זמן הוא דבר מעניין. יחסי. יש רגעים בחיים שחולפים ביעף. שאתה לא מרגיש אותם. מתחילים ותוך רגע נגמרים. זה לא אחד מהם.
אתה לא יודע באמת כמה זמן עבר. כנראה שעבר הרבה. בזמן שחלף מאז שהושארת כאן, קשור, מוגבל, מזוהם בלכלוך של עצמך, התחלת לאבד. לאבד הכל. את תחושת הזמן. את תחושת העצמי שלך. המהות שלך הפכה לממוקדת. בסיסית. הישרדותית. הכאב התעצם. התגוון. התחלף. בא ושב.
בתחילה אלה היו הפנים שנסטרו. לאחר מכן איזור החלציים שאיבד את עצמו בקרב של יכולת למול הזמן והקושי הפיזי. לאחר מכן אלה היו השרירים של גופך. נוקשים באופן לא טבעי מעצם היותך מקובע למקומך, הם החלו לקפוא ועם הקיפאון, הגיעו כאבים חדים.
כל תנועה הכי קלה של השריר, הצמא לחמצן ולדם טרי המוביל אותו, הובילה לצריבה חזקה. העייפות של השרירים החלה להתפשט. הם פשוט החלו להיכנע. לעיתים מפרכסים כמו דג מחוץ למים. ואז נודמים, כמו מתים.
הרעב החזק הפך לקבוע. בשלב מסוים הגוף שלך ככה"נ התייאש מלקבל מזון. אחרי שהוא פלט את כל השאריות המוקדמות שהיו טמונות בקרבו, הוא החל למצות את מאגרי החירום שלו. הוא מחזיק אותך מתפקד, אבל בקושי. מותש, חסר אנרגיה, שחוק.
המים הגיעו אחת לכמה זמן. לא ברור אם במרווחים קבועים או משתנים. כל פעם מעט. בכל פעם הקשית מוצגת לפיך. ההוראה ניתנת. "שתה, עכשיו". השפתיים הסדוקות והיבשות שלך נאבקות על כל טיפה, והקשית מיד נעלמת ועמה התקווה.
הרגעים הקטנים הללו. אתה לומד לצפות להם ולתעב אותם במקביל. היותך זקוק לחסד הקטן הזה של מעט מים פושרים הופך לכורח, ואתה שונא את עצמך על כל שאתה תלוי בו. המחשבות שלך הולכות ומתמעטות. הרגש הופך להיות בסיסי יותר. ממוקד במיצוי הצרכים. בלהישאר בחיים.
לפתע. המצב משתנה. לפתע ישנו שחרור מסוים. הלחץ של הרצועות נרפה. האוזניות נתלשות מראשך ועימן הצליל המהדהד שלמדת לשנוא ולקבל באותה נשימה.
הרפיון הפתאומי מרגיש לך לפתע זר. כואב, מערער, מאיים. כאילו הבטחון שבמוכר, על אף היותו נורא, אובד גם הוא, למול האימה שבלא ידוע הגדול.
אתה שומע את הקול. הפעם מרוחק יותר. לא בתוך אוזניך כפי שהיה עם האוזניות. "שחררו אותו. קחו אותו לשם".
החזה שלך ואחריו כל פלג הגוף העליון נשמטים קדימה. כעת משהרצועות התרפו, אין מה שיחזיק אותך במקומך. אתה בוודאי אינך יכול לעשות ולו תנועה קלה ביותר. הגוף שלך חציו רדום, חציו כאוב. הוא מתחיל להישמט לעבר הקרקע יותר ויותר, ככל שישנן פחות רצועות אשר מקבעות אותו במקומו.
ידיים נעלמות תומכות בגופך. מונעות ממנו להישמט כליל אל עבר הרצפה,בעוד שהרצועות ממשיכות להיפרם וגופך הופך רפוי יותר ויותר. חלק לא מודע בך שעודנו מתפקד שם לב שהידיים הללו שונות מהקודמות. חמות יותר, קצת יותר מחוספסות. ידיים עובדות. הן גם חשות שונות זו מזו. כאילו שני אנשים שונים תורמים כל אחד יד כדי לתמוך בך בעודם מתירים את גופך מכלאו.
"יותר מהר." פוקד הקול. "קחו אותו למקום. כבלו אותו לעמדה. נתחיל בתהליך הניקוי".
אתה לפתע חש בשינוי בכוח הכבידה. מרכז גופך נע בפתאומיות. אתה מבין שאתה נגרר. ידיים אוחזות מתחת לזרועותיך נושאות אותך לאורך הרצפה. הרגליים שלך מתחככות בריצוף. הוא חלק באופן אחיד. חמים קלות באופן לא צפוי. מספר שניות אחרי, או מי יודע כמה באמת, אתה חש שינוי. הריצוף עובר סף מוגבה והופך לפתע לחלק יותר, קריר, נוקשה. כמו אריחים. ידיך הכנועות מונפות אל על ולצדדים, חסרות יכולת להתנגד. אתה חש בצינה המפתיעה של מתכת עבה על ידייך. ממש מתחת למפרק כף היד בכל זרוע. אתה חש כיצד עיגולי מתכת משמעותיים בגודלם נסגרים סביב ידיך. הם כנראה ננעלים כי אתה מושאר לחסדיהם והם תומכים במשקל גופך, אשר נתלה ברפיון מידך הכבולות. אתה יכול לשמוע ברקע קרקושים קלים של שלשלאות מתכת בכל פעם שאתה נע.
"תורידו את הברדס." מנחה הקול. עודנו במקצב הייחודי שלו. מעט משועמם לפי טון הדיבור, כמי שרוצה לסיים את המוטל עליו ולהתקדם לעניינים אחרים.
הידיים מגששות סביב ראשך ומתחילות לשחרר רצועות. אתה מתחיל לחוש הקלה במתח של המעטפת של ראשך. הלחץ בו כל תווי פניך היו נתונים לאורך זמן מתחילים להתרפות. משיכה פתאומית, והברדס מוסר.
אתה נושם אויר באופן בלתי מוגבל בפעם הראשונה מזה זמן לא ידוע. האוויר החופשי מרגיש כמו סופת שלגים המכה בפתאומיות בפנים שלך שהיו דחוקים במשך זמן כה רב. העיניים שלך ממצמצות ברתיעה. החושך הפך להיות הרגל ולפתע הן נתקלות באור חזק המואר ישירות לעברך באופן ממוקד. החוזק שלו מעוור. העוצמה חודרת גם מבעד לעפעפיים הסגורים שלך. אתה מכריח את עצמך לנסות ולפקוח את עיניך. להבין יותר. אבל בין האור החזק והתשישות המוחלטת של הגוף שלך, המאבק שלך מול גופך הוא מאבק איתנים.
אתה מצליח לפקוח את עינייך לכדי חרך דק ביותר ומתאמץ להשאירן כך, מבעד לדמעות העולות בהן באופן מיידי. אתה מצליח לזהות דמות אחת שעומדת ממש מולך. חזותה מוטלת בצללים בשל האור המבזיק מיד מאחוריה. משני צדדיה, ייתכן, שתי דמויות נוספות.
"נתחיל" אומר הקול. הוא בוקע מכיוון הדמות המרכזית. היא מרימה עצם כהה לכיוונך ולפתע אתה נצרב בגל כאב ממוקד. לוקח לך שניה להבין שמדובר במים קרים המותזים בעוצמה על גופך החלוש. עוצמת המים, הקור שלהם, והשילוב עם הגוף המורעב והקפוא שלך יוצרים תרכובת של כאב אשר מסחררת את ראשך. אתה מתאמץ להישאר בהכרה בזמן שהמים ניטחים על כל חלקי גופך.
אתה זועק בקול, אך אין התייחסות. המים נמשכים ואף משפריצים ישירות על פניך. הזעקה שלך מומרת מיד, באופן אינסטינקטיבי, ביריקה של מים החוצה מכלי הנשימה והסתת ראשך למטה למניעת כניסה של מים נוספים.
הטיפול הזה ממשיך. הדמות מטיחה את המים בגופך ללא רחם. שוטפת אותך בעוצמתם, סנטימטר אחר סנטימטר בדקדקנות יתרה.
"הפכו אותו". הקול מורה. המים חודלים לרגע, בעוד שהידיים דוחקות בגופך להסתובב במאה ושמונים מעלות. אתה שומע צלילים מתכתיים שככל הנראה מעידים על התעסקות בשלשלאות הכובלות אותך. הכל נעשה במהירות וביעילות. חיש מהר טיפול המים ממשיך הפעם על גבך ואחורייך.
הכאב העוצמתי, התלייה מידך הדואבות, שואבים ממך את האנרגיות הבודדות שנותרו לך. אתה מתחיל לחוש ניתוק מנטלי מגופך. כאילו הנפש שלך עצמה מנסה לברוח מגוף אשר אבד בקרב.
טיפול המים פוסק כפי שהתחיל. אתה גמור. כל שמץ של יכולת תגובה נסחטו ממך עד תום. אתה חש את גופך תלוי כמריונטה אשר הסתבכה בחוטיה שלה, וכעת ממתינה שיבוא המפעיל לשחררה.
"אפסנו אותו לעת עתה. אתחיל לעבוד עליו יותר מאוחר". הקול נותן את הנחייתו ומתחיל להתרחק. צעדיו אטיים וקבועים.
הידיים הנוספות מתעסקות בשלשלאות הכובלות אותך. הם ככה"נ מוסרות מן נקודות העגינה להן חוברו שכן הן נותרות על ידייך וכעת מחוברת אליהן שרשרת הנשרכת עם ידייך שלך המתנדנדות עם כל תנועה של גופך המוזז לאיתו.
אתה חש שוב את רגלייך נגררות אחריך, בעוד שאתה נלקח בשנית לאורך החדר.
הידיים לפתע משנות את מיקומן. בעוד שזוג אחד אוחז בך מתחת לבתי השחי ולזרועותייך הזוג השני אוחז בקרסולייך והם מרימים אותך כמו שק לאויר ומנחיתים אותך לאיתך.
אתה יכול לחוש סביב מתכת קרה. סורגים צפופים הצמודים לגופך מכל עבר. נוגעים בכל חלקי גופך. מעליך אתה שומע צליל של מתכת נעה ומגע של שכבת מתכת חדשה נוגע בך ממעל. אתה מוקף מכל צדדיך במוטות המתכת הקרים. לוחצים אותך ללא יכולת לנוע כמעט.
אתה שומע קליק מתכתי, אשר ככה"נ נובע מקולו של מנעול הננעל במקומו. זרועותיך נמתחות במקומן. השלשלאות אליהן חוברו מחוברות לנקודות מחוץ למסגרת הסורגים שלך ומותירות אותן ללא יכולת לנוע.
הידיים סיימו את מלאכתן וצעדים קלים לוקחים אותן הלאה והרחק ממך. אתה נותר בסוגר המתכת שלך. מוקף וללא יכולת לנוע. העייפות הטוטאלית ששורה עליך משתלטת במהרה. העיניים שלך נעצמות ואתה נסחף עימן.