זה הסופ"ש. יצאת לבלות עם כמה חברים טובים שלא ראית כבר תקופה. כולכם עסוקים, החיים טובעניים והיה שבוע קשה, אז דרינקים בבר החביב עליכם הם המוקד של הערב.
הערב זורם, האלכוהול נמזג, אתם צוחקים ונהנים. האווירה טובה, המקום מגניב. אתה שותה הרבה. האלכוהול מגיע לראש, אבל אתה בראש טוב. הערב זורם בנעימים.
בכוס המי יודע,כמה, אתה ממש חייב ללכת לשירותים. האלכוהול כבר שוחה לך בראש, ולכוס האחרונה כבר היה טעם פחות טוב. אתה מרגיש קצת מסוחרר וחושב לעצמך שלהתרוקן ולשטוף פנים יעשה לך טוב.
אתה חצי הולך חצי מדדה לעבר השירותים הקטנים בצידו האחורי של הבר. ככל שאתה מתקדם לעברם אתה מרגיש קצת יותר מסוחרר. אתה נתמך בקיר בזמן שאתה מתקדם, אבל אין מה לדאוג. זו לא הפעם הראשונה ששתית קצת יותר מידי. תיקח הפסקה, תתרענן, הכל יהיה בסדר.
ברגע שאתה נכנס לשירותים אתה מתחיל ממש להרגיש מסוחרר. האורות העמומים נראים בוהקים מידי. החדר מרגיש כאילו הוא מתחיל להסתובב.
הוא ניגש מאחוריך. "הכל בסדר איתך? אתה צריך עזרה?" הוא שואל, עם חיוך נעים על הפנים.
"כן. כן. קצת מסוחרר. אני בס-" אתה ממלמל וכמעט מועד קדימה.
הוא תופס אותך בכתפיים ומונע ממך ליפול לרצפה. "נראה לי ששתית יותר מידי. בוא. אני אעזור לך".
אתה מרגיש שכל הגוף שלך כבד, מהראש ועד האצבעות של הרגליים. אתה חצי נכנע ונותן לו לעזור לך לעמוד ולסייע לך לצאת מהשירותים.
אתה חצי ערני חצי ישן. הכל כבר מיטשטש. אתה קולט רגעים חטופים עם עיניים חצי עצומות. דלת יציאה שנפתחת. קור של האוויר החורפי על הפנים. ריח לא נעים של אזור זבל של הברים ברחוב. רכב כהה שחונה בצד. האורות של הרכב מרצדים קלות כשאתם מתקרבים. תא המטען של הרכב נפתח. כל העולם שלך מתהפך. אתה פוקח עיניים לרגע ורואה אותו מחייך מעליך, אתה שפוך בתוך תא המטען של הרכב.
"אני אעזור לך." הוא אומר. מחייך לעברך. החושך עוטף אותך כשהמכסה של תא המטען נסגר מעליך.
אתה מתעורר בבהלה. הלב שלך פועם בחוזקה כאילו התעוררת הרגע מחלום בלהות. אתה מתנשם, החזה שלך עולה ויורד. אתה מתחיל לשים לב לתחושות הגוף שחוזרות אליך. אז אתה שם לב לזה.
מתח. החזה שלך עולה ויורד והוא מתוח. משהו מתוח מעליו. מגביל את התנועה. אתה נאבק להתנשף וכל נשימה מרגישה כמאמץ. אתה מנסה לפקוח את העיניים אבל חושך מסביב. אתה ממצמץ. מקווה לראות משהו אבל הכל חשוך. אז אתה מבין. הראש שלך מכוסה. משהו כמו שק אטום, אבל צמוד. מרופד. אתה מרגיש את הריפוד לוחץ על הראש שלך מכל הכיוונים. על העיניים הממצמצות. על האוזניים שמתאמצות לקלוט צליל, אבל חשות רק במעומעם ברעשי רקע עמומים. אתה שואף אויר לעומק. הריאות מתרחבות במאמץ תחת החזה המוגבל ואתה מבין שגם כניסת האויר שלך מוגבלת.
הדבר הזה על הראש שלך. יש בו חור קבוע. בדיוק מול הפה. חור קטן בגודל של פקק בקבוק. השפתיים שלך מתחכחות בו וחשות את טבעת המתכת שמקיפה את ההיקף שלו.
אתה לוקח נשימה עמוקה ומנסה להרגיע את הגוף שלך שמגיב באופן חרדתי. המחשבות שלך רצות. מנסות למצוא הסבר.
אתה מנסה לזוז. אין תזוזה. הידיים, הרגליים. החזה. הצוואר. הראש. כולם מוגבלים. ללא יכולת תנועה. מרגיש כאילו רצועות עבות נכרכו סביב כל גופך.
אתה בתנוחת ישיבה. אבל ללא יכולת לנוע כלל. אפילו לנשום קשה ודורש ממך מאמץ ניכר.
אתה מנסה להאבק כנגד מה שמחזיק אותך אבל אין מקום לתנועה. הכל מהודק ומגביל. כל חלק וחלק בגופך מוגבלים במקומם. קפואים.
ככל שאתה נאבק יותר אתה מזהה תחושות יותר מדויקות.
אלה אכן רצועות. ככה"נ עור או חומר דומה. עבות. חזקות. הן נוגעות לך ישר בעור. גם בחזה. גם ברגליים. גם במפשעה. אתה מבין שאתה עירום. וקשור. ראש מכוסה במשהו מרופד שמונע ממך לראות ולשמוע. רק לנשום. גם זה מוגבל.
אתה מנסה לזוז ואתה חש תחושה מוזרה באיזור המפשעה שלך. כל האיזור מרגיש מרופד. זה האיזור היחיד שיש בו ריפוד. הכיסא שאתה יושב בו קשיח וקריר. הריפוד סביב הישבן והמפשעה רך וחמים קלות.
בתוך הריפוד אתה מרגיש עוד משהו. ואז כאב פתאומי. אתה מבין שהזין שלך ניסה להזדקף ונתקל בהתנגדות. הזין שלך מכוסה במשהו. משהו קשיח. זה מונע ממנו להזדקף.
"מה לעזעזל הולך כאן?!" אתה חושב לעצמך. הפאניקה מתחילה להשתלט. המוח שלך מציף את הגוף באדרנלין ונכנס למתח גבוה. הדופק מואץ. הנשימה הופכת מהירה. אתה מתחיל להזיע. הגפיים שלך נאבקות ללא הצלחה בכבלים שמחזיקים אותך.
אתה מנסה לצעוק, לדבר, להגיד משהו. כל מה שיוצא זה מלמולים נזעקים. הדבר הזה שמכסה את הפנים מחזיק את הלסת שלך סגורה חזק. כל מה שנשאר לך לעשות זה רק למלמל. ולהאבק. אבל שום דבר לא מסייע לך.
תרחישי אימה מתחילים להציף את הראש שלך. אתה הולך למות. זה נגמר. הכל נגמר. הגוף שלך מסרב להיכנע למרות שהוא לא מצליח להתקדם. ממשיך להאבק כאילו יש לו רצון משל עצמו. אתה, עסוק במחשבות.
"למה אני? איפה אני? למה כל זה קורה?" המחשבות רצות. לכל כיוון אפשרי. הזוי ככל שיהיה. תחושת החרדה ממלאת את הבטן שלך ועולה למעלה לבית החזה. היא צורבת וממלאת את כולך. היא טוטאלית.
אתה ממשיך להאבק. ממשיך לחשוב. חוץ מהקולות הרפים שהנסיונות שלך להיחלץ מפיקים הכל מסביב שקט וחשוך. שקט באופן מחריד. דממה דקה ללא כל צליל אחר.
דקות ארוכות אתה ממשיך. נאבק. נאנק. מנסה לזוז לכל כיוון. שום דבר אינו קורה. הזמן מרגיש כמו נצח שחולף. התחושות של החרדה נמהלות בייאוש תהומי. תחושה של אובדן, כזו שגורמת לך לחוש שהאדמה נשמטה מתחתיך בבת אחת ובפתאומיות מציפה אותך. אתה יודע רק תוהו.
לפתע. אתה מפסיק. אתה מצליח לשמוע משהו עמום ביותר. מין סגירת דלת רפה. צעדים קלים מתקרבים. אתה מנסה לזעוק לעזרה. הלב שלך מתרחב לרגע עם תקווה שעומדים להציל אותך. הצעדים נעצרים ממש בסמוך אליך.
אתה שומע רחש קל ואז הלחץ סביב אוזנייך מתהדק. הריפוד נלחץ על אוזנייך מבחוץ. לפתע קול מדבר, ממש בתוך אוזנייך.
"אני רואה שאתה ער".
אתה בתגובה מנסה לדבר. לזעוק. להתחנן לעזרה. נאנק. נאבק במגבלות הגופניות שאינן נותנות לך לזוז.
"עכשיו זה… חסר תכלית." אומר הקול באוזניך. הוא רגוע מאוד. נינוח. אבל מתנגן במידה. יש לו אינטונציה משל עצמו כאילו הוא מדבר במקצב ייחודי.
"תאבק כמה שאתה רוצה. זה לא יוביל אותך לשום מקום. כניעה היא האפשרות היחידה."
למשמע הדברים הללו אתה מזדעק. המושיע שחשבת שהגיע הסתמן כאויב. אתה ממשיך בכל כוחך. נאבק פיזית. מנסה לזעוק בכל גרונך. משמיע קריאות של סבל. רק שמישהו ישמע.
"זה בסדר. זה השלב הראשון. אתה תאבק כמה שאתה צריך. אתה תבין בסוף שזה לא יעזור לך. הדרך היחידה לעזור לעצמך, היא להיכנע. לשחרר. להתמסר."
"על מה הוא מדבר?! המטורף הזה?!" אתה חושב לעצמך. הקול היחיד שנשאר לך, הוא הקול בראש שלך.
"אני יודע. זה מפחיד. אבל אתה תלמד. להיכנע. לשחרר. להתמסר. אתה מוכן וערוך לקראת הלילה שלך. זה יהיה לילה ראשון קשה. אלה יהיו ימים קשים שיבואו עליך. ללמוד זה קשה. אבל, זו הדרך היחידה להתפתח. להיות מי שאתה אמור להיות. להיכנע. לשחרר. להתמסר. אני אפגוש אותך מחר. מחר יתחילו החיים החדשים שלך. בינתיים, לילה טוב לך, עבד".
הקול נמוג. במקומו התחיל להתנגן קול אחר באוזניים שלך. טון מתכתי, מהדהד, ארוך. משתנה ככל שהוא מתנגן. כמו פעמון, אבל עמוק ומגוון. הצליל עולה ויורד. משתנה בכל רגע. מתמשך. מבעד לצליל אתה שומע את הצעדים העמומים מתרחקים. את הדלת נסגרת.
המילים של הקול מצלצלות לך באוזניים כמו הצליל המתנגן. "לילה טוב לך, עבד."
עבד? זה מה שאני עכשיו? זה מה שהוא רוצה לעשות ממני המטורף הזה? עבדים? מי שמע על דבר כזה.
הזמן עובר והמחשבות הרצות שלך, מתחילות להאט. הכעס שנבנה בתוכך בעקבות האמירה הזו, מתחיל להיעלם. הצליל המהדהד באוזניים שלך הולך ומתגבר. זה מרגיש כאילו הוא מהדהד לך, לא רק באוזניים, אלא בגוף. בכל הגוף.
הגוף שלך הופך רפוי יותר. הנשימות מאיטות. הדופק מאט. השרירים נרפים.
אתה פתאום שם לב לשלפוחית השתן המלאה שלך. לא הגעת בסוף לשירותים. הרפיון המתמשך בגוף שלך מגיע גם אליה. אתה מנסה להחזיק אבל לא מצליח. השתן משתחרר בעוצמה ואתה נשטף בתחושת הקלה ובושה כאחד. איזור החלציים המרופד שלך סופג את השתן החם וכל האיזור הופך חמים.
החום הזה, הופך ממביש למרגיע. אתה לא יודע למה. ההיגיון אומר לך לפחד, לברוח, להאבק, להתבייש שאתה משתין על עצמך. אבל הגוף שלך בשלו. נרפה. משחרר. הצליל מהדהד לך באוזניים.
אתה חש את עצמך מאבד אחיזה, צולל לתוך חלום, אתה מתחיל להירדם. אתה נרדם. החשיכה עמוקה והשקט דק סביבך. אתה לבד.
