שני זוגות ידיים חזקים ומיומנים מרימים אותך מהכתפיים. סט ידיים בכל צד שלך. הם גוררים בתיאום את גופך החלוש לאורך הרצפה הקרה. אתה יכול לחוש את השרירים שלך, דואבים עם כל תנועה קלה. "שלושה ימים". המילים מהדהדות לך בראש. היית סגור בלי לזוז. בלי אוכל. בלי מים. שלושה ימים. הראש שלך מסתובב.
אתה עדיין יכול לראות צבעים מרצדים באופן חלקי. הם משתלבים ונעים עם התנועה של הרצפה שזזה מתחתיך בזמן שאתה נגרר הלאה. הראש שלך מקפץ. אתה מרגיש מעין ניתוק. כאילו שתית יותר מידי אלכוהול ויש דיליי בין המחשבה לגוף. אתה פשוט נכנע. אין לך הרבה יכולת להתנגד בלאו הכי. השרירים שלך לא מגיבים. הם פשוט מתוחים בחוסר תנועה. לא מסוגלים לנוע. שורפים מכאב של חוסר תנועה.
המוח שלך גם לא עוזר. הכל מסוחרר. אתה נע בין תחושת ניתוק לצורך להקיא, אבל שום דבר לא עולה. כל מה שהגוף שלך הכיל נוצל כדי לשרוד. שום דבר לא נותר כדי להיפלט החוצה. זו תחושה נוראה לרצות להקיא בלי יכולת לבצע זאת. מעין סף של צוק שאתה עומד ליפול ממנו, עם כל תחושת האימה הכרוכה בכך, אבל הנפילה לא מגיעה, ותחושת האימה מתמשכת עוד ועוד.
הגעת ליעדך, שכן הידיים ובעליהן עצרו את הגרירה שלך. בתנועות חדות וחזקות הם מרימים אותך. הידיים נכבלות בשלשלאות והגוף שלך נתלה מהן בריפיון גמור. אתה לא מספיק להתרגל לתנוחה החדשה וזרם המים הקרים והצורבים מכה בך. הוא מכה בעוצמה. הקור והכוח של הזרם גורמים לך להתכווץ מתוך אינסטינקט. להגן על עצמך. אבל הגוף שלך בקושי זז. הזרם עובר מנקודה לנקודה באיטיות. מקרצף כל חלק בגוף העירום שלך.
בשלב מסוים הכאב פוחת. הופך עמום. אנדורפינים זורמים דרכך ומעמעמים את התחושה. כאשר הזרם מוסט לעבר רגליך,אתה חש תנועה מצדך. אחת הדמויות רוכנת לעברך, כמי שבוחנת את גופך העירום לסימני לכלוך. היא עוצרת סמוך לאוזנך ולוחשת בשקט, כמעט ללא מילים. "אני מצטער".
משהו עמוק בתוכך נשבר ברגע הזה. דמעות חרישיות זולגות מצידי עינך. נבלעות בתוך המים המטפטפים על פניך. משהו אנושי, במקום לא אנושי. שתי המילים הללו הכו בך יותר קשה מכל מה שעברת בגיהינום הזה עד כה. ההתפרצות הרגשית הזו מביאה עמה מידה של הקלה. אתה בתוך רגע שם לב לעומק העייפות האדירה שנופלת עליך, עכשיו כשאין משהו שמונע ממך שינה. אתה חש את גופך הופך כבד, כמי ששוקע לתוך חול טובעני ונעטף סביב סביב בכיסוי מהודק וצמוד. החשכה מגיעה מיד לאחר מכן ואתה שוקע לתוך אובדן ההכרה.
אתה מתעורר בפתאומיות מתנועה עדינה שדוחקת בכתף שלך. מנערת אותך לעירות. העיניים שלך נפקחות לרווחה ומיד נסגרות בגלל האור סביבך שמכה בהן. אתה ממצמץ ולאט פוקח את עיניך. "אני מצטער". חוזר אותו הקול. אתה מסב את ראשך לעבר המקור הניצב מימינך. הדובר הוא הבחור הצעיר, בעל השיער השחור והזיפים. העיניים הירוקות שלו בוהות בשלך בהבנה ובצער. "אני מצטער…" הוא שב ואומר "הייתי רוצה לאפשר לך לישון אבל הוא דורש שתשתה ותאכל."
הבחור עומד ליד ראשך. אתה מבין שאתה שוב בתוך הכלוב הארוך. מוטה באלכסון מן הקרקע. הבחור עומד על הסולם הקטן שבו נעזרה הדמות יותר מוקדם כאשר האכילה אותך בכוח את העיסה האפורה. אתה מנסה להגיב אבל אתה לא מצליח להפיק קול מגרונך. הדבר היחיד שאתה מצליח לעשות הוא להניד בראשך ל"לא" בצורה עדינה. דמעה בודדה גולשת על הלחי שלך. הוא רואה את המחווה. הפנים שלו לא מגיבות. העיניים שלו מדברות במקומן.
המבט שלו מדבר על הבנה. על הזדהות. על כאב. על צער. הן מבקשות סליחה. "אני מצטער, אני חייב לציית לו". הוא מעלה את ידו הימנית ובה הוא אוחז במתקן הפה שהושם לך קודם. המתקן אשר מזין את האוכל ישירות לפה שלך ללא יכולת התנגדות.
אתה מפיק קול קטן של מצוקה. אין לך יכולת לומר יותר. הגרון שלך מרגיש כמו אדמת מדבר. אתה מנסה לדבר ופוצח בשיעול חזק. היובש צורב בכאב חזק. אתה מנסה להניד בראשך. עוד דמעות ניגרות. אתה מתחנן במבטך שלא ינעל את המתקן במקום. שלא יכריח אותך לצרוך עוד דברים בעל כורחך. "אני מצטער. אני חייב לציית לו". היד מתקרבת לפיך עם המתקן. היד השניה אוחזת בסנטר שלך ומנסה להכריח את פיך להיפתח. אתה מנסה לגייס כוחות. להניד בראשך. להתנגד. היד שאוחזת בסנטר שלך שומטת את אחיזתה.
"בבקשה." אומר הבחור. "אל תתנגד. אני לא רוצה לפגוע בך. אם תתנגד הוא יכריח אותי לפגוע בך. אני לא רוצה לפגוע בך".
אתה קופא. דמעה ניגרת במורד לחיו של הבחור. אתה מבין אותו והוא אותך. אתה מפסיק להאבק ופותח את פיך לאט לאט. נכנע. המתקן מושם בפיך, הצינור המובנה שלו לוחץ את הלשון שלך למטה בכוח ומותיר שביל פנוי לכל תוכן שיחליטו לצקת לך במורד הגרון.
הכלוב מתרומם עוד קצת למעלה. אתה כמעט במצב עמידה. אתה מסתכל לשמאלך ורואה את הבחור השני, הבלונדיני עם השיער המבולגן עומד בצד, אוחז בשלט המחובר לחוט ארוך התלוי מהתקרה. הוא מניע את הכלוב.
"נתחיל במים. נעשה את זה לאט." מסביר לך הבחור בעל השיער השחור כמי שמנחה אותך כיצד לתפעל מכונה חדשה שאתה לא מכיר. "הגוף שלך לא קיבל מים ומזון כבר כמה ימים. יהיה לו קשה בהתחלה לקבל אותם. זה לא יהיה נעים. אני אשתדל לעשות את זה באופן שלא יקשה עליך, עד כמה שאפשר." אתה מסתכל לו בעיניים וממצמץ בחוזקה לעברו בשתיהן כסימון שאתה מבין ומעריך את הניסיון שלו להקל עליך.
"בטא, תביא את המים" הוא מורה לבחור הבלונדיני. הבחור השני זונח מיד את השלט וניגש אל הצללים של החדר. הוא חוזר מספר שניות לאחר מכן וקול שקשוק של מים במיכל מקביל לשקשוק השלשלאות שלו נשמע בכל צעד.
הוא חוזר אל האיזור המואר כשבידיו כד מים של בר מים גדול. ניכר שהוא נאבק עם המשקל והתנועה המוגבלת של גפיו הנעולות בשלשלאות, אך הוא מתמיד. צעד אחר צעד. הוא מתקרב אל הבחור השני אשר מושך לעברו מן התקרה צינור שחור עם פיית מתכת. בטא מושך אליו את הצינור ומבריג את הפיה לכלי המים המלא.
בטא עושה את דרכו, רשרושי המתכת מהדהדים בחלל, לשמאל הכלוב, שם הוא לוחץ על מתג בקונסולה שחורה של מתגים.
רעש של מנוע מתחיל לזמזם מלמעלה וכוח שאיבה מתחיל לשאוב את המים מהכלי במעלה הצינור. הלאה הלאה למקום נסתר מעל ראשך.
אלפא מחבר צינור שחור דומה היורד מן התקרה לצינור המתקן שמחובר לפיך. "אני אנסה להזרים את זה הכי לאט שאפשר, אבל הזרם עוצמתי. הכי חשוב שתבלע מהר כדי שזה לא יגיע לך לריאות". אתה מסתכל לעברו בלחץ. הוא מניח יד מרגיעה על הכתף שלך.
הוא מעביר את ידו למתג זרם שמותקן בקצה הצינור שמחובר לך לפה. היד שלו מסיטה בעדינות רבה את המתג. עם התנועה הכי קלה אתה יכול לחוש את עוצמת המים השוצפים שמתחילים למלא את פיך. הוא מיד סוגר את המתג ואתה מנסה לבלוע את המים מהר ככל יכולתך. אתה מצליח. יש במים משהו מחיה אחרי כל כך הרבה זמן. די מהר התחושה הזו עוברת, כשהקיבה שלך מתחילה להתכווץ עם המפגש הראשון מזה מספר ימים עם מים.
"עוד?" חצי שואל חצי מורה אלפא. אתה מהנהן מבלי הרבה ברירות והמים שוצפים שוב לפיך. כך זה נמשך. מים שוצפים. בולע. מים. בליעה. מים בליעה. אתה מרגיש את הקיבה שלך מתכווצת ומתרחבת. נעה וזעה.
אתה מנסה לנשום עמוק דרך האף כדי להרגיע את הגוף. אלפא מסתכל עליך בעיון. הוא לוחץ במהירות על כפתור בחיבור עם הצינור והצינור ניתק מיד מפיך. אתה נושם עמוק ובהוקרה על האויר שאתה יכול לגמוע כעת. הוא נותן לך זמן לעכל הכל. לפתע הצינור מתקרב אל פיך בשנית. אתה מניד לשלילה מתחנן במבטך. אתה לא חושב שתעמוד בעוד. הוא נותן בך מבט של צער ומחבר את הצינור.
שצף המים פתאומי אתה לא מוכן אליו. אתה בולע את רובו, אבל חלק חודר לקנה הנשימה. אתה מתחיל להשתנק. משתעל בעוצמה דרך הצינור. הצינור מוסר במהרה שנית. אתה משתנק ומשתעל. נאבק לגמוע אויר ולדחוף מטה את תחושת הבחילה הקשה שהגוף שלך נשטף בה. אלפא מסתכל עליך והמבט שלו מערבב ייסורים וחלחלה.
הוא מפנה את מבטו לעבר החלל החשוך וקורא בקול רם לחלל החדר. "אדוני. הוא צריך עוד זמן, בבקשה אדוני. הוא עלול להיחנק".
התשובה לבקשתו מגיעה כעבור רגע בדמות נורה שהופכת מירוקה לאדומה. הקולר של אלפא מזמזם ומכת החשמל מרצדת מבעד לגופו. הוא כמעט מועד מהסולם, אך תופס את סורגי הכלוב ברגע האחרון ובולם את הנפילה. "15 דקות" עונה הקול של הדמות, מהדהד ומתכתי ברחבי החדר.
אלפא יורד חצי מדדה מהסולם. מתנשף מהכאב של השוק החשמלי. בטא ניגש אליו באופן מפוחד ותומך בגופו. אלפא מסמן לו שלא, מתרחק ממנו ומתנשף קלות. הוא צד את עינך. מבטו נחוש. ככה זה כאן הוא אומר ללא מילים.
אתה ממשיך להשתעל קלות. מנסה לדחוק את כל שאריות המים מקנה הנשימה שלך. גומע אויר ככל יכולתך. ככל שאתה שואף יותר אויר כך הגוף שלך נרגע. הקיבה מפסיקה להתהפך.
הזמן עובר בדממה. הרעשים היחידים ששוברים את השקט הם רעש המשאבה שממשיכה להזין מים למתקן ותנועה קלה של השלשלאות הכובלות של אחד מהעבדים, אלפא ובטא, אשר לא זעו איש ממקומם מאז התקרית של השוק החשמלי.
הדממה מופרת כשהקול שב ומפציע. "נגמר הזמן. להאכיל". אלפא ובטא נעים לפעולה. אלפא מחבר משפך לפיך ובטא מושיט לו קנקן עם הנוזל האפרפר. "זה מה שאנחנו אוכלים כאן." הוא לוחש. "מתרגלים לזה בסופו של דבר. זה מספק לך את כל מה שהגוף צריך כדי לתפקד בצורה מיטבית. הטעם זה עניין אחר". הוא מוזג את הנוזל לאט ובמידות ואתה נאלץ לבלוע אותו בכל פעם. המרקם הצמיגי והטעם המזעזע מעוררים בך חלחלה בכל פעם.
בסוף התהליך אתה חש כאילו בלעת לבנה. אתה בקושי מסוגל לזוז. הטעם עדיין גורם לך לתחושת גועל בפה אבל הקיבה שלך הפסיקה לרגוז. כנראה נכנעה והחליטה לעכל את מה שנתנו לה אחרי כל הזמן הזה.
אלפא נותן לך מבט אחרון. הוא סוגר את הצינור של המתקן בפיך בפקק דומה למה שהדמות שמה לך בעבר. כמו בפעם הקודמת הפלאג בישבנך והחיתול סביב המפשעה שלך חוזרים ומולבשים עליך. אתה אפילו לא מנסה להתנגד.
ברגע שהם מסיימים לטפל בך, ישנו שינוי מורגש באווירה בין אלפא ובטא. בטא נעמד בקיפאון ובוהה ברצפה. אלפא בתנועות כבדות מתחיל בהכנות. אתה עומד שם ורק יכול לבהות בזמן שבטא מוכנס לאותו מצב כפי שאתה חווית רק לאחרונה.
השלשלאות, החליפה עם הידיים קשורות מלפנים, הגאג שמתחבר לצינור שבגג הקופסה, טיפות בעיניים, הקסדה מושמת לו על הראש.
כל הזמן הזה הוא פשוט כבוי. כמו בובה המתופעלת על ידי מפעיל. הוא לא מתנגד. הוא לא משמיע צליל. הכל קורה לו ולפתע דלת הקופסה נסגרת והוא נעלם בפנים.
"הוא שם בגללך" אומר הקול של הדמות מצלצל כהרגלו. הוא נעמד מולך ומביט לעבר הקופסה. "הוא דאג לך. זה המחיר שהוא ישלם". קולות הנשימות המדודות של בטא עולות מבעד לצינור ואל הפתח בראש הקופסה אשר מאפשר לו לנשום.
תחושה של זעם בוערת בקרבך. הדמות מחייכת לעברך, חיוך רחב. "אני רואה שאתה עדיין עם רוח קרב. נראה שתצטרך לקבל עוד קצת סיוע בהתרגלות למקום החדש שלך אצלנו." הוא צועד לעבר דלת היציאה ונעלם מהעין.
אלפא נותר לעמוד שם בדממה בינך בכלוב, לבין בטא בקופסה. הוא מביט בך. הוא מתקרב לאיטו אליך ולוחש: "הוא…" מחווה בראשו לעבר הקופסה," עדיין לא הבין עד הסוף את המקום שלו. אני מבין. כדאי שגם אתה תבין. אנחנו לא אנשים יותר. אנחנו רק כלים לשימוש שלו. תתרגל לרעיון, לטובתך, או שתגמור כמוהו". ועיניו נישאות לעבר הקופסה. קולו של בטא זועק לפתע, ככה"נ משוק חשמלי שנגרם כתוצאה מסגירה של עיניו.
