החזרה שלך להכרה היא מיידית וחדה, ממש כמו התנגשות בקיר עם הפנים, ללא התרעה מוקדמת.
תחושת צריבה חזקה ממלאת את האף והריאות שלך. הגוף באופן אינסטינקטיבי מתחיל להתנשף בכבדות בכדי לפנות את דרכי הנשימה. הלב שלך פועם במהירות. תחושת פאניקה נלוות עוטפת אותך באופן רגעי, ופוחתת יחד עם ההאטה בנשימה ובדופק, כאשר הגוף חוזר למצב מאוזן.
הירידה מהמצב המעורר מלווה בחזרה להכרה חושית בשאר חלקי גופך, שבין רגע אתה מתחרט ששבה. כל גופך זועק ודואב. תחושת בערה שנעה משכבות העור החיצוניות ועד למעמקי השרירים השונים.
הכאב גורם לך לנוע באי נוחות, מה שרק מחמיר את הגירוי של חלקי הגוף הכאובים. אתה מנסה בתגובה אינסטינקטיבית לקפוא במקום, אך העובדה שאתה עדיין תלוי והתנועה הפתאומית, מובילים להמשכיות של התנועה, מה שמוביל לתנודות ולחצים שונים על חלקי הגוף באיזור הגפיים, אשר מהם אתה תלוי.
הראייה שלך חוזרת לפוקוס. אתה רואה אותו מולך. חיוך מדושן עונג על פניו. בידיו שאריות חומר לבן שבור.
"מלחי הרחה" הוא משיב כאילו בתשובה לתנועת עיניך לכיוון ידו. "אני לא רוצה שתפספס את החוויה המלמדת שאתה עובר. חוסר הכרה זה מצב ששמור לזמנים שבהם אני לא משתמש בך".
הוא צועד בדממה אל עבר העמדה עליה מונח הציוד בו השתמש להלקות אותך ובלי מילה נוספת הוא חוזר למלאכתו. הפעם זה מקל עץ ארוך ודק. גמיש וקשה.
הוא משתמש בו בכדי להלקות אותך באופן יסודי מהשכמות מטה, עד לכפות הרגליים. שום חלק לא זוכה להתעלמות.
הגוף שלך שעדיין צורב ממלקות השוט הקודמות, צורח כאילו מקבל מכת חשמל עם כל מכה. אתה נועל את הלסת שלך מרוב כאבים. כל צליפה מדויקת של המקל מחלצת ממך זעקה קטנה שאתה מנסה לבלוע חזרה, עם הצלחה חלקית.
הוא עובר כעת לעמוד מולך. עם הבעה חצי משועממת, של מי שנראה כאילו הוא בוחן עבודת צביעה שבוצעה זה עתה ומחפש פגמים. הוא בוחן את גופך. מבלי לומר דבר הוא מתחיל להלקות. כל מכה נוחתת באופן מדויק, כאילו נועדה למקסם את הכאב שאתה חווה. התנועות שלו מכוונות מטרה וחדות, כמי שרואה מטרות מדויקות ומכוון למרכזן, פוגע בכל פעם.
כאשר הוא מסיים וכל סנטימטר מתחת לצוואר שלך הולקה, הוא שב לעמדתו. הפעם הוא אוחז מה שבזווית העין שלך אתה מצליח לזהות כבקבוק עם ראש התזה לריסוס.
הוא נע לעברך בתנועה חלקה ומתחיל להתיז על גופך. הבערה הפתאומית שחובקת אותך גורמת לך לחשוב שהוא זה עתה כיסה אותך בחומר דליק והצית גפרור.
העצבים שלך זועקים בהתרעה, כל גופך מתפתל ללא שליטה, מה שרק מחזק את החוויה. ריח חזק של אלכוהול לחיטוי ומי מלח עולה באפך.
הוא ממשיך להתיז מהנוזל לאורך גופך, ותחושת הבערה מתחזקת ודועכת, מתחזקת ודועכת. מעולם לא חשת כאב במידה כזו. אתה יכול ממש לחוש את המוח שלך מנסה להזרים אנדורפינים שאמורים לשכך את הכאב, אבל הוא כל כך רב, כל כך חוזר, ששום משכך כאבים לא היה מונע אותו.
אתה מרגיש איך הגוף שלך נשמט. רפוי. תלוי כמו בובה עזובה על חוטים. הראש שלך נשמט כלפי מטה ואתה חש את הדמעות פורצות וזולגות במורד פניך.
הוא צועד לפנים, ממשיך בשלו במלאכת הריסוס, כאשר לפתע הוא עוצר.
הוא מושיט את ידו מתחת לפניך ותופס בה את הדמעות שניגרות מפניך. הוא מרים את הדמעות לגובה עינו ובוחן אותן, כמי שמעריך יהלומים המונחים על כף ידו.
הוא מושיט את ידו האוחזת בבקבוק התרסיס כלפי חוץ ואלפא ניגש בהכנעה ונוטל את הבקבוק מידו מבלי להשמיע צליל. לאחר מכן אלפא שב למקומו בצד.
האיש משתמש בידו הפנויה בכדי להרים את ראשך השמוט מן הסנטר. הוא מרים אותו עד שעיניך הדומעות פוגשות את מבטו. הוא מוודא כי מבטך ממוקד בו, כאשר הוא מושיט את ידו האוחזת בדמעותיך, ומקרב אותה לפיו.
בתנועה גסה ובוטה הוא מוציא את לשונו ומלקק את כף ידו בצורה אגרסיבית, גורף את הדמעות לתוך פיו ובולע אותן. מבלי לומר דבר, הבעה של עונג מתפשטת על פניו, כמי שמתענג על טעמן של דמעותייך. טעמו של הסבל שלך.
מבלי מילים הוא נותן לראשך להישמט ומושיט את ידו חזרה. אלפא צועד לעברו ומושיט בחזרה את בקבוק ההתזה לידיו, כמשרת המושיט ללוחם את חרבו. האיש נוטל את הבקבוק וממשיך במלאכתו, הבעת העונג נותרת על פניו.
תחושת הצריבה חוזרת להכות בך, אבל הראש שלך במקום אחר. אתה חש ולא חש. מודע ולא מודע. נוכח ונפקד במקביל. יש מעין חוצץ בינך ובין החוויה הקיומית בה אתה נמצא. משהו מנותק.
האיש מסיים את מלאכתו. הוא צועד לאחור כמי שסיים לצייר יצירת מופת וכעת מעריך אותה במלואה. הוא נוקש באצבעותיו ואלפא נעמד לצידו, אבל צעד מאחוריו, בדממה. "תביא לו את המראה". אלפא נסוג לאחור בדממה וחוזר תוך מספר רגעים כאשר הוא גורר עימו מראה גדולה עם מסגרת שחורה על גלגלים. הוא ממקם את המראה מול גופך הרפוי, כך שהיא משקפת אותו במלואו.
אתה נותר מנותק וחסר תגובה. האיש ניגש אליך ומושך את ראשך משיערותיו, כך שמבטך פוגש את בבואתך בראי הניצב ממולך. הניתוק פג במידת מה. תחושת אימה מציפה אותך.
המראה שמולך מזעזע אותך. גופך התלוי מכוסה בחבורות וחתכים בגוונים שונים מן הצוואר ועד קצות הרגליים. חלק מהחברות כבר משנות צבעים שונים, בין צהוב, כחול, סגול ושחור. חלק מהחתכים מדממים קלות.
אתה רזה באופן ניכר ממה שזכרת את גופך. מבעד לחבורות, החתכים והסימנים, אתה רואה את העור הדוק סביב שרירך.
אולי פעם היית רוצה להיראות כל כך חטוב, אבל המצב הנוכחי גורם לך להיגעל מעצמך.
הפנים שלך חיוורות, זיפים מעטרים אותן ושערך פרוע. הבעה של ייאוש קיומי, משיבה אליך מבט מהראי.
אתה מנסה להשפיל את מבטך, אך היד שלו תופסת את הסנטר שלך כמו צבת ומחייבת אותך לשמר את מבטך למול הראי. "תסתכל!" הוא מורה והגוף שלך מציית ללא מחשבה, למרות הזעזוע שבמראה.
"אתה שייך לי. אני אעשה בך מה שאני ארצה. האם אתה מבין?".
"כן, אדוני". המילים יוצאות מהפה שלך מבלי שחשבת אותן. הגוף שלך מדבר בעד עצמו.
האיש מחייך חיוך מרוצה. "אני חושב שאנחנו מתחילים ללמוד ולהפנים, הלא כן?"
"כן, אדוני". המילים יוצאות בנשיפה חדה ומותשת מפיך.
" מצוין." האיש מציין בטון של ניצחון." אלפא, תדאג שהוא נקי ונארז בשק להמשך ההכשרה שלו."
"כן, אדוני". משיב אלפא בהכנעה ונע לעברך.
אתה מתנתק. אתה יכול לחוש את גופך מורד ממעמד תלייתו אל הקרקע. לשמוע מנעולים נפתחים שלשלאות מקרקשות בזמן שאתה מתופעל. אך אתה כבר לא שם. אתה כבר אינך אתה.