הזמן עובר. הכל סביבך נותר חשוך ודומם. אין לך מפלט אלא במחשבות שלך. מעין תחושת ניתוק שוטפת את הגוף שלך. המחשבות רצות, מודאגות, מסתחררות. במקביל, הגוף שלך מרגיש כאילו הוא לא שלך. אתה גם לא מרגיש כמו עצמך. משהו זר בכל הקיום שלך. הפיזי, הנפשי, המחשבתי. אתה שם ואתה לא שם. זה מערער.
אתה יכול לחוש הכל. השרירים שלך שעדיין דואבים מימים שלמים של אי תזוזה. הקיבה שלך מנסה לעכל עיסה אפרפרה. את הסורגים הקרים דוחקים על עורך החשוף מכל עבר. גוש סיליקון עבה שסותם את פיך, הרוק ניגר סביבו ונבלע במאמץ. ריפוד עבה סביב איזור החלציים שלך. כאב צורב בעכוז המלא שלך. הזין שלך מנסה לאתגר את הסביבה הכולאת שלו, כמעין אני קטן, אשר נאבק את המאבק שלך במסגרת הכליאה הפרטית שלו.
עם כל התחושות הללו, אתה מנותק. חוויה סוריאליסטית, כאילו אתה על סמים. אתה חש הכל אבל זה כאילו האני האמיתי שלך נמצא מעל הכל. לא חלק מזה. נפרד. מרחף מעל גופך כמו רוח רפאים. אתה לא מעכל. מקווה להתעורר מהחלום הנוראי הזה. שתתעורר שפוך איפה שהוא. רק לא כאן. אבל בכל רגע שבו תקווה כזו מתעוררת מספיקה עוד משיכה בשלשלאות העבות. בקור של המתכת על גרונך. כדי להמחיש עד כמה כל זה מציאותי. מציאותי וללא אפשרות בריחה.
אין תחושת זמן בחושך. אין יכולת להתמקם או להתייחס. אתה נותר שבוי בלולאת המחשבות על ניתוק, בריחה, התעוררות למציאות הבלתי מתפשרת.
"לא. אני לא יכול לוותר." משהו קטן מאוד לוחש עמוק בתוך הראש שלך. מעין תקווה זעירה, בודדה, יחידה. "אני לא אכנע".
כאילו למשמע המחשבה שלך אחד האורות נדלק. מאיר את הכלוב שלך. הדמות נכנסת לחדר הפעם לבדה. עודנה שרויה בצללים.
"אני רואה שהם אפסנו אותך כראוי. בכל זאת אני חושב שהגיע הזמן להעביר אותך למקום הקבוע שלך". הוא אומר זאת בעודו נכנס ויוצא ממעגל האור, מזיז חפצים בחושך. מבצע פעולות. קרקוש של מפתחות מתכת. כפתור נלחץ. הכלוב מתרומם עוד אל התקרה ועובר למצב עמידה אנכי.
הגוף החלש שלך שנתמך עד כה בגבו אל הכלוב נדחף לפנים אל עבר הדלת, באפיסת כוחות ורפיון.
"כן, אני רואה את הקושי. אתה תצטרך להתרגל אליו. אל דאגה אנחנו נפתח אותך. פיזית ומנטלית. אני בטוח שאתה תהיה תוספת מצוינת לאוסף שלי".
הדמות מתקרבת אל דלת הכלוב שלך. האור מאיר בדיוק מאחוריו. פניו עדיין חשוכות אבל אתה יכול לזהות תוי פנים. זיפים. שיער קצר כהה. בגובה שלך. מבנה גוף דק.
הוא מתעסק בשלשלאות של ידך, משחרר את המנעולים משני צידי הכלוב שמקבעים אותם. אתה חש את השלשלאות נרפות בצלצול מתכתי.
הוא ניגש אל חזית הכלוב. אתה נשען בגופך על הדלת. המנעול הראשי משתחרר בקליק מתכתי מהדהד. הדלת נפתחת. אתה עומד מתנועע קלות בפני הדלת הפתוחה.
"בוא" מורה הקול, מהדהד בחלל.
משהו בך מתעורר. משהו פרימיטיבי. תגובה אבולוציונית מובנית של הישרדות. הלב שלך פועם בחוזקה, השרירים הכואבים נאנקים אבל מתמתחים. אתה לוקח נשימה עמוקה. בלי לחשוב את דוחף את דלת הכלוב לרווחה.
אתה מתחיל לרוץ בכל המהירות שאתה יכול. הדלת הודפת את הדמות המופתעת לצד הכלוב. אתה לא מסתכל לאחור. אתה פשוט רץ. כמה שיותר מהר קדימה. השלשלאות מקרקשות לצידך. חובטות בגופך בעודך רץ. זה מוזר לרוץ עם חפץ עמוק בישבנך. אתה מתעלם מכל התחושות. אפס מחשבות עוברות בראשך. הגוף נע על אוטומט.
אתה רץ. לעבר המקטע בחדר שבו ראית את הדמות נכנסת. אתה מצליח לפענח בתוך האפלה קווי מתאר של דלת שחורה. ידך מושטת קדימה. אתה אוחז בידית המתכת ופותח בעוצמה את הדלת. אתה לא עוצר ושועט קדימה לתוך מסדרון קצר, שחור, מרופד מכל צדדיו בריפוד שחור. שקט לא ברור שורר במסדרון הזה. הוא כמעט חשוך לחלוטין. ודומם. ואז צליל. זה נשמע כמו צליל חשמלי.
העיניים שלך קולטות מעל הדלת שבסוף המסדרון נקודת אור זורחת בירוק. לפתע עם הישמע הצליל היא הופכת אדומה. הנורה הזוהרת על קולר המתכת שלך, משנה את צבעה בהתאם מירוק לאדום. זרם חשמלי עוצמתי עובר בגופך מכף רגל ועד ראש.
השרירים שלך מתעוותים. כאב שוטף את כולך. הנשימה שלך שוברת את הדפוס הקבועמשלה ומאיצה, הדופק מחיש והופך לא רציף. אתה קורס תחת משקל גופך שלך והשרירים שחדלו לתפקד בבת אחת. אתה צונח בעוצמה לרצפה ושוכב פרקדן, ללא ניע למעט עיוותי שריר מתמשכים. החשמל לא נפסק. פולסים חוזרים ונשנים ממשיכים להכות בך. לא חזקים כפי שהיה הראשון שהפיל אותך אך מספיק כדי לשמור אותך כואב וחסר תפקוד על הקרקע.
הצעדים מתקרבים אליך לאט לאט. הדמות מתכופפת לעברך ובוהה בך ישירות בעיניים. הפנים שלו כעת ברורים יותר ונשטפים באור אדום מהקולר ומהמכשיר התלוי בתקרה מעל דלת היציאה. הם בלתי קריאים. אדישים. לא נעים. ואז כמו ים שהופך ברגע משלו לסוער הם מתעוותים לכדי כעס. זעם עמוק נחרת עליהם. הבעה מפחידה עולה ומטפסת על פניו של האיש. הוא לא אומר דבר. הוא לא זז כלל למעט פניו. הוא נותר כך. היעדר התגובה, במקביל להבעת פניו, הופכת אותו לעד כה יותר מפחיד. האור האדום השוטף את פניו מנצנץ בעיניו, כמו אש בוערת מאחורי האישונים הכהים.
"נראה…" לבסוף הוא פותח ואומר, בטון קר, שלו ומתנגן כפי שהיה עד כה, "שאני אצטרך להשקיע בך מאמצים מיוחדים, הלא כן?"
הוא לוחץ על שלט ופולסי החשמל פוסקים. הגוף שלך עוד מתעוות קלות, אך חסר יכולת לנוע מעבר לכך. קשה לך לנשום. הדופק מואץ. הכאב אימתני ומהדהד בכל נימי גופך יותר מכל מה שחווית בחייך עד כה.
הוא מתכופף ואוחז בשלשלאות שעדיין מחוברות לידך. הוא מרים אותן ומתחיל למשוך את כל גופך בחזרה אל החדר. יחסית לגודל הפיזי שלו הוא בעל כוח משמעותי והוא גורר אותך פנימה בלי מאמץ ייחודי. אתה נגרר חסר אונים על הקרקע. מפריקי ידך אשר מהווים נקודת החיבור בין השלשלאות לזרוע דואבים ומאיימים להתפרק ממקומם.
לא ניכר שהדבר מטריד את הדמות באופן ייחודי.
הוא גורר אותך למרכז החדר תחת האור הבוהק ומותיר אותך שרוע על גבך ללא יכולת להתנגד. מחכה לבאות. האור בוהק בעיניך. הוא שב אליך במהירות עם מה שנראה כמו חולצת בד שחורה וגדולה מכוסה רצועות.
ידו באחת אוחזת בקולר שלך ומושכת אותך בכוח לתנוחת ישיבה. הוא תומך בגוף הרפוי עם ברכו מאחורי גבך. הברך נתקעת בך בכוח ומונעת ממך ליפול. הוא משתמש בידיו הפנויות כדי להלביש את החולצה השחורה עליך. הוא מעביר את שתי ידיך יחד עם השלשלאות מבעד לשרוולים העבים. הידיים מגיעות לקצה השרוול ונתקלות בקצהו הסגור. הוא מושך את קצות השלשלאות מבעד לחורים ייעודיים שתפורים בקצותיהם של שני השרוולים ומותח את ידיך עד לסופו של כל שרוול. לאחר מכן הוא מתפנה לגבך.
הוא רוכן מאחוריך ונעזר ברצועות השונות כדי להדק את הבגד השחור על גופך באופן הדוק ביותר. הוא מסיים את מלאכתו וזז במהירות מאחוריך, נותן לך ליפול לרצפה ללא רחם. הוא כורע מולך ואתה רואה אותו קושר רצועות נוספות סביב איזור החלציים שלך ומהדק אותן סביב החיתול העבה שעוטף אותו.
לבסוף הוא שוב מושך בקולר שלך ושוב אתה יושב. הוא תופס את ידייך ומצליב אותן על חזך. הרצועות מכל קצה של הידיים יחד עם השלשלאות עוברים דרך לולאות שונות בחזית הבגד ומיד לאחוריו, שם הן נקשרות באופן שמותח אותן וממקם אותן ללא תנועה. השלשלאות ננעלות מאחורי גבך עם מנעול עבה.
אתה קשור ללא יכולת לזוז וכל פלג גופך העליון מוגבל. הוא קם וחוזר עם סט שלשלאות נוסף המחבר בין שני אזיקי מתכת בקצותיו. הוא נועל אותן על קרסוליך באופן שמותיר את רגליך נעולות וקשורות זו לזו.
"אין יותר ריצות בעתיד שלך" הוא מהדהד.
הוא אוחז בך מתחת לשתי זרועותיך ושב לגרור אותך. בעודו הולך אור נוסף נדלק מעל היעד שלו וכאשר הוא מסתובב זז כדי להסיט את גופך אתה רואה לאן הוא לוקח אותך. תיבת מתכת מרובעת ושחורה, עם דלת קדמית עם מספר נקודות נעילה. הפנים שלה נראה מרופד בעור והיא מספיק גדולה כדי לשבת בתוכה, בדוחק. הוא מושך את כל גופך ודוחק אותך, גבך קודם לתוך התיבה. אתה נאלץ להתכופף כדי להיכנס והוא דוחף את רגליך כך שהן מתקפלות מולך כדי להידחף לתוך הקופסה.
הוא מבריג את מילוי הסיליקון התקוע בפיך ומחבר במקומו צינור שחור המחובר לגג התיבה. אתה נושם דרכו ושומע את האוויר יוצא מעל התיבה.
"אני חושב שאתה זקוק לעוד זמן לחשוב על מה שאתה עשית. הרבה זמן." הוא תופס את ראשך ומטה אותו הצידה. שתי אצבעות תופסות את עפעפיך והוא מטפטף טיפות לתוך עיניך.
עיניך צורבות ודומעות קלות. ראייתך מיטשטשת לרגע, ואז מתחילה להפוך לאט לאט ליותר ויותר חדה.
"אתה תשהה בקופסה הזו עד שתלמד את המקום שלך. כדי לעזור לך בזה אני אתן לך קצת עזרים".
הוא מושיט יד אל מחוץ לתיבה ומרים ערכת ראש, דמוית משקפיי מציאות מדומה. הוא מושך אותה על עיניך והכל הופך חשוך. מיד לאחר מכן מוצבות אוזניות על ראשך והן נסגרות מתחת לסנטר שלך עם רצועה מהודקת.
צבעים שונים וצורות מתחילים להופיע מול עיניך. כמו קליידוסקופ משתנה. הצליל המתכתי המוכר והמהדהד מתחיל להתנגן באוזניך.
"נוח לך? יופי." הידהד הקול שלו דרך האוזניות שלך.
"העזרים הויזואליים והשמיעתיים שלי יעזרו לך להבין את המקום שלך. טיפות העיניים ששמתי לך יעזרו לך לראות הכל בצורה מיטבית. אני הייתי מציע לך לא להתנגד. יש בתוך הסט שאתה חובש חיישן שמזהה תנועת עיניים. עצימת עיניים של יותר משתי שניות תפעיל את הקולר שלך. אני חושב שלא תרצה לטעום עוד מהכוח שלו היום, הלא כן?" התמשך הניגון של קולו.
"אני אשאיר אותך ללמידה שלך. תזכור: להיכנע. לשחרר. להתמסר. ככל שתצליח ללמוד את זה מהר יותר כך זה יעבור יותר חלק עבורך. זה המקום שלך מהיום. "
הדלת של הקופסה נסגרה בטריקה ומבחוץ יכולת לשמוע באופן עמום את המנעולים ננעלים. אתה מנסה למתוח את גפייך אבל גודל התיבה לא מאפשר תזוזה. אתה נותר כפוף, עם ברכיים מכופפות. נאלץ להאזין ולצפות בצבעים ובצלילים אשר מרקדים סביב התודעה שלך.