אתה מתעורר בבהלה. בכל פעם אותה תחושה. פאניקה רגעית. הגוף נמתח. מנסה להאבק. כושל. נכנע כאילו כל דעת עצמו ונרפה. החוויה הזו חוזרת שוב ושוב.
הזמן כאילו לא זז. בכל פעם אתה מאבד את עצמך, נרדם לרגע. מתעורר בבהלה.
באוזניים שלך הצליל המתכתי ממשיך להדהד. עמוק. ארוך. עולה ויורד לאיתו בטון. באופן לא ברור בכל פעם מחדש הוא מצליח להפחית את הפאניקה שאתה מתעורר איתה ברגע שאתה מפנה אליו את הקשב שלך.
או, אולי, זו ההבנה שאתה באמת חסר אונים. שוב ושוב הגוף שלך נדרך. נאבק. נכשל. נרפה.
בכל פעם מחדש אתה מרגיש, או שאולי רק מדמיין?, שהגוף מאבד קצת מהמאבק שבו. שהשרירים מנסים קצת פחות להימתח ולהאבק ברצועות המגבילות. אולי זו עייפות החומר. הגוף מאבד אנרגיה. מאבד כוח עם כל מאבק. אבל יש בך איזו מחשבה מטרידה כזו שהוא לומד גם להיכנע. שאולי הגוף שלך בוגד בך. בעוד שהמחשבות שלך כולן נתונות לבריחה, להתנגדות, למאבק, הוא קורס בשלו, חלוש. רפוי. כאילו נשאבה ממנו רוח החיים.
"לא! אתה לא יכול להיכנע!" אתה מדרבן את עצמך. אתה מנסה בפעם המי יודע כמה לאזור כוחות. לחזור להאבק. אבל הגוף בשלו. גם הראש לא איתך כבר. בכל פעם שאתה נח לרגע, מנסה לסדר את מחשבותיך. דינג. צלצול עמוק וארוך. הוא שם בחושך איתך. קורא לך כמו סירנה המזמרת ומפתה מלחים אלי השרטון עליו תתנפץ ספינתם. מפתה אותך להיכנע. להניח לזה. רומז שהכל בסדר. הכל רגוע. אפשר לנוח. לתת לדברים לקרות.
"לא!" אתה בכל פעם מנסה לדוג את מה שנשאר מהריכוז שלך. עברו כנראה שעות רבות של העינוי הפאסיבי הזה. כבר לא נשאר בך הרבה. אבל רוח עוד נותרה בך. קצת רוח לחימה. קצת. וגם היא קצת עייפה.
קשה לדעת כמה זמן עבר. בלי יכולת לזוז. בלי לראות. רק צליל מהדהד באוזנייך ותו לא. המאבק שלך עיקש אבל התשישות מתגברת. רק היא מהווה מדד לכמה זמן אתה כאן. ואז הוא מגיע. מזדחל כמו נחש בתוך העשב הגבוהה. מרים את הראש שלו באיטיות ואתה שבוי למול מבטו. ייאוש.
המחשבות שנותרו לך. לפחות אלה שהן מרגישות עדיין כמוך. הן התהפכו כנגדך. רוח הלחימה עזבה. במקומה הייאוש מתגבר. חוסר ההצלחה החוזרת, העייפות, התקיעות שבמצב. הכל מרגיש כמו יותר מידי. ניסית. נאבקת. לא הצלחת להרוויח סנטימטר של מרווח. הייאוש לוחץ לך על החזה יותר חזק מכל הרצועות. כאילו משקולת ענק, סלע אימתני, מצא לעצמו בית בדיוק מעל הלב שלך. המועקה הזו שבהכרה. "אין לי מה לעשות".
המילים הללו מהדהדות לך בחלל הראש. הצליל מתנגן לו ברקע. מהדהד. אתה מרגיש את הכניעה משתלטת. על הראש. על הגוף. אין דרך החוצה. העיניים שלך נעצמות בתוך החושך והמוח שלך מתרוקן מתוכן.
אתה מתעורר שוב. הפעם הבהלה פחות גדולה. היא שם. לא סרה. קבועה כמו החושך סביבך.
אתה חש שעבר זמן רב. הפה שלך יבש מאוד. אתה יכול להרגיש את הלשון שלך מתקפלת כמו אדמה במדבר שמתבקעת ונשברת.
אתה מנסה להניע את הלסת שלך, להזרים קצת רוק בפה. הלסת כמעט ואינה מסוגלת לנוע תחת המגבלות שהושמו על פניך. הפה יבש. הרוק בקושי מצליח להיות מפורש. כאב ראש חד מפלח את הגולגולת שלך מהמצח ולאורכה עד העורף. פועם. "נהדר, הנגאובר." אתה חושב. רק זה מה שהיה חסר כאן.
"אתה ער". אומר הכל באוזניים שלך. הצליל המוכר עדיין מהדהד אך כאשר הקול מדבר באוזנייך הוא הופך מעומעם לרגע. ואז שב ומתחזק. כאילו האחד מפנה את מקומו לשני.
אתה מנסה לדבר ולא מצליח. הפה שלך כל כך יבש. סגור ולא יכול לנוע. אתה מנסה לזוז אבל הרצועות מחזיקות אותך כנציב בלתי מתפשר במקומך.
"אתה צמא." אומר הכל. מתנגן לו בטון הייחודי שלו.
"איך הוא יודע?" אתה חושב. "אולי בנוסף להכל הוא גם קורה מחשבות, המנוול הזה".
"אתה אולי חושב שאני קורא מחשבות" מצלצל לו הקול, כאילו מבודח מבדיחה שסיפר לעצמו. "לא. אני פשוט מכיר את התהליך. שתית גם הרבה אלכוהול אתמול. אני בטוח שהפה שלך שם בפנים יבש מאוד והראש שלך פועם בחוזקה".
בא לך לבעוט במנוול הזה. האופן המתנשא שבו הוא מדבר. שבו הוא מחזיק אותך. אם היית יכול היית….
"המממ…" מהדהד הקול. "אני בטוח שאתה כועס עלי. אבל לצערך התלות שלך בי, היא משמעותית מכפי שתוכל לדמיין."
אתה מרגיש יד קרירה מונחת על הכתף החשופה שלך. בדיוק בין שתי הרצועות שמצטלבות באיזור, ומונעות ממך תזוזה. היד אוחזת לך בכתף בחוזקה. ממש כמו צבט. בתוך רגע היד עושה תנועה. שתי אצבעות נתקעות בחוזקה באיזור הרך של שבין הצוואר לכתף, היכן שיש מקבץ עצבים חשוף. כאב חד שוטף את כל פלג הגוף העליון שלך. יחד עם כאב הראש שלך אתה מרגיש כאילו אתה עומד להתעלף. אתה מזדעק כמיטב יכולתך עם פה סגור ויבש. הזעקה נשמעת עמומה וגרונית, כמעט בלתי נשמעת.
"כואב? הממ. נכון." אומר הקול והטון שלו מסופק, כמי שהוכיח נקודה ניצחת בויכוח שניהל עד כה. האצבעות נשלפות במהירות כפי שנתקעו בכתף. היד חוזרת לתנוחתה המקורית. הקרירות שלה מטרידה. היא לא מרגישה כמו יד של אדם.
"אתה תלמד. להיכנע. לשחרר. להתמסר. אתה שלי מהיום. שלי במלוא מובן המילה. כל מה שהיית לפני כן, לא משנה יותר. מה שאתה תהיה מהיום, זה מה שמשנה. מהיום אתה הרכוש שלי. התכלית של הקיום שלך היא למלא אחר הרצונות שלי. בחירה היא אינה אפשרות. ציות הוא הדרך היחידה. אלה החיים שלך מהיום."
"הוא מטורף על כל הראש. עבד? רכוש? ציות? מי הוא חושב שהוא הפסיכופת הזה." המחשבות הללו חולפות בראשך. הן מבעירות בך אש חדשה שחשבת שנכבתה ביום הקודם. האדרנלין מתחיל לפעום בגופך. אתה חש כעס נבנה. מתח בשרירים.
לפתע, הפרצוף שלך בוער. כל צידו השמאלי חוטף מכה ישירה והראש שלך נסוב לצד ימין במהירות, מותח את צווארך בכאב רב. בהפתעה. דמעות פורצות מהעיניים הצורבת שלך. אתה חש את הדם חם, זורם מתחת לפני העור, לשטח הפנים שנפגע. אתה מבין שבעל הקול סטר לך לך בעוצמה על פניך.
ברגע הסטירה הקול המהדהד נעלם בבת אחת. יחד עם תנועת הראש הפתאומית שלך. כך גם הלחץ המוגבר שהיה על אוזניך מהיום הקודם. לפתע אתה מבין שהקול המהדהד וקולו של הדובר הוחדרו מבעד לאוזניות גדולות שהושמו מעל הראש שלך.
דממה רגעית. ואז אתה יכול לשמוע את אותם צעדים קלים ששמעת קודם, כשבעל הקול נכנס לראשונה. צליל של בגדים משתפשפים בעוד הוא מתכופף להרים דבר מה מן הרצפה. ככל הנראה האוזניות שנפלו מראשך כאשר הוא חבט בפניך בפתאומיות.
הצעדים קרבים, הלחץ על אוזניך חוזר. הקול המהדהד שב להתנגן. "אני לא אסבול התרסה" אומר הקול בחדות. "אני יכול לראות עליך, אפילו מבלי להביט בעיניים שלך מה אתה חושב. זה טבעי. אתה רק בתחילת דרכך. אתה תלמד. להיכנע. לשחרר. להתמסר. הדרך שלך כנראה תהיה יותר ארוכה וקשה מאחרים. אבל, גם אתה תלמד."
"אחרים?!" הדם שלך קופא בורידים."הוא אמר אחרים. כלומר אני לא הראשון שהוא עושה לו את זה? מה זה אומר עליהם?! מה זה אומר עלי?!" הגוף שלך מצטמרר באופן בלתי נשלט לאור המחשבות המערערות שעוברות בראשך. העור של סומר והשערות נעמדות על הקצה.
"הו, כן. עכשיו זו, תגובה מתאימה." אומר הקול בחצי צחוק, מתנגן לו לאיתו. "אל תדאג. אני לא אפגע בך. יותר מידי. אני זקוק לך, אתה הרכוש שלי. אין לי אינטרס לפגוע ברכוש שלי, הלא כן?". התגובה הזו רק מעבירה בך רעד נוסף ולא רוגע. לא ניכר שזה מטריד במיוחד את בעל הקול.
"בוא ואסביר לך מה עתיד לקרות לך. מהיום, כפי שציינתי, אתה העבד שלי והרכוש שלי. אתה תחונך לציית להוראות, לתת שירות כראוי ותלמד מה הן ההשלכות כאשר הציות והשירות הללו לא ניתנים כראוי."
"הוא מטורף על כל הראש…" אתה חושב לעצמך והפאניקה מתגברת.
"השלב הראשון יישבור אותך. זהו אחד השלבים הקשים. רק אחרי שאשבור אותך לחלוטין, אז אוכל לבנות אותך מחדש בדמות העבד האידאלי עבורי".
אתה חש את הלב שלך מתחיל לפעום בחוזקה. תנועות קטנות ולא רצוניות של מאבק, משהו בין צמרמורות לעוויתות שריר חולפות בכל גופך. מעולם לא חווית כזו מידה של אובדן שליטה על הגוף.
"אם תציית. אם תלמד, להיכנע. לשחרר. להתמסר. יהיה לך קל יותר. החיים יעברו עבורך יותר בנוחות, ככל שניתן להגיע לכזה דבר. אם תתנגד… ובכן אתה תראה."
הבטן שלך מתהפכת. שילוב של רעב, צמא וחרדה שלא נחשפת לכדוגמתה בעבר.
"נתחיל בניקוי של הגוף שלך מכל התוכן המיותר שהכנסת אליו עד כה. הגוף יידאג לזה בעצמו. אתה תקבל כמות קצובה של מים מידי יום. אין אוכל. ניתן לו לנקות את עצמו מכל הפסולת שהכנסת אליו. לאחר מכן נתקדם."
הבטן שלך מתהפכת פעמיים בעקבות המשפט האחרון. "בלי אוכל. רק מים? הוא רוצה להרוג אותי. זה בטוח."
לפתע אתה מרגיש משהו חד דוקר אותך בשפתיים היבשות שלך. "תשתה, עכשיו" מצווה הקול. אתה מגשש עם שפתיך במרחב המוגבל שיש להן ומצליח להכניס לפה קשית פלסטיק דקה שהוחדרה מבעד לחור הנשימה שלך.
אתה שואב בחוזקה ככל שאתה יכול ומיד פורצים לפיך מים. הם פושרים. חסרי טעם. אבל ביובש הרב שמתקיים בפיו הם מרגישים כמו מעייני הישועה המתפרצים אליך.
אתה גומע בראוותנות, מנסה לשתות כל טיפה שתצליח. משהו הישרדותי וקדום של תגובה לחוסר מניע אותך בשניות הבודדות האלה.
הקשית נשלפת מפיך בבת אחת והשפתיים שלך מנסות לעקוב אחריה כתינוק המנסה לשוב לשד אימו המתרחק. "זה מספיק לעת עתה". אומר הקול.
אתה מנסה להביע מחאה, כעת עם קול קצת יותר מבוסס עם גרונך הרווי מים, אבל לא צולח באופן משמעותי מאחר ופיך עודנו מוגבל בתנועתו.
"זה. מספיק." הקול אומר באופן מוחלט. משהו בו גורם לך לזנוח את הפגנת המחאה שלך. אולי החשש מאוד מהלומה על פניך. אולי עצם הציווי.
אתה מפסיק לנוע.
"עבד טוב". המילים האלו מתנגנות ברחבי הראש שלך. זרות כפי שמעולם מילים לא היו זרות עבורך. כאילו נאמרו בשפה זרה. עם זאת, משהו מתחת להכל מוצא בהן משהו להיאחז בו.
אתה מתנער במהרה מהמחשבה הזו ושב לאיתנך. "אני לא עבד של אף אחד" אתה חוזר ואומר לעצמך בראשך.
"תרגיש חופשי להתרוקן ממה שתצטרך. החיתול שאתה לובש יתמודד עם הכל בתקופה הקרובה. אתה לא הולך לשום מקום".
האימה שבמילים הללו מותירה אותך ללא מילים. ללא מחשבות. רק ריק.
"תחשוב על מה שאמרתי לך, עבד. להיכנע. להתמסר. לשחרר."
הקול נמוג. הצליל המהדהד שב לחוזקתו. התחושה המטרידה של השלווה שמלווה אותו למרות שאינה במקומה, שבה גם היא.
בעל הקול נעלם. הזמן חזר להפסיק לנוע. אתה מתחיל לטבוע בתוך המחשבות של עצמך. שוב נרדם ומתעורר בבהלה. עירות וחלום מתערבבים ומתמזגים זה בזה.
הלחץ על השלפוחית והמעי שלך מתעצמים עם הזמן. פועמים. לוחצים. כאב מתבסס. עולה בהדרגתיות.
בשלב מסוים אתה חש את עצמך נכנע. משחרר. הכל ממלא את איזור החלציים שלך בתחושה חמימה וצמיגית.
הבושה שוטפת אותך. את חש דמעה יורדת מהעין שלך וזולגת במורד הלחי. הטעם המלוח שלה פוגש את השפתיים שלך.
אתה יושב שם. בתוך הזוהמה של עצמך. אבוד בחושך.