ההתעוררות שלך היא פתאומית ביותר. היא מלווה בתחושת פחד עמוקה, קדמונית, אוטומטית. כזו שמתרחשת כאשר אתה מאבד שיווי משקל בפתאומיות, ממש כאילו מישהו משך את הכסא מתחתיך בעודך מתיישב.
העיניים שלך נפקחות בפראות והראש מתנועע ימינה ושמאלה, העיניים קופצות. שאר הגוף שלך מוגבל כמעט באופן מוחלט מפאת מה שאתה מזהה כעת בוודאות ככלוב ארוך ומלבני בתוכו השכיבו אותך. הכלוב צר ביותר, בנוי לאדם רזה וגבוה כמוך, עם מרווח מינימלי ביותר לתנועה. אתה ממש יכול לחוש את הסורגים נצמדים לגופך העירום מכל הכיוונים.
אתה חש את כיוון כוח המשיכה משתנה ואתה מבין שהכלוב שאתה נמצא בו מורם מחציו העליון, בו ממוקם ראשך ופלג גופך העליון. הוא מורם ע"י מה שנראה בחשכה כארבעה כבלים מתכתיים המעוגנים לפינות הכלוב העליונות. חלקו התחתון אינו מורם, ונע כמו ציר בעוד שחלקו העליון של הכלוב מורם, ואתה עימו.
העליה עוצרת לפתע, בדיוק כאשר הכלוב נתון בזווית חדה ואלכסונית. גופך מוטה יחד עימו. אתה מנסה לזוז אבל ידייך כבולות עדיין בשלשלאות למידי הכלוב, ומעוגנות לנקודות נעילה בצדדיו עם מנעולי מתכת כבדים. מנעול מתכת נוסף וגדול מאבטח את דלת הכלוב שמתפקדת בפאה החזיתית שלו ומחזיק אותך שבוי בפנים.
אתה יכול לשמוע את הצעדים מגיעים מאחוריך. אתה כבר מתחיל לזהות אותם. זה הוא.
הוא מתקרב מאחוריך. אתה מנסה להסיט את מבטך כדי לראות מה הוא עושה אבל אתה לא מצליח. קול מתכת קל של אלומיניום נגרר זז מאחוריך, ואז הצעדים מפיקים את אותו הצליל כאילו הם מטפסים במעלה גרם מדרגות מתכתי.
לפתע הקול מדבר באוזנך. לא האוזניות כמקודם, הוא ממש נמצא ליד הראש שלך. דיבורו רגוע ומתנגן כמו תמיד.
"הגיע הזמן לאכול. צמת מספיק זמן. שלושה ימים זה הרבה זמן".
"שלושה. ימים." המילים מהדהדות לך בראש. "אני תקוע במקום הזה שלושה ימים? אני ישבתי בזוהמה וקיבלת רק מים במשך שלושה ימים?!" המחשבה מהדהדת לך בראש, אבל משום מה אתה לא מביע אותה בקול. משהו בך אומר לך שזה יהיה לא חכם.
"כן, כן, איך הזמן עובר כשנהנים." אומר הקול, מלחשש באוזנך בשעשוע. "אבל רגע לפני שנחזיר אותך לאנרגיות, אני אעניק לך מתנה קטנה ממני. נקרא לזה מתנת קבלת פנים".
הידיים הקרות מתחככות לך בצוואר ואתה חש בפתאומיות צינה מתכתית יחד עימן. משהו עבה ומתכתי נוגע בעורף שלך. בפתאומיות יד קרירה אחת אוחזת בקרקפת שלך ודוחפת את פניך לעבר קדמת הכלוב,משטחת את הפנים שלך כנגד הסורגים בכוח רב. אתה קורא החוצה בכאב ובהפתעה. היד השניה מכניסה לתוך הכלוב את האלמנט המתכתי שהרגשת וממקמת אותו מתחת לעורף שלך.
היד השניה מרפה את אחיזתה ומניחה לראשך ליפול אחורה. בזריזות רבה שתי הידיים סוגרות את האלמנט המתכתי סביב צוורך. קליק מתכתי נשמע וזמזום חשמלי. הוא שם לך על הצוואר קולר מסוג כלשהו, עבה ומתכתי. נורה ירוקה קטנה פועמת ברצף בחזיתו המבריקה. אתה יכול לראות את האור שהיא מפיקה מרצד על בית החזה החשוף שלך.
"בוא נבדוק שהכל עובד כראוי". לפני שאתה מספיק לעכל את המילים אחד הידיים מושיטה מימינך משהו שנראה כמו קופסה קטנה ושחורה. משהו בגודל של שלט רכב. עליה ישנם שני כפתורים. האחד נושא סמל של מנעול. השני… ברק…
לפני שהמוח שלך מעבד את המידע האגודל של היד לוחץ על הכפתור עם סמל הברק. חשמל זורם מהקולר המתכתי ועובר במידיות ובמהירות בכל חלקי גופך. אתה חש את הגוף נע בלי רצון ומתעוות. כאב חזק מפלח את כולך. כל זה נמשך שניה אחת והאצבע מסירה את עצמה מהכפתור.
הזרם פוסק. הכאב פוסק. הגוף עוצר מתנועתו הבלתי רצונית. אתה מתנשם.
"עוד אחת?" שואל הקול כמי שמציע עוגיה חמה לאורך שבא לביקור.
"לא!" אתה צווח. קולך גבוה במקצת מהטון הטבעי שלו ומלא בחרדה. "לא! לא!".
"המממ…" מהרהר הקול. "מה אומרים?" הוא שואל באופן מתנגן כמי שמטיף לילד קטן על נימוסים והליכות.
"ב-בבקשה…" אתה פולט. קצת יותר בפאניקה מכפי שהיית רוצה.
"בבקשה, מה?" הוא שואל בתגובה. "מה?" אתה עונה באוטומטיות. "תשובה לא נכונה" הוא מודיע בטון של מנחה שעשועון והאצבע לוחצת בשנית. שוב כאב. שוב עוויתות, שוב תחושה שהגוף שלך הוא לא שלך.
האצבע מוסרת. הכאב חולף. העוויתות פוסקות.
"א-אני ל-לא יו-יודע…." אתה מגמגם בקול שבור, דמעות זולגות מעיניך בלי שליטה.
"בבקשה… אדוני." משיב הקול." חזור אחרי…"
"ב-בבק-שה. א-דוני." אתה חוזר. קולך שבור. הגוף שלך עודנו מעקצץ מהחשמל.
היד מונפת למולך, מחזיקה בשלט. אתה מצמצם את עיניך בפחד ומתכווץ ככל יכולתך בכלוב, מחכה למכה הבאה.
רגע עובר. החשמל אינו מגיע. אתה פוקח עין אחת לכדי חריץ ומציץ בחשש.
"זו התחלה. אתה תלמד. להיכנע, לשחרר, להתמסר."
היד עם השלט נעלמת מן העין. במקומה ידו השמאלית מגיחה בפתאומיות מצד השמאלי ואוחזת כמו צבת בסנטר שלך. ידו הימנית מגיחה כרגע לאחר מכן מימינך ואוחזת במשהו שחור ולא ברור דמוי צינור עם חיבור לרצועות.
אתה מתחיל להילחץ אבל היד השמאלית מושכת את הסנטר שלך למטה ומונעת ממך להגות מילים. "פתח את הפה" הקול מורה. אתה מנסה להתנגד. מנסה לחשוק שיניים. כל דבר כדי למנוע מהדבר הזה להיכנס לך לפה.
היד הימנית לא מנסה להילחם בך. היד השמאלית מניחה לסנטר שלך. היא נעלמת מהעין וצצה לפתע עם השלט.
"תבחר" מורה הקול, בעודו מניף את האפשרויות למולך. בידו הימנית האביזר הלא ברור. בידו השמאלית השלט האכזרי.
ההחלטה מתקבלת, כאילו במנותק ממך. ללא מודעות. זה פשוט קורה. אתה פותח את פיך לרווחה ומותיר אותו פתוח. "בחירה חכמה". משיב הקול.
יד שמאל נעלמת לרגע ומיד שבה ומסייעת ליד ימין עם האביזר. הצינור הקשיח מוכנס לתוך פיך הפעור. אתה מצליח לזהות מבעד לזווית הראיה המוגבלת שלך שהוא עובר דרך רצועת עור עבה חצי וחצי. חציו נכנס לפיך.
הרצועה מהדקת אותו במקומו מעל לשפתיך. הידיים קושרות את הרצועה באופן הדוק סביב ראשך. הרצועה מרופדת באיזור הפנים מה שיוצר מעין סוגר חזק סביב איזור הצינור.
הצינור גדול ונכנס לעומק פיך. ממש לפני הלוע. הוא קשיח ואתה לא מצליח לסגור את הלסת שלך בגללו. אתה חש את הרוק מתחיל להצטבר, ובגלל הזווית של גופך נוזל לאחור לתוך גרונך. אתה נאבק לבלוע עם הצינור בפיך.
הדמות עולה עוד מדרגה מאחוריך. הוא מניף כעת צינור בעובי דומה ושקוף שמחובר למשפך. הצינור השקוף מחובר לחציו הבולט של הצינור מבעד לפיך. הבנה והצמרמורת שמלווה אותה מתחילות להתגבש עבורך.
"כאמור, הגיע הזמן לאוכל. אתה לא אכלת כבר כמה ימים אז התהליך בפעם הראשונה יהיה איטי יותר. אתה מבין…" הוא אומר בסרקזם.
הוא יורד במורד מדרגות המתכת ומיד שב עם קנקן של נוזל סמיך למחצה בעל גוון שנראה בחשכה של החלל כנע בין אפור ללבן.
"יש בתמצית הזו כל מה שהגוף זקוק לו. היא מאוד בריאה. היא תשמור עליך מוזן ומתפקד היטב. למרבה הצער הטעם קצת פחות מוצלח…"
הוא אוחז בידו השמאלית במשפך התלוי מהצינור השקוף המחובר לפיך ובידו השנייה מתחיל למזוג מהקנקן את הנוזל במנות קטנות. אתה יכול לראות את הנוזל נע לאיתו במורד הצינור השקוף וכרגע לאחר מכן נוגע לך בלשון ומחליק למטה למטה אל עבר הגרון שלך. טעם חזק ויבש פוגע בך בבת אחת. כאילו מישהו הכין שייק מחצץ ואפר. אתה נאלץ לבלוע את המנה כדי לא להיחנק והטעם נותר בפיך הרבה זמן לאחר שהחומר ירד במורד הגרון שלך.
אתה יכול לחוש את הנוזל מגיע לקיבה שלך. הקיבה מתכווצת ומתהפכת במגע ראשון עם חומרי מזון מזה ימים. אך תוך כמה רגעים תחושת הבחילה המיידית שאפפה אותך מוקלת.
המנות ממשיכות לרדת במורד הצינור. קצת בכל פעם. המתנה שתבלע. שהגוף יתמודד. וחוזר חלילה. בכל פעם הטעם שנשאר מתחזק בפיך. עולה בך צורך עז לירוק במלוא כוחך אבל אין לי יכולת לעשות זאת.
אחת לכמה זמן הדמות מזלפת קצת מים לתוך הצינור. הם אומנם שוטפים עימם שאריות של הנוזל הדוחה, אבל מהווים הקלה זמנית ומבורכת מהטעמים המזעזעים שלו.
לבסוף, אחרי תהליך ארוך ודוחה. הקנקן נגמר. הדמות יורדת במורד מדרגות המתכת מאחוריך ואתה מנסה לבלוע כמה שיותר רוק שתצליח כדי לשטוף את פיך מהטעם העוצמתי שמסרב להתנקות ממנו.
באופן מוזר ועל אף הטעם המחריד, הגוף שלך מגיב טוב לתמצית האפרפרה. הבטן שלך משמיעה קולות עיכול משביעי רצון ותחושה של שובע מוזר ממלאת אותך.
הדמות צצה בשנית מטפסת במעלה מדרגות המתכת שלה. היא מנתקת בדממה את המשפך והצינור השקוף. בעודה עושה את זה שאריות של הנוזל האפרפר משפריצים על הרצפה.
מבלי משים הדמות נוקשת באצבעותיה וממשיכה בשלה בקיפול הצינור.
מתוך הצללים של פריפריית החדר, שהיו שקטים עד כה עולה צלצול מתכתי. דמות נוספת מתקרבת למקור האור היחיד שפעיל מעל איזור הכלוב.
הדמות היא של בחור צעיר בערך בגילך. שערו בלונדיני כהה, קצר ומבולגן קלות. הוא חטוב בכל חלקי גופו כפי שאתה רואה מאחר והוא עירום לגמרי למעט שלשלאות עבות שמחברות בין הקולר שמקיף את צווארו, לידיו ורגליו. בעודו מתקרב וידיו זזות אתה מזהה שהזין שלו מכוסה במעין מתקן שחור. אתה מזהה שלקולר שלו יש את אותה נורה ירוקה כפי שישנה בקולר שהושם עליך.
הוא מתקרב בצעדים מהירים לדמות שעומדת מעליך. עוצר לידה. קד קידה קלה עם גבו העליון ונותר לעמוד בדממה עם ראשו ופניו מושפלים לרצפה.
"נקה את הבלגן". הדמות פוקדת על הבחור וממשיכה בשלה מבלי להסתכל לעברו אפילו. הבחור קד בשנית ונעלם חזרה לפריפריה החשוכה. קולות של חפצים זזים במרחק והבחור שב עם סחבה בידיו. הוא כורע בזהירות ליד הלכלוך שהותז על הרצפה, שכן ידיו ורגליו מוגבלות בתנועתן בשל השלשלאות הכבדות שכובלות אותו. הוא מתחיל לנגב עם הסחבה את הרצפה בתנועות חוזרות.
בעודו מנקה הבחור מרים את מבטו אליך. מבטו חטוף ומפוחד. אתה רואה שעיניו כחולות ובהירות והוא צעיר, אך ישנם סימני עייפות ומתח על פניו. מבטו פוגש בעיניך ולפתע מוסט. הוא נשכב על הסחבה שבה נעזר עד אותו רגע לנקות. מתפתל העוויתות על הרצפה. אתה מצליח לראות בזוית עינך את היד הימנית אוחזת בשלט המכוון לבחור המתפתל על הרצפה.
"אמרתי, נקה את הבלגן. לא אמרתי לבהות ברכש החדש שלי". אומר הקול והטון שלו כועס.
"סליחה אדוני, סליחה. בבקשה, סליחה. סליחה." מתחנן הבחור הצעיר על הרצפה. האצבע נותרת על השלט ממשיכה להזין לגופו חשמל לעוד רגע, גם אחרי שהוא משתתק, אך אז חודלת, והתנועה והכאב פוסקים.
אתה חש כמות רחמים והזדהות כפי שמעולם לא חשת כלפי הבחור הצעיר. הוא מצידו מתרומם על ברכיו, שריריו עדיין קופצים מעוצמת החשמל שקיבלו זה עתה. הוא לא מעז להרים את ראשו מהרצפה וממשיך בעבודתו נאמנה. אתה מצליח לקלוט דמעות שמטפטפות על הרצפה ומיד נמחות עם הסחבה.
הדמות חוזרת לעיסוקיה איתך, הוא מסובב את הצינור הקשיח שנמצא בפיך עד שזה יוצא ממקומו בתוך הרצועה שממוקמת סביב פיך. ההקלה על הלסת ופיך קצרת מועד שכן לפני שאתה מספיק לסגור את פיך תחליף סיליקון מוכנס לתוכו. הוא רק יותר ופחות נוקשה מהצינור ועל כן מהווה הקלה מסוימת במצבך. התחליף מוברג במקומו של הצינור והלכה למעשה משמר את פיך סתום ובלי יכולת להוציא מילה ברורה.
הדמות מסיימת את עיסוק איתך ונוקשת בהיסח הדעת פעמיים באצבעותיה. הצליל חוזר על עצמו וכעת דמות שניה, צועדת מתוך הצללים. הוא בחור צעיר גם הוא, בעל מבנה חטוב כמו הבחור השני, בעל שיער שחור קצר וקוצני וזיפים. עיניו המושפלות מרצדות לרגע אל שלך, ואתה רואה שהן ירוקות ומלאות בחשש בדומה לעיניו של הבחור שעל הרצפה שעדיין עסוק בניקיון.
גם הוא עירום, למעט השלשלאות, הקולר החשמלי והמתקן השחור על הזין שלו. גם הוא נעצר על יד הדמות ומבצע את מחוות הקידה שחזית בה קודם.
"תכין אותו לאפסון. ריפוד ופלאג מס' 2 יספיקו בינתיים." הקול מנחה את הבחור החדש. זה שב על מחוות הקידה וניגש להביא ציוד משמאלך, מהאיזורים הנסתרים של החדר בעלתה.
הוא שב ובידיו מלבן מרופד ולבן, אביזר שחור בעל מבנה דמוי קונוס ומה שנראה כמו בקבוקון חומר סיכה.
אתה מודאג לאן הדברים עומדים להתקדם.
"סיימו כאן את המטלות שלכם ועלו אלי כשתסיימו. בלי לבזבז זמן". הדמות מנחה את שני הבחורים וצועד לאטו אל מחוץ לשדה הראייה. הדלת נסגרת בשקט אחריו.
הבחור על הרצפה ממשיך לנקות בדממה. לא מעז להרים את עיניו. אתה מנסה להשמיע קולות ולמשוך את תשומת ליבו. הוא שומע אותך אך לא מעז להרים את ראשו בשנית.
אתה מפנה בבהילות את מבטך לבחור השני משמאלך. הוא עטה על ידיו כפפות לטקס שחורות וכעת עמל על למרוח חומר סיכה על האביזר השחור בצורת קונוס. אתה מנסה למשוך את תשומת ליבו. כמעט בוכה מאחורי המחסום של פיך. הוא מסתובב אליך, האביזר בידו. עיניכם מצטלבות. הוא בוהה לרגע לתוך עיניך ואז עם הבעה של רחמים, מניד לשלילה בראשו, כמי שמסמן, אין מה לעשות.
הוא צועד מסביבך ואתה יכול לחוש את הנוכחות שלו מאחורי גבך. ידו נוגעת קלות בישבנך ואתה מבין בוודאות מה עומד להתרחש. אתה מנסה להתנער. לזוז. להימנע אך אין מרווח תמרון. ידו השמאלית אוחזת בפלח ישבך השמאלי ומסיטה אותו הצידה קלות, חושפת את פי הטבעת שלך. אתה יכול לחוש את קצהו של אביזר הקונוס מתייצב כנגדו ואז מתחיל לפלס את דרכו מבעד לסוגר.
הקונוס הולך ומתרחב ככל שהוא עושה את דרכו פנימה לתוך פי הטבעת. מותח את גבולותיו, כאב צורב מטפס במעלה ישבנך. הכאב מתעצם וצריבתו הופכת בוערת ככל שהאביזר חודר יותר ויותר עמוק. אתה לא בטוח שתעמוד בזה יותר כאשר מגיעה תחושת משיכה קלה, והשרירים נסגרים סביב בסיסו של הקונוס שנותר מחוץ לישבנך. הצריבה פוחתת אך עודנה קיימת ופועמת אי שם במעמקי ישבנך, אשר מתרגל לגוף הזר שתקוע בתוכו.
אתה חש את הבחור מתעסק בבסיס קלות ולפתע תחושה מטרידה של לחץ מתחילה להצטבר באחוריך. הקונוס מתחיל לגדול בתוך הישבן שלך. תופס יותר ויותר מקום. לאחר מספר פמפומים הוא מגיע לגודלו הרצוי ככל הנראה ונותר דומם במקומו. לוחץ מכל עבר על סביבתו. הלחץ על הפרוסטטה שלך מעורר בך תחושת עונג עמומה ומתחילה להיווצר זקפה.
כאב חד מפלח את הזין שלך. אתה מביט בבהלה למטה ומבין שגם הזין שלך נעול בתוך מתקן שחור זהה לאלו של שני הבחורים האחרים. המתקן מקיף את כל הזין שלך ורק האשכים שלך תלויים מחוצה לו בתוך טבעת צמודה המחוברת למתקן. הזין שלך נאבק בעיקשות כנגד הכלוב שלו אך לא מצליח לעמוד ולהזדקף. המאבק הזה מסב לך כאב כפול שכן גם הזין מנסה להזדקף ללא הצלחה מה שמוביל לכאב משמעותי ויחד עימו נמשכים האשכים הנגד הטבעת שסביבם ותחתית המתקן והכאב שנובע מכך מפלח את כל איזור החלציים שלך.
אתה חש כאילו מישהו בעט בחוזקה באשכים שלך. הכאב פועם ומשמעותי.
אתה חש לפתע יד על הירך שלך. הבחור שדחף לך את האביזר לתוך הישבן עומד כעת לצידך, ידו על הירך שלך עדיין עוטה את כפפת הלטקס וקצת שמנונית מחומר הסיכה שהשתמש בו. הוא מסתכל ישירות בעיניך. הוא נושם עמוק פנימה ומחווה בידו השנייה לקחת אוויר כמי שמדרבן אותך לעשות כמוהו. הוא אינו אומר דבר.
הוא נושף החוצה בחוזקה ומחווה בידו על כל במקביל. הוא חוזר על כך ומבטו מפציר בך לעשות כמוהו.
אתה נעתר ונושם לעומק פנימה והחוצה. פנימה והחוצה. פנימה והחוצה. למרבה הפליאה שלך הזין שלך מפחית מאבקו ועמו הכאב שפילח את גופך.
הבחור מסתכל בעיניך כמי שאומר שעשית טוב ומסתובב לאביזרים שלו עדיין דומם.
הוא חוזר אליך הפעם משחה לבנה על ידו הוא מורח אותה בנדיבות באיזור החלציים שלך ועל ישבנך.
לאחר מכן הוא מסיר את הכפפות ונוטל את המלבן הלבן והמרופד מהשולחן שלידו. הוא מתחיל לפרוס אותו כמי שפותח אוריגמי מקופל ואתה מבין שמדובר בחיתול למבוגרים, עבה מאוד ולבן.
אתה מבין את השאר במהרה. הבחור עוטף את החיתול סביב איזור החלציים שלך במומחיות ומהדק אותו צמוד היטב.
לאחר שסיים את מלאכתו הוא נעלם אל הצללים להחזיר את כל אשר הביא עימו. כאשר הוא שב הוא ניגש בדממה לבחור השני שעד כה מירק למשעי את הרצפות בכל האיזור כליל.
הוא נעצר על ידו ומסמן לו בראשו להתלוות אליו. הבחור שעל הרצפה מתרומם. ניגש להחזיר את הסחבה אל מקומה המקורי ומתלווה לבחור בשני בדממה.
אתה רוצה לקרוא אליהם. לבקש שלא יותירו אותך כך לבד אך הם אינם. חושך נופל עליך והדממה רועמת סביבך.