זה תמיד מפתיע אותך מחדש איך דברים צצים לך בראש, ללא הקשר או כוונה, בסיטואציות הכי לא קשורות.
אתה נזכר ששמעת פעם את המונח FLOW. זרימה. דיברו על זה באיזו הרצאה שהיית בה. הקונספט שאדם נשאב כל כך לתוך החוויה המשמעותית שהוא נתון בתוכה, שהוא מאבד תחושות של זמן ומקום. הוא נתון רק בתוך החוויה עצמה.
זה מוזר כי גם אתה מצאת את עצמך בסוג של FLOW. אומנם זו לא פעילות מהנה. או שובת לב. או נעימה. ההיפך הוא הנכון. הקיום הנוכחי שלך הוא סבל בכל מישור שלו.
הגוף שלך כואב כולו. השרירים שפירכסו בעוצמה לפני תקופה מה, כאשר חושמלת בעוצמה כה רבה, נדחסו לחלל הקטן והצפוף של התיבה שאותה אתה מאכלס ברגעים אלה ממש. בין אם מעצם התלאות הפיזיות שעברו עליך בימים האחרונים מאז אותו ערב הרה גורל שבו נחטפת, או מעצם המתח הרב שהופעל עליהם מעצם היותך דחוס בתנאים שכאלה.
אתה מהרהר על הערב ההוא, שנראה כבר כמו חיים אחרים ורחוקים. כמו מין חלום פנטסטי, שככל שאתה מתרחק ממנו נשאר בגדר חלום עמום. מי היה יכול לצפות היכן הוא ייגמר.
אתה תוהה אם מישהו מהחברים שלך הבין שמשהו רע קרה לך. אם מישהו מחפש אותך. אם ימצאו אותך. משהו בך רוצה להיאחז בתקווה הזו.
הרגעים חולפים, וכל אחד מהם כאילו מחייך אליך בזדוניות בחולפו, כמי שאומרים, הנה… התקווה שלך לא שווה דבר.
העיניים שלך צורבות. השילוב של הטיפות שהוחדרו אליהן והאורות המבזיקים ללא הרף מעוררים דמעות מלוחות, שניגרות בשולי המשקפיים המורכבים על פניך ורק תורמות לתחושת הצריבה המתמשכת.
אתה יודע שזמן חלף. הגוף שלך רומז לך באלגנטיות הכה ייחודית שלו. כל תנועה הקלה ביותר, לא שיש מקום רב לתנועה בדוחק שבו אתה נמצא, גורמת לשרירים לצרוח. הכאב דוקר ושורף בין אם אתה נותר סטטי ככל שתוכל, ובין אם אתה נע במסגרת המעט שזמין לך.
חם בתוך הקופסה האטומה. כל גופך מזיע באופן ניכר, מחליק קלות על הדפנות המרופדים. כל זיע מעורר כאב.
הצוואר הכפוף הוא אולי הגרוע מכל. אפילו בליעה של מעט רוק מפיך היבש, דורשת מאמץ בשל הכיפוף של הגרון. התנועה הנדרשת מספיקה כדי להניע את השרירים הקפואים של הצוואר והעורף, משלחת גלי כאב במורד עמוד השדרה שלך.
הדבר היחיד ששני לכאב הוא העייפות שאתה חש. כבר ימים, ככל הנראה, שלא ישנת כמו שצריך. הגוף שלך כמהה לשינה, אבל אין באפשרותו להגיע לכך.
כבר כמה פעמים הרגשת את עצמך מתנמנם. העיניים נשמטות, אך הכאב לא מאחר להגיע. ברגע שהעיניים נעצמות, חולפות שתי שניות, מכה עזה של חשמל מנערת את הגוף שלך. המוח יוקץ בפתאומיות כמי שחזה בשד. הגוף מנסה להתנער. נתקל בצידי התיבה, וכאבי השרירים המנסים לנוע וכושלים, מתווספים לכאב החשמל שניער אותם.
המצב הזה חוזר על עצמו. אתה לא מצליח לעקוב אחרי כמה פעמים. המוח שלך לא מסוגל לעבד מידע כבר, בין היעדר השינה, הכאבים העזים, הרגשות המסתחררים והאורות והמוזיקה שמרקדים סביבך כאילו בחלום אבסטרקטי ומורבידי.
הגוף שלך מפתח הרגל הימנעות כנגד עצמו, בשלב מסוים. בכל פעם שהוא מתחיל לחוש שהוא נרדם והעיניים נעצמות, אתה מתנער בפתאומיות, תחושות של פחד ואדרנלין מציפות את כלי הדם שלך. הגוף שלך מנהל קרב עם עצמו, כנגד האינטרסים של עצמו. קרב כושל, שרק מדרדר את מצבו.
ככל שאתה מאבד אחיזה במתרחש, הגוף מתחיל להיכנס למקצב משל עצמו. הירדמות ויקיצות חוזרות ומערערות. התודעה שלך מתנתקת מהכל. הדמיון מתחיל לרוץ בעד עצמו. אולי כדי לברוח מהזוועה שמתחוללת מחוצה לה.
אתה רואה את עצמך במקום אחר. בחוץ.
רחוב עירוני סואן סביבך. נראה כמו עיר גדולה. בניינים גבוהים מקיפים אותך מכל עבר.
הולכי רגל מכל סוג נעים הנה והנה במרוצת החיים שלהם. בכביש הסואן מאחוריך מכוניות חולפות ביעף בדרכן ליעד לא ידוע.
מולך נמתחות אל על מדרגות אבן מבריקות. הן עולות מהרחוב אל אזור רחב ידיים המתפרש בפני הבניין הכי גדול שנמצא בסביבה.
בתחומי האזור ישנם מקטעים מוגבהים. בתוכם שתולים עצים, פרחים ושיחי נוי. על קצוות האבן המקיפים אותם יושבים אנשים. שותים קפה, משוחחים. נהנים מהשמש הנעימה שמקרינה על כל האזור.
אתה חש כמי שמוזמן להתקרב אל המקום היפה והנינוח הזה. אל האווירה הנעימה שלו. רוח קלילה מנשבת על הפנים שלך כאשר אתה פוסע במעלה המדרגות, צעד אחר צעד. מדרגה אחר מדרגה.
הרוח מביאה עימה צלילים נעים, מהדהדים, כל כך לא אופייניים לעיר גדולה, אבל כל כך נעימים ותואמים האווירה הנינוחה שמשרה האזור הפתוח והשמשי שלפניך.
אתה צועד קדימה אל עבר הבניין, נותן לשמש לחמם את הפנים שלך. הבגדים שלך מתבדרים קלות ברוח הנעימה. יש תחושה של חופש באוויר.
משהו מימינו של דלת הזכוכית של הבניין מושך את עיניך.
שלט מסיבי, מוקף צמחייה מוקפדת מבשר לבאים כי הם הגיעו לבניין… לבניין שלך. השם שלך מופיע בגדול על השלט. מברך את הבאים בשעריו. העובדה הזו מסקרנת אותך.
אתה צועד אל עבר דלתות הזכוכית הגדולות והן נפתחות לרווחה מולך, באוושת אויר שקטה.
אוויר קריר נשפך החוצה מתוך לובי הבניין המרווח. אתה לוקח צעד אחד פנימה.
הלובי של הבניין ענק, בגובה של לפחות כמה קומות. הקירות עשויים זכוכית ומשקפים פנימה את אור השמש המזמין של אחה"צ ואת הגינון הירוק התוחם אותם מבחוץ.
רצפת הלובי עשויה שיש לבן עם נימים אפורים, המשתרעים לכל אורכו. אנשים שונים צועדים הנה והנה. נכנסים ויוצאים. כל אחד מהם שעובר בסמוך אליך מחייך לעברך. מניד בראשו לשלום. אישה אחת אפילו מנופפת מרחוק לעברך. אתה מנופף במבוכה לעברה, לא בטוח למה.
ממולך, במרכז הלובי, ניצב שולחן עץ מסיבי ומוגבהה עשוי מעץ כהה. הוא עגול ולכל אורכו מבפנים יושבים אנשי אבטחה לבושים בחליפות מסודרות. הם מסתכלים על צגים או מנהלים רישומים בקלסרים הניצבים בידיהם. איש האבטחה אשר יושב בדיוק ממולך קם ממקומו, כאשר הוא רואה אותך.
הוא בפירוש הגדול מבין כל המאבטחים הן בגודל גופו המאסיבי והן בגובהו, אבל כאשר הוא פונה אליך, ארשת הרצינות שלו מוחלפת בחיוך חמים ומנומס.
"אחה"צ טובים אדוני" המאבטח פונה אליך. קולו עמוק ורגוע." עידכנו את האבטחה בהתאם לבקשות שלך. זה המפתח העדכני שלך". הוא מושיט לעברך יד מאסיבית אשר אוחזת בכרטיס מגנטי שחור חלק.
אתה לא יודע מה לומר, אך ממשיך את המחווה ונוטל את הכרטיס מידו של איש האבטחה. "אנחנו מקווים שאתה תרגיש בטוח לחלוטין, לאור ההתאמות שביצענו. אם יש צורך אנחנו תמיד כאן, לשירותך".
אתה מהנהן לעברו. הוא מחייך בנועם ומקצועיות לעברך. הוא מכוון בידו אל עבר קיר המעליות שנפרש מאחוריו. דלתות המעלית המרכזית מבין כל הדלתות שונה מחברותיה. היא שחורה ולא כסופה ועל ידה מוצב שלט עליו כתוב," לשימוש מורשה בלבד".
עיניך עוקבות אחר ידו אל עבר המעלית השחורה וקוראות את השלט. עיניך חוזרות ופוגשת בעיניו. הוא מהנהן לעברך עם חיוך, שב להתיישב בכסאו ופונה לצג המחשב שמולו.
אתה צועד לעבר המעלית, בכל צעד תחושות הספק ואי הנוחות שלך מתפוגגות. אתה אכן אמור להיות כאן. זהו הבניין שלך. אתה מוגן בתוכו. זה המקום שלך.
"זה המקום שלי". אתה מהדהד לעצמך בעודך צועד לעבר המעלית, צעדיך מתופפים קלות לאורך רצפת השיש המבריקה. משהו באמירה הזו מסב לך רוגע ונינוחות שמשחררים ממך מתח וממלאים אותך באנרגיה.
אתה מתקרב למעלית ורואה שמתחת לשלט ממוקמת קופסה שחורה עם נורה כתומה דולקת. אייקון של יד עם כרטיס מודפס עליה.
אתה מקרב את הכרטיס שמסר לך איש האבטחה לקופסה. הקופסה פולטת צליל אישור והנורה הופכת לירוקה.
דלתות המעלית נפתחות באופן חלק ושקט, מקבלות אותך לתוך חלל רחב מאוד.
המעלית מעוצבת באופן יוקרתי. שיש שחור עם נימים לבנים על הרצפה, ציפוי מתכתי מוברש על הקירות בגוון אפור כהה תואם. מראה ממורקת מוצבת על הקיר הנגדי של המעלית ומייצרת תחושה שאתה צועד אל תוך הלובי בעודך נכנס למעלית.
אתה פונה ללוח המקשים המתכתי. הבניין הזה בעל 50 קומות מעל הקרקע וכתשע קומות תת קרקעיות. כולן מצוינות באמצעות כפתורי זכוכית עם מספר הקומה מוטבע מאחוריהם במספרים בולטים.
בתחתית הלוח, תחת כל הכפתורים מוצבת קופסה שחורה נוספת, כמו זו מחוץ למעלית. לידה מוצב כפתור גדול יותר מהאחרים אשר האותיות ברקע שלו מאייתות בגדול: "פרטי".
אתה מסתקרן ומציג את הכרטיס לקורא הכרטיסים השחור. הנורה מתחלפת גם כאן בין כתום לירוק.
שולי הכפתור הגדול מוארים כעת באור כחול ומעידים על זמינות השימוש בו.
אתה לוחץ עליו באצבע המורה שלך, והכפתור כולו נצבע באור כחול אשר מבליט את המילה "פרטי" במרכזו.
דלתות המעלית מחליקות ונסגרות לפניך. צליל עמום ומהדהד נשמע עם סגירתן.
הצג האלקטרוני מעל לוח המקשים מרצד בכחול את האות האנגלית L לסימון לובי. משמאלה נדלקת נורה המציינת חץ יורד, לסימון ירידה של המעלית לקומה תחתונה.
אתה מסתובב לעבר המראה. מסתכל על הדמות שלך בעיון. אתה נראה שלו. נינוח. "אני במקום שלי" אתה אומר לעצמך.
המעלית מתחילה בירידה שקטה ואיטית כלפי מטה, אל עבר הקומות התחתונות. אתה יכול לראות את הצג מבזיק את מספרי הקומות כאשר הם חולפים. עם כל קומה שחולפת נשמע צלצול מהדהד ומרגיע. עם כל קומה הוא נעשה יותר ויותר עמוק בטון שלו.
קומה ראשונה. צלצול. אתה בוחן את עצמך. לומד את תווי פניך לעומקם.
קומה שנייה. צלצול. אתה מתעמק בתוך העיניים של עצמך. מסתכל לעומק האישון. מתעכב על השינויים בצבע של הקשתיות.
קומה שלישית. צלצול. אתה בוחן את תווי הפנים שלך. כשמבטך חולף על פניהם הם נעשים נינוחים יותר ורגועים יותר.
קומה רביעית. צלצול. אתה לוקח נשימה עמוקה. אויר מרענן חודר לתוך הריאות שלך וממלא את בית החזה.
קומה חמישית. צלצול. השרירים בכל הגוף נרפים. אתה חש משוחרר.
קומה שישית. צלצול. אתה מתמלא בתחושה חמימה של בטחון ושלווה.
קומה שביעית. צלצול. יש בך שקט פנימי רב. הראש מתרוקן ממחשבות ונהפך לשקט.
קומה שמינית. צלצול. אתה יכול לחוש את הלב שלך פועם בחזה, מזרים דם לכל חלקי גופך. יציב. קבוע.
קומה תשיעית. צלצול. תחושה גואה של רוגע מוחלט שוטפת את כולך.
קומה עשירית. צלצול. האחרון נותר מהדהד בחלל המעלית. מתמשך. מקפץ בין הקירות. הלוח האלקטרוני מציג את האות P.
הדלתות נפתחות בדממה דקה. שלושה צלצולים מהדהדים מברכים אותך בהגיעך לקומה הפרטית שלך.
אתה צועד החוצה אל חדר ספון בעץ. על הקירות מדפי ספרים וחפצים שאתה אוהב. ספות וכורסאות נוחות פזורות ברחבי החדר. אח בוער מרצד אור על הקירות בעליזות.
אתה צועד פנימה וניגש לכורסה הימנית, שמוצבת מול האח. יש בה משהו מוכר מאוד. נינוח מאוד. כמעט יום יומי. אתה מתיישב ושוקע לתוכה. מרגיש עטוף. מרחוק אתה יכול לשמוע בצלצול דלת המעלית נסגרת.
מימין לכורסה ניצב שולחן. עליו ספר שחור. השימוש בו לאורך השנים ניכר. זהו ספר שחזרו וקראו בו. הוא לא בלוי. לא קרוע. ניכר שאחזו בו בדאגה ואהבה. עם זאת, עשו בו שימוש פעמים רבות מספור.
אתה אוחז בו והמגע הוא חוויה מוכרת וטבעית באופן מיידי.
הריח של הנייר בשילוב עם ניחוח עץ מבושם שעולה מהאח מציפים בך תחושת שייכות מוחלטת.
"זה המקום שלי". האמירה הזו מהדהדת לך בראש. "זה המקום שלי" אתה מהדהד אותה בעל פה. המילים מהדהדות אחריך בחלל החדר.
אתה פותח את הספר. ישנו עמוד מסומן בסימנייה שחורה. אתה מדפדף אליו. העמוד מכיל שלוש מילים גדולות:
"להיכנע."
"לשחרר."
"להתמסר."
אתה קורא את המילים בקול.
מאחוריך המעלית מצלצלת, שלוש פעמים.
קול צעדים שקטים נעים מאחוריך.
אתה חוזר על המילים: "להיכנע. לשחרר. להתמסר." הצעדים נעצרים מאחוריך. יד קרירה מונחת על העורף שלך. מעסה אותו בקלילות אך בחוזקה של צבת. מסר שלכאורה נועד להיות נעים, אבל אינו כזה.
"תחזור עליהן. אל תעצור." הקול מהדהד מאחוריך.
"להיכנע. לשחרר. להתמסר."
"עבד טוב." מאשרר הקול. הוא נע מאחוריך ומתיישב בכורסה שממולך אשר גם פונה לכיוון האח הבוער.
אתה מסתכל עליו ישירות. הפנים שלו מוארות באור האח. גוונים של אדום וכתום מרצדים על פניהן. אתה מסתכל עליהן ישירות אך לא יכול לראותן ממש. אלמנטים מסוימים קיימים אבל לא תמונה שלמה. שיער שחור קצר. זיפים. עיניים חומות, עם מבט נוקשה. חיוך, מחוסר כנות.
הוא מסב את המבט שלו אליך. הקול הוא האלמנט שבאמת תופס אותך כמו צבת שאוחזת בגרון.
"רד." הוא מורה. הטון שלו החלטי ובלתי משתנה.
אתה יורד לרצפה מבלי שום הכוונה נוספת על הברכיים שלך. המבט שלך מושפל לרגליו.
"זה לא יתאים." הוא מצביע עליך ובקול קריעה משמעותי הבד של החולצה והמכנסיים שאתה לובש נקרעים ונושרים מעליך. הנעליים והגרביים שלך נמשכות מעל רגלייך כמו כוח בלתי נראה שאב אותן והשליכן לאחור.
אתה מוצא לפתע שאתה עירום. הזין שלך מכוסה בכלוב השחור שלו. הידיים שלך שמתרוממות לעבר צווארך לפתע אחוזות בשלשלאות המחוברות ביניהן. הצוואר עטוף בקולר מתכת עבה.
"ככה." מלחשש הקול ממול. מתרווח בכורסה שלו.
האש באח כובה לפתע. חשכה רגעית נופלת על החלל. אור בוהק נדלק לפתע מלמעלה. הוא יושב מולך כעת על כסא שחור מעץ. מרופד בעור. משענת גבוהה ואימתנית נמתחת מאחוריו. החלל הנעים שישבת בו איננו עוד. אתה שוב בחדר השחור והעמום שלו.
לפתע יתד מתכת נופלת מהתקרה. היא ננעצת בשלשלאות שלך ומושכת אותך לעבר רצפת הבטון הכהה, שם היא ננעצת בעוצמה בבטון, מותירה אותך שפוף וללא יכולת לנוע.
"תחזור על זה." הוא מורה.
אתה משתנק. "זה. המקום. שלי."
"יפה מאוד." הוא מהנהן. האם אתה מוכן, להיכנע. לשחרר. להתמסר? " הוא קם ומתייצב מעליך. מסתכל עליך מלמעלה בעוד מדבר.
אתה מרים את מבטך ככל יכולתך. מסתכל עליו במבט מתריס. לא משיב.
"אני מבין". הוא משיב בחיוך לא נעים. בוא ננסה את זה שוב, כן?". חושך.
אתה רואה את עצמך במקום אחר. בחוץ. רחוב עירוני סואן סביבך. נראה כמו עיר גדולה. בניינים גבוהים מקיפים אותך מכל עבר…
כשאתה מתעורר מהמצב בו אתה נמצא, זה בבהלה. תגובת הישרדות מיידית שנועדה להילחם במקרה הגרוע מכל. לוקח לך רגע להבין מה קורה.
אתה מנסה לשאוף ואז מבין. אין לך אוויר. אתה מנסה לשאוף לתוך הריאות שלך אבל אין מה. הגוף שלך נכנס באופן מיידי למצב היסטרי. מתנועע כנגד הקופסה שאתה נעול בה. בקושי מסוגל לזוז. כואב. אבל היצר ההישרדותי גובר על הכאב. אתה מנסה בכל רוחך לנוע. לשנות משהו. להגיע לאוויר המיוחל.
אתה מתחיל לחוש ריפיון בגוף. התודעה מהבהבת בין מודעות לשחור.
לפתע נשמע לחשוש ואוויר זורם חזרה. אתה גומע אותו ברעבתנות כמו אדם אשר יצא מן המדבר וכמהה למים. באותה מיידיות הדלת של הקופסה נפתחת. הגוף של קורס קדימה. זעקת כאב אילמת חומקת לתוך צינור האוויר שלך. אתה נופל. על הרצפה, חסר יכולת לנוע. כל הגוף בחוסר תפקוד למעט פעולות הכרחיות לחיים, אשר נעשות במאמץ, כמו נשימה.
יד לא נראית משחררת את הצינור אשר דרכו נשמת והאוויר הופך להיות הרבה יותר זמין ומיידי.
תחושת אושר טוטאלית על היכולת הפשוטה לנשום ישירות אוויר מהסביבה, מפעמת בחזך.
אתה שוכב על הרצפה הקרה. מעריך את היכולת לחוש קצת קור לאחר מי יודע כמה זמן בתוך החום של הקופסה.
יד נוספת מושכת מעליך את המשקפיים והאוזניות. אתה נחשף לאור ישיר והעיניים שלך נעצמות באופן אינסטינקטיבי. הראש שלך מסתובב מעומס קוגניטיבי של גירויים פתאומיים, לאחר זמן כה ממושך במגבלה.
סט ידיים משחררת את הגאג שהיה נעול בפה שלך. אתה משתנק ומשתעל. הלשון והפה שלך יבשים וסדוקים. אתה לא מסוגל להניע את הלסת. השרירים שלה פשוט קפואים. הפה שלך נותר פתוח, אך מעט רפוי יותר. מעט רוק ניגר החוצה מפיך אל הרצפה.
"תנקו אותו. הוא מסריח לחלוטין ומכוסה בזוהמה של עצמו, אחרי כל הזמן הזה." מנחה הקול.
"לאחר מכן, מים, מזון." פוקד הקול. "ואז חזרה לקופסה. אני רוצה אותו שבור".
"אדוני." עונה קול אחר. צעיר. מהוסס. כאילו לא בטוח למה הוא מדבר בעצמו.
"מה אתה רוצה?" עונה הקול הראשון בחוסר סבלנות.
"נבצע את הוראותיך, אדוני. אה, אתה לא מודאג שהוא לא יעמוד בזה, אדוני? הוא היה שם כמעט שלושה ימים רצופים, אדוני. הוא עוד לא מאומן לעמוד בדרישות שלך, אדוני."
דממה רועמת עקבה אחרי דברים אלו. שקשוק קל שבקלים שנשמע כמו אדם שזע באי נוחות בעודו כבול בשלשלאות, נשמע בחלל לבדו.
"איזו רעות ואחווה כלפי האומגה החדש שלנו אתה מפגין בטא." השיב הקול בדיבור המתנגן שלו. הטון של דבריו מעיד אחרת מתוכנם."האומגה ינוח אחרי הקושי שעבר. בצעו את מה שהוריתי".
"כן, אדוני." השיבו בסנכרון שני קולות שונים.
"אחרי שתסיימו איתו, בטא ייתפוס את המקום שלו בקופסה. כל הכבוד על הדאגה".
" כן, א-דוני". השיב הבטא בטון חלול.
"אלפא. תדאג לאפסן את בטא כנדרש. המשיך הקול.
"כן, אדוני. כרצונך, אדוני" השיב הקול השלישי בטון קודר.
"תמשיכו". הנחה הקול. צעדיו מתרחקים בשקט.
הצמד אלפא ובטא, קפצו לפעולה והחלו לסובב את גופך במטרה לשחרר אותו מכבליו.
אתה שהאזנת בחצי קשב לנאמר, הצלחת להבין את הדברים, וגל של הוכרת תודה שתף את ליבך.