שחור. אין כלום. דממה.

שני זוגות ידיים חזקים ומיומנים מרימים אותך מהכתפיים. סט ידיים בכל צד שלך. הם גוררים בתיאום את גופך החלוש לאורך הרצפה הקרה. אתה יכול לחוש את השרירים שלך, דואבים עם כל תנועה קלה. "שלושה ימים". המילים מהדהדות לך בראש. היית סגור בלי לזוז. בלי אוכל. בלי מים. שלושה ימים. הראש שלך מסתובב. 

 

אתה עדיין יכול לראות צבעים מרצדים באופן חלקי. הם משתלבים ונעים עם התנועה של הרצפה שזזה מתחתיך בזמן שאתה נגרר הלאה. הראש שלך מקפץ. אתה מרגיש מעין ניתוק. כאילו שתית יותר מידי אלכוהול ויש דיליי בין המחשבה לגוף. אתה פשוט נכנע. אין לך הרבה יכולת להתנגד בלאו הכי. השרירים שלך לא מגיבים. הם פשוט מתוחים בחוסר תנועה. לא מסוגלים לנוע. שורפים מכאב של חוסר תנועה. 

 

המוח שלך גם לא עוזר. הכל מסוחרר. אתה נע בין תחושת ניתוק לצורך להקיא, אבל שום דבר לא עולה. כל מה שהגוף שלך הכיל נוצל כדי לשרוד. שום דבר לא נותר כדי להיפלט החוצה. זו תחושה נוראה לרצות להקיא בלי יכולת לבצע זאת. מעין סף של צוק שאתה עומד ליפול ממנו, עם כל תחושת האימה הכרוכה בכך, אבל הנפילה לא מגיעה, ותחושת האימה מתמשכת עוד ועוד. 

 

הגעת ליעדך, שכן הידיים ובעליהן עצרו את הגרירה שלך. בתנועות חדות וחזקות הם מרימים אותך. הידיים נכבלות בשלשלאות והגוף שלך נתלה מהן בריפיון גמור. אתה לא מספיק להתרגל לתנוחה החדשה וזרם המים הקרים והצורבים מכה בך. הוא מכה בעוצמה. הקור והכוח של הזרם גורמים לך להתכווץ מתוך אינסטינקט. להגן על עצמך. אבל הגוף שלך בקושי זז. הזרם עובר מנקודה לנקודה באיטיות. מקרצף כל חלק בגוף העירום שלך. 

 

בשלב מסוים הכאב פוחת. הופך עמום. אנדורפינים זורמים דרכך ומעמעמים את התחושה. כאשר הזרם מוסט לעבר רגליך,אתה חש תנועה מצדך. אחת הדמויות רוכנת לעברך, כמי שבוחנת את גופך העירום לסימני לכלוך. היא עוצרת סמוך לאוזנך ולוחשת בשקט, כמעט ללא מילים. "אני מצטער". 

משהו עמוק בתוכך נשבר ברגע הזה. דמעות חרישיות זולגות מצידי עינך. נבלעות בתוך המים המטפטפים על פניך. משהו אנושי, במקום לא אנושי. שתי המילים הללו הכו בך יותר קשה מכל מה שעברת בגיהינום הזה עד כה. ההתפרצות הרגשית הזו מביאה עמה מידה של הקלה. אתה בתוך רגע שם לב לעומק העייפות האדירה שנופלת עליך, עכשיו כשאין משהו שמונע ממך שינה. אתה חש את גופך הופך כבד, כמי ששוקע לתוך חול טובעני ונעטף סביב סביב בכיסוי מהודק וצמוד. החשכה מגיעה מיד לאחר מכן ואתה שוקע לתוך אובדן ההכרה. 

 

אתה מתעורר בפתאומיות מתנועה עדינה שדוחקת בכתף שלך. מנערת אותך לעירות. העיניים שלך נפקחות לרווחה ומיד נסגרות בגלל האור סביבך שמכה בהן. אתה ממצמץ ולאט פוקח את עיניך. "אני מצטער". חוזר אותו הקול. אתה מסב את ראשך לעבר המקור הניצב מימינך. הדובר הוא הבחור הצעיר, בעל השיער השחור והזיפים. העיניים הירוקות שלו בוהות בשלך בהבנה ובצער. "אני מצטער…" הוא שב ואומר "הייתי רוצה לאפשר לך לישון אבל הוא דורש שתשתה ותאכל." 

 

הבחור עומד ליד ראשך. אתה מבין שאתה שוב בתוך הכלוב הארוך. מוטה באלכסון מן הקרקע. הבחור עומד על הסולם הקטן שבו נעזרה הדמות יותר מוקדם כאשר האכילה אותך בכוח את העיסה האפורה. אתה מנסה להגיב אבל אתה לא מצליח להפיק קול מגרונך. הדבר היחיד שאתה מצליח לעשות הוא להניד בראשך ל"לא" בצורה עדינה. דמעה בודדה גולשת על הלחי שלך. הוא רואה את המחווה. הפנים שלו לא מגיבות. העיניים שלו מדברות במקומן. 

המבט שלו מדבר על הבנה. על הזדהות. על כאב. על צער. הן מבקשות סליחה. "אני מצטער, אני חייב לציית לו". הוא מעלה את ידו הימנית ובה הוא אוחז במתקן הפה שהושם לך קודם. המתקן אשר מזין את האוכל ישירות לפה שלך ללא יכולת התנגדות. 

 

אתה מפיק קול קטן של מצוקה. אין לך יכולת לומר יותר. הגרון שלך מרגיש כמו אדמת מדבר. אתה מנסה לדבר ופוצח בשיעול חזק. היובש צורב בכאב חזק. אתה מנסה להניד בראשך. עוד דמעות ניגרות. אתה מתחנן במבטך שלא ינעל את המתקן במקום. שלא יכריח אותך לצרוך עוד דברים בעל כורחך. "אני מצטער. אני חייב לציית לו". היד מתקרבת לפיך עם המתקן. היד השניה אוחזת בסנטר שלך ומנסה להכריח את פיך להיפתח. אתה מנסה לגייס כוחות. להניד בראשך. להתנגד. היד שאוחזת בסנטר שלך שומטת את אחיזתה. 

 

"בבקשה." אומר הבחור. "אל תתנגד. אני לא רוצה לפגוע בך. אם תתנגד הוא יכריח אותי לפגוע בך. אני לא רוצה לפגוע בך". 

אתה קופא. דמעה ניגרת במורד לחיו של הבחור. אתה מבין אותו והוא אותך. אתה מפסיק להאבק ופותח את פיך לאט לאט. נכנע. המתקן מושם בפיך, הצינור המובנה שלו לוחץ את הלשון שלך למטה בכוח ומותיר שביל פנוי לכל תוכן שיחליטו לצקת לך במורד הגרון. 

 

הכלוב מתרומם עוד קצת למעלה. אתה כמעט במצב עמידה. אתה מסתכל לשמאלך ורואה את הבחור השני, הבלונדיני עם השיער המבולגן עומד בצד, אוחז בשלט המחובר לחוט ארוך התלוי מהתקרה. הוא מניע את הכלוב. 

 

"נתחיל במים. נעשה את זה לאט." מסביר לך הבחור בעל השיער השחור כמי שמנחה אותך כיצד לתפעל מכונה חדשה שאתה לא מכיר. "הגוף שלך לא קיבל מים ומזון כבר כמה ימים. יהיה לו קשה בהתחלה לקבל אותם. זה לא יהיה נעים. אני אשתדל לעשות את זה באופן שלא יקשה עליך, עד כמה שאפשר." אתה מסתכל לו בעיניים וממצמץ בחוזקה לעברו בשתיהן כסימון שאתה מבין ומעריך את הניסיון שלו להקל עליך. 

 

"בטא, תביא את המים" הוא מורה לבחור הבלונדיני. הבחור השני זונח מיד את השלט וניגש אל הצללים של החדר. הוא חוזר מספר שניות לאחר מכן וקול שקשוק של מים במיכל מקביל לשקשוק השלשלאות שלו נשמע בכל צעד. 

הוא חוזר אל האיזור המואר כשבידיו כד מים של בר מים גדול. ניכר שהוא נאבק עם המשקל והתנועה המוגבלת של גפיו הנעולות בשלשלאות, אך הוא מתמיד. צעד אחר צעד. הוא מתקרב אל הבחור השני אשר מושך לעברו מן התקרה צינור שחור עם פיית מתכת. בטא מושך אליו את הצינור ומבריג את הפיה לכלי המים המלא.

בטא עושה את דרכו, רשרושי המתכת מהדהדים בחלל, לשמאל הכלוב, שם הוא לוחץ על מתג בקונסולה שחורה של מתגים. 

רעש של מנוע מתחיל לזמזם מלמעלה וכוח שאיבה מתחיל לשאוב את המים מהכלי במעלה הצינור. הלאה הלאה למקום נסתר מעל ראשך. 

 

אלפא מחבר צינור שחור דומה היורד מן התקרה לצינור המתקן שמחובר לפיך. "אני אנסה להזרים את זה הכי לאט שאפשר, אבל הזרם עוצמתי. הכי חשוב שתבלע מהר כדי שזה לא יגיע לך לריאות". אתה מסתכל לעברו בלחץ. הוא מניח יד מרגיעה על הכתף שלך. 

הוא מעביר את ידו למתג זרם שמותקן בקצה הצינור שמחובר לך לפה. היד שלו מסיטה בעדינות רבה את המתג. עם התנועה הכי קלה אתה יכול לחוש את עוצמת המים השוצפים שמתחילים למלא את פיך. הוא מיד סוגר את המתג ואתה מנסה לבלוע את המים מהר ככל יכולתך. אתה מצליח. יש במים משהו מחיה אחרי כל כך הרבה זמן. די מהר התחושה הזו עוברת, כשהקיבה שלך מתחילה להתכווץ עם המפגש הראשון מזה מספר ימים עם מים. 

 

"עוד?" חצי שואל חצי מורה אלפא. אתה מהנהן מבלי הרבה ברירות והמים שוצפים שוב לפיך. כך זה נמשך. מים שוצפים. בולע. מים. בליעה. מים בליעה. אתה מרגיש את הקיבה שלך מתכווצת ומתרחבת. נעה וזעה. 

 

אתה מנסה לנשום עמוק דרך האף כדי להרגיע את הגוף. אלפא מסתכל עליך בעיון. הוא לוחץ במהירות על כפתור בחיבור עם הצינור והצינור ניתק מיד מפיך. אתה נושם עמוק ובהוקרה על האויר שאתה יכול לגמוע כעת. הוא נותן לך זמן לעכל הכל. לפתע הצינור מתקרב אל פיך בשנית. אתה מניד לשלילה מתחנן במבטך. אתה לא חושב שתעמוד בעוד. הוא נותן בך מבט של צער ומחבר את הצינור. 

שצף המים פתאומי אתה לא מוכן אליו. אתה בולע את רובו, אבל חלק חודר לקנה הנשימה. אתה מתחיל להשתנק. משתעל בעוצמה דרך הצינור. הצינור מוסר במהרה שנית. אתה משתנק ומשתעל. נאבק לגמוע אויר ולדחוף מטה את תחושת הבחילה הקשה שהגוף שלך נשטף בה. אלפא מסתכל עליך והמבט שלו מערבב ייסורים וחלחלה. 

הוא מפנה את מבטו לעבר החלל החשוך וקורא בקול רם לחלל החדר. "אדוני. הוא צריך עוד זמן, בבקשה אדוני. הוא עלול להיחנק". 

 

התשובה לבקשתו מגיעה כעבור רגע בדמות נורה שהופכת מירוקה לאדומה. הקולר של אלפא מזמזם ומכת החשמל מרצדת מבעד לגופו. הוא כמעט מועד מהסולם, אך תופס את סורגי הכלוב ברגע האחרון ובולם את הנפילה. "15 דקות" עונה הקול של הדמות, מהדהד ומתכתי ברחבי החדר. 

 

אלפא יורד חצי מדדה מהסולם. מתנשף מהכאב של השוק החשמלי. בטא ניגש אליו באופן מפוחד ותומך בגופו. אלפא מסמן לו שלא, מתרחק ממנו ומתנשף קלות. הוא צד את עינך. מבטו נחוש. ככה זה כאן הוא אומר ללא מילים. 

 

אתה ממשיך להשתעל קלות. מנסה לדחוק את כל שאריות המים מקנה הנשימה שלך. גומע אויר ככל יכולתך. ככל שאתה שואף יותר אויר כך הגוף שלך נרגע. הקיבה מפסיקה להתהפך. 

 

הזמן עובר בדממה. הרעשים היחידים ששוברים את השקט הם רעש המשאבה שממשיכה להזין מים למתקן ותנועה קלה של השלשלאות הכובלות של אחד מהעבדים, אלפא ובטא, אשר לא זעו איש ממקומם מאז התקרית של השוק החשמלי. 

 

הדממה מופרת כשהקול שב ומפציע. "נגמר הזמן. להאכיל". אלפא ובטא נעים לפעולה. אלפא מחבר משפך לפיך ובטא מושיט לו קנקן עם הנוזל האפרפר. "זה מה שאנחנו אוכלים כאן." הוא לוחש. "מתרגלים לזה בסופו של דבר. זה מספק לך את כל מה שהגוף צריך כדי לתפקד בצורה מיטבית. הטעם זה עניין אחר". הוא מוזג את הנוזל לאט ובמידות ואתה נאלץ לבלוע אותו בכל פעם. המרקם הצמיגי והטעם המזעזע מעוררים בך חלחלה בכל פעם. 

 

בסוף התהליך אתה חש כאילו בלעת לבנה. אתה בקושי מסוגל לזוז. הטעם עדיין גורם לך לתחושת גועל בפה אבל הקיבה שלך הפסיקה לרגוז. כנראה נכנעה והחליטה לעכל את מה שנתנו לה אחרי כל הזמן הזה. 

 

אלפא נותן לך מבט אחרון. הוא סוגר את הצינור של המתקן בפיך בפקק דומה למה שהדמות שמה לך בעבר. כמו בפעם הקודמת הפלאג בישבנך והחיתול סביב המפשעה שלך חוזרים ומולבשים עליך. אתה אפילו לא מנסה להתנגד. 

 

ברגע שהם מסיימים לטפל בך, ישנו שינוי מורגש באווירה בין אלפא ובטא. בטא נעמד בקיפאון ובוהה ברצפה. אלפא בתנועות כבדות מתחיל בהכנות. אתה עומד שם ורק יכול לבהות בזמן שבטא מוכנס לאותו מצב כפי שאתה חווית רק לאחרונה. 

השלשלאות, החליפה עם הידיים קשורות מלפנים, הגאג שמתחבר לצינור שבגג הקופסה, טיפות בעיניים, הקסדה מושמת לו על הראש. 

כל הזמן הזה הוא פשוט כבוי. כמו בובה המתופעלת על ידי מפעיל. הוא לא מתנגד. הוא לא משמיע צליל. הכל קורה לו ולפתע דלת הקופסה נסגרת והוא נעלם בפנים. 

 

"הוא שם בגללך" אומר הקול של הדמות מצלצל כהרגלו. הוא נעמד מולך ומביט לעבר הקופסה. "הוא דאג לך. זה המחיר שהוא ישלם". קולות הנשימות המדודות של בטא עולות מבעד לצינור ואל הפתח בראש הקופסה אשר מאפשר לו לנשום. 

 

תחושה של זעם בוערת בקרבך. הדמות מחייכת לעברך, חיוך רחב. "אני רואה שאתה עדיין עם רוח קרב. נראה שתצטרך לקבל עוד קצת סיוע בהתרגלות למקום החדש שלך אצלנו." הוא צועד לעבר דלת היציאה ונעלם מהעין. 

 

אלפא נותר לעמוד שם בדממה בינך בכלוב, לבין בטא בקופסה. הוא מביט בך. הוא מתקרב לאיטו אליך ולוחש: "הוא…" מחווה בראשו לעבר הקופסה," עדיין לא הבין עד הסוף את המקום שלו. אני מבין. כדאי שגם אתה תבין. אנחנו לא אנשים יותר. אנחנו רק כלים לשימוש שלו. תתרגל לרעיון, לטובתך, או שתגמור כמוהו". ועיניו נישאות לעבר הקופסה. קולו של בטא זועק לפתע, ככה"נ משוק חשמלי שנגרם כתוצאה מסגירה של עיניו.

 

זה תמיד מפתיע אותך מחדש איך דברים צצים לך בראש, ללא הקשר או כוונה, בסיטואציות הכי לא קשורות. 

 

אתה נזכר ששמעת פעם את המונח FLOW. זרימה. דיברו על זה באיזו הרצאה שהיית בה. הקונספט שאדם נשאב כל כך לתוך החוויה המשמעותית שהוא נתון בתוכה, שהוא מאבד תחושות של זמן ומקום. הוא נתון רק בתוך החוויה עצמה. 

 

זה מוזר כי גם אתה מצאת את עצמך בסוג של FLOW. אומנם זו לא פעילות מהנה. או שובת לב. או נעימה. ההיפך הוא הנכון. הקיום הנוכחי שלך הוא סבל בכל מישור שלו. 

 

הגוף שלך כואב כולו. השרירים שפירכסו בעוצמה לפני תקופה מה, כאשר חושמלת בעוצמה כה רבה, נדחסו לחלל הקטן והצפוף של התיבה שאותה אתה מאכלס ברגעים אלה ממש. בין אם מעצם התלאות הפיזיות שעברו עליך בימים האחרונים מאז אותו ערב הרה גורל שבו נחטפת, או מעצם המתח הרב שהופעל עליהם מעצם היותך דחוס בתנאים שכאלה. 

 

אתה מהרהר על הערב ההוא, שנראה כבר כמו חיים אחרים ורחוקים. כמו מין חלום פנטסטי, שככל שאתה מתרחק ממנו נשאר בגדר חלום עמום. מי היה יכול לצפות היכן הוא ייגמר. 

אתה תוהה אם מישהו מהחברים שלך הבין שמשהו רע קרה לך. אם מישהו מחפש אותך. אם ימצאו אותך. משהו בך רוצה להיאחז בתקווה הזו. 

הרגעים חולפים, וכל אחד מהם כאילו מחייך אליך בזדוניות בחולפו, כמי שאומרים, הנה… התקווה שלך לא שווה דבר. 

 

העיניים שלך צורבות. השילוב של הטיפות שהוחדרו אליהן והאורות המבזיקים ללא הרף מעוררים דמעות מלוחות, שניגרות בשולי המשקפיים המורכבים על פניך ורק תורמות לתחושת הצריבה המתמשכת. 

 

אתה יודע שזמן חלף. הגוף שלך רומז לך באלגנטיות הכה ייחודית שלו. כל תנועה הקלה ביותר, לא שיש מקום רב לתנועה בדוחק שבו אתה נמצא, גורמת לשרירים לצרוח. הכאב דוקר ושורף בין אם אתה נותר סטטי ככל שתוכל, ובין אם אתה נע במסגרת המעט שזמין לך. 

 

חם בתוך הקופסה האטומה. כל גופך מזיע באופן ניכר, מחליק קלות על הדפנות המרופדים. כל זיע מעורר כאב. 

הצוואר הכפוף הוא אולי הגרוע מכל. אפילו בליעה של מעט רוק מפיך היבש, דורשת מאמץ בשל הכיפוף של הגרון. התנועה הנדרשת מספיקה כדי להניע את השרירים הקפואים של הצוואר והעורף, משלחת גלי כאב במורד עמוד השדרה שלך. 

 

הדבר היחיד ששני לכאב הוא העייפות שאתה חש. כבר ימים, ככל הנראה, שלא ישנת כמו שצריך. הגוף שלך כמהה לשינה, אבל אין באפשרותו להגיע לכך.

כבר כמה פעמים הרגשת את עצמך מתנמנם. העיניים נשמטות, אך הכאב לא מאחר להגיע. ברגע שהעיניים נעצמות, חולפות שתי שניות, מכה עזה של חשמל מנערת את הגוף שלך. המוח יוקץ בפתאומיות כמי שחזה בשד. הגוף מנסה להתנער. נתקל בצידי התיבה, וכאבי השרירים המנסים לנוע וכושלים, מתווספים לכאב החשמל שניער אותם. 

המצב הזה חוזר על עצמו. אתה לא מצליח לעקוב אחרי כמה פעמים. המוח שלך לא מסוגל לעבד מידע כבר, בין היעדר השינה, הכאבים העזים, הרגשות המסתחררים והאורות והמוזיקה שמרקדים סביבך כאילו בחלום אבסטרקטי ומורבידי. 

 

הגוף שלך מפתח הרגל הימנעות כנגד עצמו, בשלב מסוים. בכל פעם שהוא מתחיל לחוש שהוא נרדם והעיניים נעצמות, אתה מתנער בפתאומיות, תחושות של פחד ואדרנלין מציפות את כלי הדם שלך. הגוף שלך מנהל קרב עם עצמו, כנגד האינטרסים של עצמו. קרב כושל, שרק מדרדר את מצבו. 

 

ככל שאתה מאבד אחיזה במתרחש, הגוף מתחיל להיכנס למקצב משל עצמו. הירדמות ויקיצות חוזרות ומערערות. התודעה שלך מתנתקת מהכל. הדמיון מתחיל לרוץ בעד עצמו. אולי כדי לברוח מהזוועה שמתחוללת מחוצה לה. 

 

אתה רואה את עצמך במקום אחר. בחוץ. 

רחוב עירוני סואן סביבך. נראה כמו עיר גדולה. בניינים גבוהים מקיפים אותך מכל עבר. 

הולכי רגל מכל סוג נעים הנה והנה במרוצת החיים שלהם. בכביש הסואן מאחוריך מכוניות חולפות ביעף בדרכן ליעד לא ידוע. 

 

מולך נמתחות אל על מדרגות אבן מבריקות. הן עולות מהרחוב אל אזור רחב ידיים המתפרש בפני הבניין הכי גדול שנמצא בסביבה. 

בתחומי האזור ישנם מקטעים מוגבהים. בתוכם שתולים עצים, פרחים ושיחי נוי. על קצוות האבן המקיפים אותם יושבים אנשים. שותים קפה, משוחחים. נהנים מהשמש הנעימה שמקרינה על כל האזור. 

 

אתה חש כמי שמוזמן להתקרב אל המקום היפה והנינוח הזה. אל האווירה הנעימה שלו. רוח קלילה מנשבת על הפנים שלך כאשר אתה פוסע במעלה המדרגות, צעד אחר צעד. מדרגה אחר מדרגה. 

 

הרוח מביאה עימה צלילים נעים, מהדהדים, כל כך לא אופייניים לעיר גדולה, אבל כל כך נעימים ותואמים האווירה הנינוחה שמשרה האזור הפתוח והשמשי שלפניך. 

 

אתה צועד קדימה אל עבר הבניין, נותן לשמש לחמם את הפנים שלך. הבגדים שלך מתבדרים קלות ברוח הנעימה. יש תחושה של חופש באוויר. 

משהו מימינו של דלת הזכוכית של הבניין מושך את עיניך. 

 

שלט מסיבי, מוקף צמחייה מוקפדת מבשר לבאים כי הם הגיעו לבניין… לבניין שלך. השם שלך מופיע בגדול על השלט. מברך את הבאים בשעריו. העובדה הזו מסקרנת אותך. 

 

אתה צועד אל עבר דלתות הזכוכית הגדולות והן נפתחות לרווחה מולך, באוושת אויר שקטה. 

אוויר קריר נשפך החוצה מתוך לובי הבניין המרווח. אתה לוקח צעד אחד פנימה. 

 

הלובי של הבניין ענק, בגובה של לפחות כמה קומות. הקירות עשויים זכוכית ומשקפים פנימה את אור השמש המזמין של אחה"צ ואת הגינון הירוק התוחם אותם מבחוץ. 

 

רצפת הלובי עשויה שיש לבן עם נימים אפורים, המשתרעים לכל אורכו. אנשים שונים צועדים הנה והנה. נכנסים ויוצאים. כל אחד מהם שעובר בסמוך אליך מחייך לעברך. מניד בראשו לשלום. אישה אחת אפילו מנופפת מרחוק לעברך. אתה מנופף במבוכה לעברה, לא בטוח למה. 

 

ממולך, במרכז הלובי, ניצב שולחן עץ מסיבי ומוגבהה עשוי מעץ כהה. הוא עגול ולכל אורכו מבפנים יושבים אנשי אבטחה לבושים בחליפות מסודרות. הם מסתכלים על צגים או מנהלים רישומים בקלסרים הניצבים בידיהם. איש האבטחה אשר יושב בדיוק ממולך קם ממקומו, כאשר הוא רואה אותך. 

 

הוא בפירוש הגדול מבין כל המאבטחים הן בגודל גופו המאסיבי והן בגובהו, אבל כאשר הוא פונה אליך, ארשת הרצינות שלו מוחלפת בחיוך חמים ומנומס. 

 

"אחה"צ טובים אדוני" המאבטח פונה אליך. קולו עמוק ורגוע." עידכנו את האבטחה בהתאם לבקשות שלך. זה המפתח העדכני שלך". הוא מושיט לעברך יד מאסיבית אשר אוחזת בכרטיס מגנטי שחור חלק. 

 

אתה לא יודע מה לומר, אך ממשיך את המחווה ונוטל את הכרטיס מידו של איש האבטחה. "אנחנו מקווים שאתה תרגיש בטוח לחלוטין, לאור ההתאמות שביצענו. אם יש צורך אנחנו תמיד כאן, לשירותך". 

 

אתה מהנהן לעברו. הוא מחייך בנועם ומקצועיות לעברך. הוא מכוון בידו אל עבר קיר המעליות שנפרש מאחוריו. דלתות המעלית המרכזית מבין כל הדלתות שונה מחברותיה. היא שחורה ולא כסופה ועל ידה מוצב שלט עליו כתוב," לשימוש מורשה בלבד". 

 

עיניך עוקבות אחר ידו אל עבר המעלית השחורה וקוראות את השלט. עיניך חוזרות ופוגשת בעיניו. הוא מהנהן לעברך עם חיוך, שב להתיישב בכסאו ופונה לצג המחשב שמולו. 

 

אתה צועד לעבר המעלית, בכל צעד תחושות הספק ואי הנוחות שלך מתפוגגות. אתה אכן אמור להיות כאן. זהו הבניין שלך. אתה מוגן בתוכו. זה המקום שלך. 

 

"זה המקום שלי". אתה מהדהד לעצמך בעודך צועד לעבר המעלית, צעדיך מתופפים קלות לאורך רצפת השיש המבריקה. משהו באמירה הזו מסב לך רוגע ונינוחות שמשחררים ממך מתח וממלאים אותך באנרגיה. 

 

אתה מתקרב למעלית ורואה שמתחת לשלט ממוקמת קופסה שחורה עם נורה כתומה דולקת. אייקון של יד עם כרטיס מודפס עליה. 

אתה מקרב את הכרטיס שמסר לך איש האבטחה לקופסה. הקופסה פולטת צליל אישור והנורה הופכת לירוקה. 

 

דלתות המעלית נפתחות באופן חלק ושקט, מקבלות אותך לתוך חלל רחב מאוד. 

המעלית מעוצבת באופן יוקרתי. שיש שחור עם נימים לבנים על הרצפה, ציפוי מתכתי מוברש על הקירות בגוון אפור כהה תואם. מראה ממורקת מוצבת על הקיר הנגדי של המעלית ומייצרת תחושה שאתה צועד אל תוך הלובי בעודך נכנס למעלית. 

 

אתה פונה ללוח המקשים המתכתי. הבניין הזה בעל 50 קומות מעל הקרקע וכתשע קומות תת קרקעיות. כולן מצוינות באמצעות כפתורי זכוכית עם מספר הקומה מוטבע מאחוריהם במספרים בולטים. 

 

בתחתית הלוח, תחת כל הכפתורים מוצבת קופסה שחורה נוספת, כמו זו מחוץ למעלית. לידה מוצב כפתור גדול יותר מהאחרים אשר האותיות ברקע שלו מאייתות בגדול: "פרטי". 

 

אתה מסתקרן ומציג את הכרטיס לקורא הכרטיסים השחור. הנורה מתחלפת גם כאן בין כתום לירוק. 

שולי הכפתור הגדול מוארים כעת באור כחול ומעידים על זמינות השימוש בו. 

אתה לוחץ עליו באצבע המורה שלך, והכפתור כולו נצבע באור כחול אשר מבליט את המילה "פרטי" במרכזו.

 

דלתות המעלית מחליקות ונסגרות לפניך. צליל עמום ומהדהד נשמע עם סגירתן. 

הצג האלקטרוני מעל לוח המקשים מרצד בכחול את האות האנגלית L לסימון לובי. משמאלה נדלקת נורה המציינת חץ יורד, לסימון ירידה של המעלית לקומה תחתונה. 

אתה מסתובב לעבר המראה. מסתכל על הדמות שלך בעיון. אתה נראה שלו. נינוח. "אני במקום שלי" אתה אומר לעצמך. 

 

המעלית מתחילה בירידה שקטה ואיטית כלפי מטה, אל עבר הקומות התחתונות. אתה יכול לראות את הצג מבזיק את מספרי הקומות כאשר הם חולפים. עם כל קומה שחולפת נשמע צלצול מהדהד ומרגיע. עם כל קומה הוא נעשה יותר ויותר עמוק בטון שלו. 

 

קומה ראשונה. צלצול. אתה בוחן את עצמך. לומד את תווי פניך לעומקם. 

 

קומה שנייה. צלצול. אתה מתעמק בתוך העיניים של עצמך. מסתכל לעומק האישון. מתעכב על השינויים בצבע של הקשתיות. 

 

קומה שלישית. צלצול. אתה בוחן את תווי הפנים שלך. כשמבטך חולף על פניהם הם נעשים נינוחים יותר ורגועים יותר. 

 

קומה רביעית. צלצול. אתה לוקח נשימה עמוקה. אויר מרענן חודר לתוך הריאות שלך וממלא את בית החזה. 

 

קומה חמישית. צלצול. השרירים בכל הגוף נרפים. אתה חש משוחרר. 

 

קומה שישית. צלצול. אתה מתמלא בתחושה חמימה של בטחון ושלווה. 

 

קומה שביעית. צלצול. יש בך שקט פנימי רב. הראש מתרוקן ממחשבות ונהפך לשקט. 

 

קומה שמינית. צלצול. אתה יכול לחוש את הלב שלך פועם בחזה, מזרים דם לכל חלקי גופך. יציב. קבוע. 

 

קומה תשיעית. צלצול. תחושה גואה של רוגע מוחלט שוטפת את כולך. 

 

קומה עשירית. צלצול. האחרון נותר מהדהד בחלל המעלית. מתמשך. מקפץ בין הקירות. הלוח האלקטרוני מציג את האות P. 

 

הדלתות נפתחות בדממה דקה. שלושה צלצולים מהדהדים מברכים אותך בהגיעך לקומה הפרטית שלך. 

 

אתה צועד החוצה אל חדר ספון בעץ. על הקירות מדפי ספרים וחפצים שאתה אוהב. ספות וכורסאות נוחות פזורות ברחבי החדר. אח בוער מרצד אור על הקירות בעליזות. 

 

אתה צועד פנימה וניגש לכורסה הימנית, שמוצבת מול האח. יש בה משהו מוכר מאוד. נינוח מאוד. כמעט יום יומי. אתה מתיישב ושוקע לתוכה. מרגיש עטוף. מרחוק אתה יכול לשמוע בצלצול דלת המעלית נסגרת. 

 

מימין לכורסה ניצב שולחן. עליו ספר שחור. השימוש בו לאורך השנים ניכר. זהו ספר שחזרו וקראו בו. הוא לא בלוי. לא קרוע. ניכר שאחזו בו בדאגה ואהבה. עם זאת, עשו בו שימוש פעמים רבות מספור. 

 

אתה אוחז בו והמגע הוא חוויה מוכרת וטבעית באופן מיידי. 

הריח של הנייר בשילוב עם ניחוח עץ מבושם שעולה מהאח מציפים בך תחושת שייכות מוחלטת. 

 

"זה המקום שלי". האמירה הזו מהדהדת לך בראש. "זה המקום שלי" אתה מהדהד אותה בעל פה. המילים מהדהדות אחריך בחלל החדר. 

 

אתה פותח את הספר. ישנו עמוד מסומן בסימנייה שחורה. אתה מדפדף אליו. העמוד מכיל שלוש מילים גדולות: 

 

"להיכנע." 

 

"לשחרר." 

 

"להתמסר." 

 

אתה קורא את המילים בקול. 

 

מאחוריך המעלית מצלצלת, שלוש פעמים. 

קול צעדים שקטים נעים מאחוריך. 

 

אתה חוזר על המילים: "להיכנע. לשחרר. להתמסר." הצעדים נעצרים מאחוריך. יד קרירה מונחת על העורף שלך. מעסה אותו בקלילות אך בחוזקה של צבת. מסר שלכאורה נועד להיות נעים, אבל אינו כזה. 

 

"תחזור עליהן. אל תעצור." הקול מהדהד מאחוריך. 

 

"להיכנע. לשחרר. להתמסר."

 

"עבד טוב." מאשרר הקול. הוא נע מאחוריך ומתיישב בכורסה שממולך אשר גם פונה לכיוון האח הבוער. 

 

אתה מסתכל עליו ישירות. הפנים שלו מוארות באור האח. גוונים של אדום וכתום מרצדים על פניהן. אתה מסתכל עליהן ישירות אך לא יכול לראותן ממש. אלמנטים מסוימים קיימים אבל לא תמונה שלמה. שיער שחור קצר. זיפים. עיניים חומות, עם מבט נוקשה. חיוך, מחוסר כנות. 

הוא מסב את המבט שלו אליך. הקול הוא האלמנט שבאמת תופס אותך כמו צבת שאוחזת בגרון. 

 

"רד." הוא מורה. הטון שלו החלטי ובלתי משתנה. 

 

אתה יורד לרצפה מבלי שום הכוונה נוספת על הברכיים שלך. המבט שלך מושפל לרגליו. 

 

"זה לא יתאים." הוא מצביע עליך ובקול קריעה משמעותי הבד של החולצה והמכנסיים שאתה לובש נקרעים ונושרים מעליך. הנעליים והגרביים שלך נמשכות מעל רגלייך כמו כוח בלתי נראה שאב אותן והשליכן לאחור. 

 

אתה מוצא לפתע שאתה עירום. הזין שלך מכוסה בכלוב השחור שלו. הידיים שלך שמתרוממות לעבר צווארך לפתע אחוזות בשלשלאות המחוברות ביניהן. הצוואר עטוף בקולר מתכת עבה. 

 

"ככה." מלחשש הקול ממול. מתרווח בכורסה שלו. 

 

האש באח כובה לפתע. חשכה רגעית נופלת על החלל. אור בוהק נדלק לפתע מלמעלה. הוא יושב מולך כעת על כסא שחור מעץ. מרופד בעור. משענת גבוהה ואימתנית נמתחת מאחוריו. החלל הנעים שישבת בו איננו עוד. אתה שוב בחדר השחור והעמום שלו. 

 

לפתע יתד מתכת נופלת מהתקרה. היא ננעצת בשלשלאות שלך ומושכת אותך לעבר רצפת הבטון הכהה, שם היא ננעצת בעוצמה בבטון, מותירה אותך שפוף וללא יכולת לנוע. 

 

"תחזור על זה." הוא מורה. 

 

אתה משתנק. "זה. המקום. שלי." 

 

"יפה מאוד." הוא מהנהן. האם אתה מוכן, להיכנע. לשחרר. להתמסר? " הוא קם ומתייצב מעליך. מסתכל עליך מלמעלה בעוד מדבר. 

 

אתה מרים את מבטך ככל יכולתך. מסתכל עליו במבט מתריס. לא משיב. 

"אני מבין". הוא משיב בחיוך לא נעים. בוא ננסה את זה שוב, כן?". חושך.

 

אתה רואה את עצמך במקום אחר. בחוץ. רחוב עירוני סואן סביבך. נראה כמו עיר גדולה. בניינים גבוהים מקיפים אותך מכל עבר…

 

כשאתה מתעורר מהמצב בו אתה נמצא, זה בבהלה. תגובת הישרדות מיידית שנועדה להילחם במקרה הגרוע מכל. לוקח לך רגע להבין מה קורה. 

 

אתה מנסה לשאוף ואז מבין. אין לך אוויר. אתה מנסה לשאוף לתוך הריאות שלך אבל אין מה. הגוף שלך נכנס באופן מיידי למצב היסטרי. מתנועע כנגד הקופסה שאתה נעול בה. בקושי מסוגל לזוז. כואב. אבל היצר ההישרדותי גובר על הכאב. אתה מנסה בכל רוחך לנוע. לשנות משהו. להגיע לאוויר המיוחל. 

אתה מתחיל לחוש ריפיון בגוף. התודעה מהבהבת בין מודעות לשחור. 

 

לפתע נשמע לחשוש ואוויר זורם חזרה. אתה גומע אותו ברעבתנות כמו אדם אשר יצא מן המדבר וכמהה למים. באותה מיידיות הדלת של הקופסה נפתחת. הגוף של קורס קדימה. זעקת כאב אילמת חומקת לתוך צינור האוויר שלך. אתה נופל. על הרצפה, חסר יכולת לנוע. כל הגוף בחוסר תפקוד למעט פעולות הכרחיות לחיים, אשר נעשות במאמץ, כמו נשימה. 

 

יד לא נראית משחררת את הצינור אשר דרכו נשמת והאוויר הופך להיות הרבה יותר זמין ומיידי. 

תחושת אושר טוטאלית על היכולת הפשוטה לנשום ישירות אוויר מהסביבה, מפעמת בחזך.

 

אתה שוכב על הרצפה הקרה. מעריך את היכולת לחוש קצת קור לאחר מי יודע כמה זמן בתוך החום של הקופסה. 

 

יד נוספת מושכת מעליך את המשקפיים והאוזניות. אתה נחשף לאור ישיר והעיניים שלך נעצמות באופן אינסטינקטיבי. הראש שלך מסתובב מעומס קוגניטיבי של גירויים פתאומיים, לאחר זמן כה ממושך במגבלה. 

 

סט ידיים משחררת את הגאג שהיה נעול בפה שלך. אתה משתנק ומשתעל. הלשון והפה שלך יבשים וסדוקים. אתה לא מסוגל להניע את הלסת. השרירים שלה פשוט קפואים. הפה שלך נותר פתוח, אך מעט רפוי יותר. מעט רוק ניגר החוצה מפיך אל הרצפה. 

 

"תנקו אותו. הוא מסריח לחלוטין ומכוסה בזוהמה של עצמו, אחרי כל הזמן הזה." מנחה הקול.

"לאחר מכן, מים, מזון." פוקד הקול. "ואז חזרה לקופסה. אני רוצה אותו שבור". 

 

"אדוני." עונה קול אחר. צעיר. מהוסס. כאילו לא בטוח למה הוא מדבר בעצמו. 

 

"מה אתה רוצה?" עונה הקול הראשון בחוסר סבלנות. 

 

"נבצע את הוראותיך, אדוני. אה, אתה לא מודאג שהוא לא יעמוד בזה, אדוני? הוא היה שם כמעט שלושה ימים רצופים, אדוני. הוא עוד לא מאומן לעמוד בדרישות שלך, אדוני." 

 

דממה רועמת עקבה אחרי דברים אלו. שקשוק קל שבקלים שנשמע כמו אדם שזע באי נוחות בעודו כבול בשלשלאות, נשמע בחלל לבדו. 

 

"איזו רעות ואחווה כלפי האומגה החדש שלנו אתה מפגין בטא." השיב הקול בדיבור המתנגן שלו. הטון של דבריו מעיד אחרת מתוכנם."האומגה ינוח אחרי הקושי שעבר. בצעו את מה שהוריתי". 

 

"כן, אדוני." השיבו בסנכרון שני קולות שונים. 

 

"אחרי שתסיימו איתו, בטא ייתפוס את המקום שלו בקופסה. כל הכבוד על הדאגה". 

 

" כן, א-דוני". השיב הבטא בטון חלול. 

 

"אלפא. תדאג לאפסן את בטא כנדרש. המשיך הקול. 

 

"כן, אדוני. כרצונך, אדוני" השיב הקול השלישי בטון קודר. 

 

"תמשיכו". הנחה הקול. צעדיו מתרחקים בשקט. 

 

הצמד אלפא ובטא, קפצו לפעולה והחלו לסובב את גופך במטרה לשחרר אותו מכבליו. 

אתה שהאזנת בחצי קשב לנאמר, הצלחת להבין את הדברים, וגל של הוכרת תודה שתף את ליבך. 

הזמן עובר. הכל סביבך נותר חשוך ודומם. אין לך מפלט אלא במחשבות שלך. מעין תחושת ניתוק שוטפת את הגוף שלך. המחשבות רצות, מודאגות, מסתחררות. במקביל, הגוף שלך מרגיש כאילו הוא לא שלך. אתה גם לא מרגיש כמו עצמך. משהו זר בכל הקיום שלך. הפיזי, הנפשי, המחשבתי. אתה שם ואתה לא שם. זה מערער. 

אתה יכול לחוש הכל. השרירים שלך שעדיין דואבים מימים שלמים של אי תזוזה. הקיבה שלך מנסה לעכל עיסה אפרפרה. את הסורגים הקרים דוחקים על עורך החשוף מכל עבר. גוש סיליקון עבה שסותם את פיך, הרוק ניגר סביבו ונבלע במאמץ. ריפוד עבה סביב איזור החלציים שלך. כאב צורב בעכוז המלא שלך. הזין שלך מנסה לאתגר את הסביבה הכולאת שלו, כמעין אני קטן, אשר נאבק את המאבק שלך במסגרת הכליאה הפרטית שלו. 

עם כל התחושות הללו, אתה מנותק. חוויה סוריאליסטית, כאילו אתה על סמים. אתה חש הכל אבל זה כאילו האני האמיתי שלך נמצא מעל הכל. לא חלק מזה. נפרד. מרחף מעל גופך כמו רוח רפאים. אתה לא מעכל. מקווה להתעורר מהחלום הנוראי הזה. שתתעורר שפוך איפה שהוא. רק לא כאן. אבל בכל רגע שבו תקווה כזו מתעוררת מספיקה עוד משיכה בשלשלאות העבות. בקור של המתכת על גרונך. כדי להמחיש עד כמה כל זה מציאותי. מציאותי וללא אפשרות בריחה. 

אין תחושת זמן בחושך. אין יכולת להתמקם או להתייחס. אתה נותר שבוי בלולאת המחשבות על ניתוק, בריחה, התעוררות למציאות הבלתי מתפשרת. 

"לא. אני לא יכול לוותר." משהו קטן מאוד לוחש עמוק בתוך הראש שלך. מעין תקווה זעירה, בודדה, יחידה. "אני לא אכנע". 

כאילו למשמע המחשבה שלך אחד האורות נדלק. מאיר את הכלוב שלך. הדמות נכנסת לחדר הפעם לבדה. עודנה שרויה בצללים. 

"אני רואה שהם אפסנו אותך כראוי. בכל זאת אני חושב שהגיע הזמן להעביר אותך למקום הקבוע שלך". הוא אומר זאת בעודו נכנס ויוצא ממעגל האור, מזיז חפצים בחושך. מבצע פעולות. קרקוש של מפתחות מתכת. כפתור נלחץ. הכלוב מתרומם עוד אל התקרה ועובר למצב עמידה אנכי. 

הגוף החלש שלך שנתמך עד כה בגבו אל הכלוב נדחף לפנים אל עבר הדלת, באפיסת כוחות ורפיון. 

"כן, אני רואה את הקושי. אתה תצטרך להתרגל אליו. אל דאגה אנחנו נפתח אותך. פיזית ומנטלית. אני בטוח שאתה תהיה תוספת מצוינת לאוסף שלי". 

הדמות מתקרבת אל דלת הכלוב שלך. האור מאיר בדיוק מאחוריו. פניו עדיין חשוכות אבל אתה יכול לזהות תוי פנים. זיפים. שיער קצר כהה. בגובה שלך. מבנה גוף דק. 

הוא מתעסק בשלשלאות של ידך, משחרר את המנעולים משני צידי הכלוב שמקבעים אותם. אתה חש את השלשלאות נרפות בצלצול מתכתי. 

הוא ניגש אל חזית הכלוב. אתה נשען בגופך על הדלת. המנעול הראשי משתחרר בקליק מתכתי מהדהד. הדלת נפתחת. אתה עומד מתנועע קלות בפני הדלת הפתוחה. 

"בוא" מורה הקול, מהדהד בחלל. 

משהו בך מתעורר. משהו פרימיטיבי. תגובה אבולוציונית מובנית של הישרדות. הלב שלך פועם בחוזקה, השרירים הכואבים נאנקים אבל מתמתחים. אתה לוקח נשימה עמוקה. בלי לחשוב את דוחף את דלת הכלוב לרווחה. 

אתה מתחיל לרוץ בכל המהירות שאתה יכול. הדלת הודפת את הדמות המופתעת לצד הכלוב. אתה לא מסתכל לאחור. אתה פשוט רץ. כמה שיותר מהר קדימה. השלשלאות מקרקשות לצידך. חובטות בגופך בעודך רץ. זה מוזר לרוץ עם חפץ עמוק בישבנך. אתה מתעלם מכל התחושות. אפס מחשבות עוברות בראשך. הגוף נע על אוטומט. 

אתה רץ. לעבר המקטע בחדר שבו ראית את הדמות נכנסת. אתה מצליח לפענח בתוך האפלה קווי מתאר של דלת שחורה. ידך מושטת קדימה. אתה אוחז בידית המתכת ופותח בעוצמה את הדלת. אתה לא עוצר ושועט קדימה לתוך מסדרון קצר, שחור, מרופד מכל צדדיו בריפוד שחור. שקט לא ברור שורר במסדרון הזה. הוא כמעט חשוך לחלוטין. ודומם. ואז צליל. זה נשמע כמו צליל חשמלי. 

העיניים שלך קולטות מעל הדלת שבסוף המסדרון נקודת אור זורחת בירוק. לפתע עם הישמע הצליל היא הופכת אדומה. הנורה הזוהרת על קולר המתכת שלך, משנה את צבעה בהתאם מירוק לאדום. זרם חשמלי עוצמתי עובר בגופך מכף רגל ועד ראש. 

השרירים שלך מתעוותים. כאב שוטף את כולך. הנשימה שלך שוברת את הדפוס הקבועמשלה ומאיצה, הדופק מחיש והופך לא רציף. אתה קורס תחת משקל גופך שלך והשרירים שחדלו לתפקד בבת אחת. אתה צונח בעוצמה לרצפה ושוכב פרקדן, ללא ניע למעט עיוותי שריר מתמשכים. החשמל לא נפסק. פולסים חוזרים ונשנים ממשיכים להכות בך. לא חזקים כפי שהיה הראשון שהפיל אותך אך מספיק כדי לשמור אותך כואב וחסר תפקוד על הקרקע. 

הצעדים מתקרבים אליך לאט לאט. הדמות מתכופפת לעברך ובוהה בך ישירות בעיניים. הפנים שלו כעת ברורים יותר ונשטפים באור אדום מהקולר ומהמכשיר התלוי בתקרה מעל דלת היציאה. הם בלתי קריאים. אדישים. לא נעים. ואז כמו ים שהופך ברגע משלו לסוער הם מתעוותים לכדי כעס. זעם עמוק נחרת עליהם. הבעה מפחידה עולה ומטפסת על פניו של האיש. הוא לא אומר דבר. הוא לא זז כלל למעט פניו. הוא נותר כך. היעדר התגובה, במקביל להבעת פניו, הופכת אותו לעד כה יותר מפחיד. האור האדום השוטף את פניו מנצנץ בעיניו, כמו אש בוערת מאחורי האישונים הכהים. 

"נראה…" לבסוף הוא פותח ואומר, בטון קר, שלו ומתנגן כפי שהיה עד כה, "שאני אצטרך להשקיע בך מאמצים מיוחדים, הלא כן?" 

הוא לוחץ על שלט ופולסי החשמל פוסקים. הגוף שלך עוד מתעוות קלות, אך חסר יכולת לנוע מעבר לכך. קשה לך לנשום. הדופק מואץ. הכאב אימתני ומהדהד בכל נימי גופך יותר מכל מה שחווית בחייך עד כה. 

הוא מתכופף ואוחז בשלשלאות שעדיין מחוברות לידך. הוא מרים אותן ומתחיל למשוך את כל גופך בחזרה אל החדר. יחסית לגודל הפיזי שלו הוא בעל כוח משמעותי והוא גורר אותך פנימה בלי מאמץ ייחודי. אתה נגרר חסר אונים על הקרקע. מפריקי ידך אשר מהווים נקודת החיבור בין השלשלאות לזרוע דואבים ומאיימים להתפרק ממקומם. 

לא ניכר שהדבר מטריד את הדמות באופן ייחודי. 

הוא גורר אותך למרכז החדר תחת האור הבוהק ומותיר אותך שרוע על גבך ללא יכולת להתנגד. מחכה לבאות. האור בוהק בעיניך. הוא שב אליך במהירות עם מה שנראה כמו חולצת בד שחורה וגדולה מכוסה רצועות. 

ידו באחת אוחזת בקולר שלך ומושכת אותך בכוח לתנוחת ישיבה. הוא תומך בגוף הרפוי עם ברכו מאחורי גבך. הברך נתקעת בך בכוח ומונעת ממך ליפול. הוא משתמש בידיו הפנויות כדי להלביש את החולצה השחורה עליך. הוא מעביר את שתי ידיך יחד עם השלשלאות מבעד לשרוולים העבים. הידיים מגיעות לקצה השרוול ונתקלות בקצהו הסגור. הוא מושך את קצות השלשלאות מבעד לחורים ייעודיים שתפורים בקצותיהם של שני השרוולים ומותח את ידיך עד לסופו של כל שרוול. לאחר מכן הוא מתפנה לגבך. 

הוא רוכן מאחוריך ונעזר ברצועות השונות כדי להדק את הבגד השחור על גופך באופן הדוק ביותר. הוא מסיים את מלאכתו וזז במהירות מאחוריך, נותן לך ליפול לרצפה ללא רחם. הוא כורע מולך ואתה רואה אותו קושר רצועות נוספות סביב איזור החלציים שלך ומהדק אותן סביב החיתול העבה שעוטף אותו. 

לבסוף הוא שוב מושך בקולר שלך ושוב אתה יושב. הוא תופס את ידייך ומצליב אותן על חזך. הרצועות מכל קצה של הידיים יחד עם השלשלאות עוברים דרך לולאות שונות בחזית הבגד ומיד לאחוריו, שם הן נקשרות באופן שמותח אותן וממקם אותן ללא תנועה. השלשלאות ננעלות מאחורי גבך עם מנעול עבה. 

אתה קשור ללא יכולת לזוז וכל פלג גופך העליון מוגבל. הוא קם וחוזר עם סט שלשלאות נוסף המחבר בין שני אזיקי מתכת בקצותיו. הוא נועל אותן על קרסוליך באופן שמותיר את רגליך נעולות וקשורות זו לזו. 

"אין יותר ריצות בעתיד שלך" הוא מהדהד. 

הוא אוחז בך מתחת לשתי זרועותיך ושב לגרור אותך. בעודו הולך אור נוסף נדלק מעל היעד שלו וכאשר הוא מסתובב זז כדי להסיט את גופך אתה רואה לאן הוא לוקח אותך. תיבת מתכת מרובעת ושחורה, עם דלת קדמית עם מספר נקודות נעילה. הפנים שלה נראה מרופד בעור והיא מספיק גדולה כדי לשבת בתוכה, בדוחק. הוא מושך את כל גופך ודוחק אותך, גבך קודם לתוך התיבה. אתה נאלץ להתכופף כדי להיכנס והוא דוחף את רגליך כך שהן מתקפלות מולך כדי להידחף לתוך הקופסה. 

הוא מבריג את מילוי הסיליקון התקוע בפיך ומחבר במקומו צינור שחור המחובר לגג התיבה. אתה נושם דרכו ושומע את האוויר יוצא מעל התיבה. 

"אני חושב שאתה זקוק לעוד זמן לחשוב על מה שאתה עשית. הרבה זמן." הוא תופס את ראשך ומטה אותו הצידה. שתי אצבעות תופסות את עפעפיך והוא מטפטף טיפות לתוך עיניך. 

עיניך צורבות ודומעות קלות. ראייתך מיטשטשת לרגע, ואז מתחילה להפוך לאט לאט ליותר ויותר חדה. 

"אתה תשהה בקופסה הזו עד שתלמד את המקום שלך. כדי לעזור לך בזה אני אתן לך קצת עזרים". 

הוא מושיט יד אל מחוץ לתיבה ומרים ערכת ראש, דמוית משקפיי מציאות מדומה. הוא מושך אותה על עיניך והכל הופך חשוך. מיד לאחר מכן מוצבות אוזניות על ראשך והן נסגרות מתחת לסנטר שלך עם רצועה מהודקת. 

צבעים שונים וצורות מתחילים להופיע מול עיניך. כמו קליידוסקופ משתנה. הצליל המתכתי המוכר והמהדהד מתחיל להתנגן באוזניך. 

"נוח לך? יופי." הידהד הקול שלו דרך האוזניות שלך. 

"העזרים הויזואליים והשמיעתיים שלי יעזרו לך להבין את המקום שלך. טיפות העיניים ששמתי לך יעזרו לך לראות הכל בצורה מיטבית. אני הייתי מציע לך לא להתנגד. יש בתוך הסט שאתה חובש חיישן שמזהה תנועת עיניים. עצימת עיניים של יותר משתי שניות תפעיל את הקולר שלך. אני חושב שלא תרצה לטעום עוד מהכוח שלו היום, הלא כן?" התמשך הניגון של קולו. 

"אני אשאיר אותך ללמידה שלך. תזכור: להיכנע. לשחרר. להתמסר. ככל שתצליח ללמוד את זה מהר יותר כך זה יעבור יותר חלק עבורך. זה המקום שלך מהיום. "

הדלת של הקופסה נסגרה בטריקה ומבחוץ יכולת לשמוע באופן עמום את המנעולים ננעלים. אתה מנסה למתוח את גפייך אבל גודל התיבה לא מאפשר תזוזה. אתה נותר כפוף, עם ברכיים מכופפות. נאלץ להאזין ולצפות בצבעים ובצלילים אשר מרקדים סביב התודעה שלך.