אתה ניצב שם לבדך. לא יכול לזוז בכלוב התלוי, בו הושארת. הזעקות של הבחור הצעיר המכונה בטא מבליחות מבעד לדממה הדקה באופן אקראי וללא התרעה.
אתה נזכר במבט הריקני שהיה על פניו, טרם הוכנס לקופסה הנוראית. חוסר אונים נרכש. המילים מצלצלות לך במוח ממקום עמוק, כאילו מעולם אחר.
אתה נזכר שישבת עם חבר שלמד פסיכולוגיה והוא דיבר על זה. חוסר אונים נרכש, הוא הסביר, הוא המצב הפסיכולוגי שבו הפרט לומד, עקב אירועים רבים בהם הוא לא יכול לשלוט, שאין לו כלל שליטה והוא מוותר. זו כניעה. זה הויתור על האינסטינקט הבסיסי של ההישרדות שדוחף אותך לנסות לשרוד ולהתנגד. זו הכניעה המוחלטת.
ככה זה נראה כנראה, אתה חושב לעצמך בעודך מדמיין את החוויה שהוא עובר כעת ואתה עברת עד לא מזמן.
דמעה בודדה חומקת מזוית העין שלך בעוד צמרמורת בלתי נשלט מרעידה את כל גופך, כאילו הוא מנסה להתנער מזיכרון החוויה הקשה, אך ללא הועיל.
אתה מתחיל לנסות לסגל לעצמך תחושת זמן חלופית. הכל במקום המקולל הזה לא מעיד על זמן או על שינוי. הכל כמו סיוט מוחשי מאוד, שאתה מתעורר ונרדם במהלכו ולא יודע האם באמת התעוררת, או שהסיוט מתמשך. אתה מנסה לשים לב לתחושות הגוף, לאמוד את חלוף הדקות והשעות לפי עייפות השרירים והצניחה האיטית של המתח שלהם, של הרפיון המתגבר בכל חלקיך. זה אמורפי מידי והגוף שלך בכל מקרה כבר חלש.
אתה מנסה לשים לב לצעקות של בטא, אשר בוקעות מעומעמות מפתחו של צינור הנשימה היוצא מהתיבה, אבל גם הן אקראיות ויותר מכך, נוראיות. אתה מדמיין לעצמך שזו החוויה המקבילה של לחוות עינוי פיזי בעצמך, רק כדי מיד אחרי כן לחזות במישהו אחר חווה מולך את אותו היחס. אתה מקלל את האמפתיה שלך ברגעים כאלה, אבל המוח עושה את החיבורים שלו לבד.
אתה לא יודע כמה זמן עובר כשאתה שומע שוב את קרקושי המתכת שמעידים על חזרתו של אלפא לחלל האפל שסביבך. הוא לפתע נכנס למעגל האור שמעליך, הבעת פניו מביעה שלל רגשות: אשמה, חלחלה, סלידה ופחד. הוא מסיט אביזרים שונים ומחזיר אותם למקומם.
אתה עוקב אחריו עם מבטך, מנסה ליצור שוב קשר עין, אך הוא נמנע באופן מוחלט מלפגוש את מבטך. ההימנעות כל כך ברורה, שאתה חש שהוא יודע שאתה מסתכל ושהוא אולי גם יודע שמישהו אחר מסתכל עליו.
הוא ניגש לאיזור שמימין לכלוב שלך ואור נדלק מעליו. האור מעיר את צידו האחד של עמוד שחור ועבה אליו מוצמד במאחז שלט צהוב גדול עם מראה תעשייתי, ממנו יוצא כבל שחור, המטפס מעלה מעלה אל עבר האפלה.
הוא לוחץ על כפתור גדול עם חץ המצביע מטה ורעש מכני מהדהד בחלל סביבכם. מהתקרה שלא נראית לעין בטווח התאורה הקיים, יורד אנקול אליו מחובר מוט פלדה כבד למראה, עם נקודות חיבור אליהן נעולים מנעולים כבדים. הוא עוצר את המוט בגובה הכתף שלו והרעש המכני פוסק יחד עם התנועה.
אלפא בוחן נקודות ברצפה שאתה כעת מזהה שיש בהן נקודות עגינה מפלדה המוברגות לרצפה עם ברגים גדולים וחזקים. הוא ניגש לרגע לעגלת ציוד סמוכה וחוזר בידיו עם מנעולי מתכת גדולים ומניח אותם הסמיכות למעגנים ברצפה.
המנעולים זהים לאלה אשר תלויים ממוט הפלדה, המרחף מהתקרה בתנועה איטית ומאיימת במידה, כמו חבל תלייה על הגרדום, שממתין לצוואר חדש.
הוא כעת ניגש אליך. הוא בוחר בשלט תעשייתי אחר ורעש מכאני דומה נשמע כאשר הכלוב בו אתה ספק עומד ספק שוכב, מוטה ומועמד אנכית באופן מלא.
הוא מנתק את השלשלאות שמחוברות לידך מנקודות החיבור שלהן לכלוב. אתה יכול לחוש את הדם רץ לעבר השרירים שלך אשר היו קפואים במקום עקב הנעילה הממושכת. השרירים עצמם נותרים רפויים וחסרי תגובה עקב הזמן הממושך בו היו מוגבלים.
אתה חש את מלוא משקל גופך עובר מגבך לכפות רגליך. הרגליים שלך רועדות בחוסר אנרגיה, כמי שממאנות לנשוא את כל משקלך על עצמן.
אתה מוצא את עצמך נופל קדימה קלות, כאשר רגליך לא מצליחות לסחוב את מלוא משקלך, עקב חוסר האנרגיה של גופך והתשישות של השרירים. הכלוב הצר מונע ממך ליפול קדימה ואתה מבין שאלמלא הוא כנראה שהיית פוגש את הרצפה במהירות רבה.
אלפא מתקרב לדלת הכלוב ולראשונה מסתכל לעברך, אך עיניו מתמקדות בסנטר שלך, מסרבות לייצר קשר עין ישיר.
"האדון שלנו"... , הוא אומר בטון של מי שמקריא הודעה כתובה מראש ללא כל רצון, "דורש להזכיר לך כי כל ניסיון נוסף לברוח יענה במענה קשה וכואב מנשוא".
משהו במעמקי הבטן שלך בוער למשמע המילים האלה. משהו ממישהו שהיית והרים את ראשו לפתע ללא התרעה.
אתה לא יכול לדבר עם המחסום שמגביל את פיך אז אתה חובט בכתף שלך בעוצמה הכי רבה שביכולתך בדלת הכלוב וממלמל לעבר אלפא בכעס מבעד למחסום עם קול חצי שבור.
" האדון שלנו"... , הוא ממשיך לציין באותו טון וללא קשר עין, "דורש להבהיר לך, שהוא שם לב להתרסה שלך ושהוא עומד לטפל בה. הוא גם כן דורש להבהיר"... , כאן קולו הפך לפתע למאוד מודגש ועיניו פגשו בשלך לראשונה בעודו אומר, …"שאם אתה תנסה לברוח או תתנגד, לא רק אתה, תשלם את המחיר הכבד על מעשיך". הוא הדגיש במיוחד בדיבורו את המילים "לא רק אתה".
המבט שלו זלג לרגע לעבר התיבה הנעולה מאחוריו, שבאופן מקרי או שלא, נפלטה ממנה עוד צעקה חלושה באותו הרגע.
"אני מצטער… בבקשה…" הוא לוחש לעברך כך שרק אתה תוכל לשמוע, מבלי כמעט להזיז את שפתיו. משהו במבט שלו, בתחינה השקטה שבו, מנטרל את כל האגרסיביות והתוקפנות שהתעוררו בך עד לפני רגע. אתה חש כאילו הרוח יצאה לך מהמפרשים וגופך שב ונותר רפוי ודומם.
"אני אוציא אותך עכשיו ואכין אותך" הוא שוב הכריז בקול רם, כנראה למי שמאזין. "אל תתנגד". אתה נותן לגוף שלך להישמט. שום רצון לנוע לא מתעורר בשנית.
אלפא מסיר את המנעול שמחזיק את דלת הכלוב סגורה ופותח את הדלת בידו הימנית, כאשר עם כתף שמאל שלו הוא תומך בגופך הרפוי שמאיים לצנוח לרצפה.
אלפא מושך את גופך הרפוי לעבר מוט הפלדה התלוי שראית אותו מארגן מוקדם יותר. הוא מחבר את שלשלאות המתכת שעל ידיך לקצוות המוט ונועל אותם עם המנעולים המחוברים. הוא נותן לגופך להישמט ואתה נותר שם תלוי ממפרקי ידך כמו בובת מריונטה נטושה.
אלפא מבריג נקודות חיבור על המוט ומושך אותן כלפי חוץ. המוט מתארך וידיך המחוברות עימו, מתרחקות לקצוות מנוגדים. הוא מושך את המוט עד קצה גבול היכולת של גופך וידיך נותרות מתוחות לצדדים. הוא מבריג חזרה את נקודות החיבור ומקבע את אורכו של המוט. הוא מתכופף ומחבר את שלשלאות רגליך לנקודות העגינה ברצפה. גם כאן הרגליים נמתחות לקצוות מנוגדים ואתה נותר תלוי באויר, כל גפה מתוחה לכיוון אחר.
הוא מסיר את החיתול הלבן מגופך ומחלץ את הפלאג השחור שהוחדר לישבנך קודם לכן. את כל אלה הוא מניח על עגלת מתכת הממוקמת בצד.
הוא ניגש לשלט הצהוב ומתחיל ללחוץ על הכפתור עם החץ המסמן למעלה. הרעש המכאני מתחיל בשנית ואתה חש את עצמך מתרומם למעלה, גופך נמתח כלפי מעלה בעודו מחובר לרצפה.
"עצור!" פוקד הקול של זה שהם מכנים אדון. אלפא חודל את מעשיו וממתין בדריכות במקומו, גב זקוף, ראש מורכן, דומם. ממתין להנחיות.
האיש מתקרב אליהם, צעדיו מהדהדים בעודו צועד. כאשר הוא עומד מול שניכם, הוא סוקר לרגע אותך, כמי שגומע נוף יפה במיוחד ומתענג עליו. לאחר מכן הוא מפנה את מבטו לאלפא ופוסק בחדות "תסיר את הגאג".
אלפא מהסס לרגע קטן ונראה מבולבל אך מבטו של האיש מאפס את העיכוב שלו והוא מתחיל מיד להתעסק עם הרצועות שמחזיקות את המחסום שבפיך. הוא במהירות שולף את המחסום ואת צינור הסיליקון שהיה מחובר אליו ותקוע בפיך.
אתה מניע את הלסת שלך בכאב לאחר שזו הייתה פתוחה ומקובעת כל הזמן הזה עם המחסום התקוע בפיך. המחסום משאיר טעם מר בפיך ואתה יורק לרצפה מתוך אינסטינקט של גועל ששואף לפלוט את הטעם המר מהפה.
אלפא שעומד לשמאלך, נראה המום, כאילו היכו אותו בפניו עם אגרוף. הבעה כמעט היסטרית מתפשטת על פניו כאשר רק עיניו מדלגות במהירות בין הרוק שלך על הרצפה, אל האיש ממולך ואז אליך.
האיש מולך רק מחייך בתגובה. מבטו של אלפא רק הופך יותר היסטרי בעקבות החיוך. "זה בסדר גמור אלפא" האיש אומר מבלי להסיט את מבטו ממך ומבלי להוריד את החיוך, שנראה שהוא כל דבר מלבד חיובי. "האומגה שלנו כאן לא חונך עדיין, הוא לא יודע איך ראוי להגיב כשהוא מול האדון שלו"
"אתה לא האדון שלי!" הצעקה בוקעת מגרונך. הקול שלך שבור לאור היובש בגרונך את הכעס והתסכול בו ניכרים. "אתה כלום! רק מטורף שחטף אותי ואת הבחורים האלה! אני אדאג שיעצרו אותך!"
האיש דבק בחיוכו ולא אמר דבר. הזעם שבך רק התעצם עם התמשכות החיוך שלו. אלפא נראה כמי שהיה רוצה לברוח מהמקום, אך רגליו לא נושאות אותו משם.
"זה בסדר…" המשיך האיש עם הטון המתנגן שלו ברוגע." הוא ילמד, עכשיו". המילה עכשיו נאמרה באותו טון רגוע, אבל משהו בה צלצל באריכות בחדר לאחר שהיא נאמרה.
"אלפא, ציוד החינוך" האיש אמר בעודו ממשיך לנעוץ בך מבט נוקב. המבט שלו הזכיר טורף שהתביית על הטרף שלו, ולא יסב את מבטו כדי לא לאפשר לו להימלט.
אלפא ניעור לחיים עם ההוראה וברגליים חוששות מעט נסוג לעבר אחד מצדדי החדר החשוכים. הוא שב עם עוד עגלת מתכת עמוסה בפריטים שונים. על העגלה ישנו ערב רב של פריטים מעץ, מתכת ועור בצורות שונות.
האיש לקח צעד קדימה ובתנועה אחת חלקה ומהירה נטל מה שנראה כמו מוט שחור וארוך עם רצועות רבות מחוברות אליו והניף אותו לעבר גופך.
האוויר לחש כמו נחש שמכיש במאית השנייה לפני שהשוט פגע בעורך. הכאב היה חד ומהיר אך גם מתפתח, הרבה נקודות שונות בחזה שלך נפגעו במרווחי זמן של עשיריות השנייה, משלחים איתותים למוח על פגיעה, שהובילו לתחושת כאב מיידית.
תחילה מכה נקודתית, מלווה בצריבה ולאחר מכן חום המתפשט מנקודת הפגיעה הלאה. הכאב היה כה חד, כה מהיר וכה מבוזר שהחוויה הכוללת שלו הייתה מסמאת.
אתה לרגע מאבד את יכולתך לחוש כל דבר מלבד כאב. הוא מציף את כל הווייתך. אתה מנותק מהסיטואציה וכל מהותך היא הכאב. אתה לא יכול להתעכב על התחושה הזו, מאחר וכמו שהגיעה, היא מגיעה בשנית.
האיש בתנועה מהירה וחלקה מיד עם רגע הפגיעה מתח לאחור את ידו, הניף בשנית את השוט, והיד שבה והופנתה לעברך מספקת מנה נוספת של כאב צורב. שוב. ושוב. ושוב. ושוב. ושוב.
בשלב מסוים אתה מתנתק. הכאב הוא כל כך רב שאתה לא יכול להיות. אתה חש הבלחים רגעיים של כאב, של צליל השוט והאוויר רוחש, של מראה האיש מושך ומושיט את ידו, הבעת פניו עדיין מחויכת באופן לא טבעי בעליל. ואז שחור. אין כלום. דממה.
