באותו הלילה, לאחר השיחה שלנו לא הצלחתי לישון לרגע. המחשבות סביב הדברים שאמרתי, הדברים שלא אמרתי, התגובות השקטות שלו. כולם הסתחררו ברחבי הראש שלי. נכנסים ויוצאים. בכל פעם מפתחים קו מחשבה חדש, תובנה חדשה, רק בכדי להיסתר בבוא קו מחשבה חדש. קמתי בבוקר למשמע השעון המעורר שלי וחשתי כי היום הקודם פשוט המשיך לאורך כל הלילה ולא נחתי לרגע. עם זאת הייתי טעון באנרגיה לא מוסברת שהמשיכה ללוות אותי במשך הימים הבאים, בעודי מחכה בשקיקה לשמוע ממנו שוב.
ככל שהזמן עבר התחלתי להילחץ יותר ויותר. מה אם פישלתי? מה אם אמרתי את הדבר הלא נכון? יכול להיות שהוא התאכזב ולא אשמע ממנו שוב? המוח שלי הסתחרר מעוצמתן של המחשבות שרצו ברחביו. פיתחתי הרגל לבדוק הודעות באפליקציה של האתר בכל רגע פנוי, למרות שידעתי שהטלפון יתריע על קבלת הודעה. השארתי גם את הסקייפ פתוח בטלפון למקרה שהוא ינסה ליצור קשר, אבל המשתמש שלו נותק מנותק ודומם. הסתובבתי לא מרוכז בארבעת הימים שלאחר השיחה עד כדי כך שאנשים בעבודה החלו להתעניין האם הכל בסדר והאם קרה משהו שמטריד את מנוחתי.
ביום הרביעי הגעתי להחלטה שאני צריך לשחרר את עצמי מהתלות הזו. זה לא בריא אמרתי לעצמי לעסוק בזה כל כך הרבה זמן. ההחלטה מחוץ לידיים שלי. אם הוא ירצה להמשיך הוא יודיע לי על כך ואם לא אז לא. אין לי שליטה על הבחירה שלו. עצם ההבנה הזו ניערה אותי פתאום. הרי זה מה שבדיוק ביקשתי ממנו לתת לי, והנה אני מנסה להיאחז בציפורניים בכל שבב של שליטה. מה הוא היה חושב עליי אם הוא היה רואה בי מתנהג כך?
תחושה של בושה כלפיי עצמי הציפה אותי באותו רגע כמו רוח חמה שמכה בך בפתאומיות בפנים ובעוצמה. הרגשתי שאני מאכזב את האדם המרשים הזה שאני כל כך חפץ בסיפוקו. אדם שאני בכלל לא מכיר ולא יודע עליו כמעט דבר.
ישבתי באזור הישיבה של המשרד שלי על הגג של הבניין וצפיתי לעבר הנוף של העיר. איבדתי את עצמי לרגע בנוף ובתחושות השונות שלי. מצד אחד עדיין חש בושה ואכזבה מעצמי שאני לא עומד ברף המרשים שהאדון הזה מציב למולי, כבר במהלך השיח איתי. מנגד, ניקור קל של ספק.
האם באמת זה מה שאני צריך? האם זה מה שאני רוצה? לאבד שליטה באופן טוטאלי כל כך? מול אדם שאין לי באמת ידע כלשהו עליו? האם זה הצעד החכם? הצעד הנכון עבורי?
עצמתי עיניים ונתתי לאוויר הקריר של הערב המתקרב לשטוף אותי ואת תחושת הבושה החמימה שעוד ליטפה אותי מבפנים. לקחתי נשימה עמוקה ושמתי את היד שלי על הלב שלי. חשתי אותו פועם בביטחון וביציבות. באותו רגע התשובה התגבשה עמוק עמוק בפנים: "כן. אני צריך את השחרור הזה".
באותו הרגע ממש, הטלפון שלי צלצל לסימון הודעה שהתקבלה. אני זוכר בדיעבד שחשתי שמדובר באחד מהרגעים המערערים האלה, שבהם אתה מרגיש שהיקום הגדול מקשיב למחשבות שלך ומתאים את עצמו אליהן.
פקחתי את עיני והושטתי יד לטלפון שהיה מונח על השולחן לידי. פתחתי אותו עם האגודל והאייקון של הודעה מאפליקציית הקינק בהק לו על המסך.
הלב שלי החסיר פעימה באותה שניה כאשר האצבע שלי לחצה על האייקון, אשר נפתח בהבזק למסך הודעה. ההודעה הייתה ממנו. העיניים שלי חלפו על הטקסט מספר פעמים עד שהתוכן היה מובן עבורי: "מה אתה מוכן לעשות כדי לשרת אותי?"
התשובה שלי הייתה אוטומטית: "הכל".
חלפו מספר רגעים מרגע שהגבתי להודעה שלו. השתיקה שליוותה את ההמתנה להודעה הייתה רועמת. הרגשתי שכל הרעש של העיר מסביב הפך לרחש עמום ברקע. יכולתי רק לשמוע את הלב שלי פועם בחוזקה בחזה. התגובה הגיעה מיד: "נדבר שוב היום. אותו פורמט, אותו זמן. אתה תציג את עצמך באופן פיזי למולי לבחינה. במידה ותתאים נדון בתנאים".
התחושה שהציפה אותי לאחר קריאת המילים שלו הייתה משהו שחוויתי בעבר אבל לא בעוצמה כזו. מן תחושה של ניתוק מסוים מהגוף. כמו מעין אופוריה מלווה בחשש מעקצץ. מעין טעם מנטאלי של מתוק וחמוץ. הרשתי לעצמי לנשום עמוק שוב והאוויר היה מזין ומרענן, כפי שמעולם לא חוויתי אותו בעבר.
***
באותו ערב חזרתי הביתה מוקדם יותר מהרגיל. הבנתי מניסיוני ומתוכן ההודעה שהוא יצפה לראות את הגוף שלי במלואו, ככל הנראה בעירום. כך היה בדרך כלל מקובל אצל אדונים רציניים. הם תמיד רצו לבחון את הסחורה לפני שהם מתחייבים. יכולתי להבין את זה. אני הייתי בעיניו כלי שירות לתענוג שלו, ויש בכך טעם שגם אראה בהתאם להעדפות שלו.
דאגתי לנקות את עצמי היטב, ווידאתי שאני נראה מכובד ומאורגן. לבשתי את זוג התחתונים החביבים עלי דגם קלאסי שחור שהתאים היטב לגוף שלי. התארגנתי והתיישבתי למול המחשב מוכן לשעת הפגישה מראש.
בחצות בדיוק כפי שהתרחש בפעם שעברה קפצה ההודעה אשר סימנה את התחברותו לסקייפ. מיד קפץ למולי חלון הוידאו ואישרתי את השיחה. הדמות האפלולית המוכרת צפה ועלתה למולי, ממש כמו בפעם שעברה.
"ערב טוב לך." הוא אמר בקול העמוק והנינוח שלו.
"ערב טוב." זכרתי היטב את הערתו מהמפגש האחרון ונמנעתי מהשימוש בתואר אדוני עד שיאשר לי זאת. חשבתי שזיהיתי מעין חצי עוויתה, אשר יכולתי לפרש כתחילתו של חיוך בזווית הפה שלו. זה התרחש ממש כאשר חשבתי על התגובה שלי ושוב עברה בגפיים שלי צמרמורת קלה עם המחשבה שהוא יכול לקרוא את המחשבות שלי.
"חשבתי על המידע שמסרת לי. החלטתי שאני מתעניין בך." הוא אמר. קצר ומדויק.
"תודה". אמרתי וחשתי חום קל בלחיי אשר הסמיקו מן העניין שהוא הביע בי.
"אני ארצה לבחון אותך, ברמה הפיזית. במידה ותמשיך לעורר עניין, נמשיך לשוחח."
"כמובן. אני אשמח." עניתי בחופזה לדבריו.
המתנתי עד שהוא יעשה את הצעד הראשון וינחה אותי מה לעשות. יכולתי להישבע כי ברגע השקט הזה בו הסתכלנו אחד על השני ראית שוב את קצה החיוך הזה שלו. אבל יכול להיות שאני דמיינתי זאת.
"קום. כוון את המצלמה כך שאוכל לראות את כל גופך".
קמתי מיד ונעניתי לדרישה שלו. שמחתי כי השקעתי והתלבשתי לחלוטין, כולל נעליים. הייתי מרגיש מאוד לא ראוי אם הוא היה מגלה שאני משוחח איתו שלא בלבוש מלא ומכובד.
עמדתי מול השולחן מוודא כי המצלמה יכולה לקלוט את כל גופי בצורה מיטבית. הוא סקר אותי בעיניו במשך מספר רגעים.
"תסיר את החולצה שלך." הנהנתי בצייתנות והתחלתי לפתוח את הכפתורים של החולצה, חושף את החזה והשרירים שלי בעודי פותח, כפתור כפתור."הממ." הוא המהם, יותר עצמו מאשר כלפי. ברגע שסיימתי לפתוח את החולצה הסרתי אותה מעלי והנחתי אותה כפי שהיא ישירות על הכיסא.
"לא!" הוא אמר. הקול שלו היה חד ועוצמתי. הוא לא צעק ואפילו לא היה צריך להרים את טון הקול שלו. אבל העוצמה והנחישות שלו, הן הכו בי כמו שוט. קפצתי בפחד ונמתחתי לדום בציפייה, מפחד לזוז כדי לא להכעיסו שוב.
"כל פריט שאתה מסיר יקופל ויונח בצד בצורה מסודרת". הקול שלו שוב היה עמוק ונינוח.
הרגשתי את עצמי מסמיק ומרגיש מבויש.
"כן... כמובן. אני מצטער." עמדתי להגיד כן אדוני, אך בלמתי את עצמי בשנייה האחרונה. האינסטינקט היה חזק ממני לרגע, אך הצלחתי לעצור אותו טרם הגיתי את המילה. לא רציתי להוסיף עלבון על חטא.
הרמתי מיד את החולצה מהכיסא וקיפלתי אותה ביראת קדושה. הקפדתי לאזן בין הצדדים, למתוח שרוולים ולהניח אותה בעדינות על הכיסא לידי.
ניכר כי הוא היה מרוצה מאופן הקיפול, שכן הוא המשיך לבחון אותי ללא מילים. לאחר מספר רגעים הוא סימן באצבעו המורה סימן של סיבוב. הבנתי זאת מיד והסתובבתי לאיטי, מציג לו את גופי מכל הכיוונים, עד שחזרתי לפנות ישירות אליו.
"תסיר את המכנסיים, הגרביים והנעלים. הישאר רק בתחתונים".
משיכה מהירה של שתי הנעליים מרגליי הסירה אותן. הן הונחו אחר כבוד בצמד ליד הכיסא. כל גרב ליוותה את הנעל שלה. קיפלתי כל אחת מהן לחצי והכנסתי אותה לנעל המקבילה אליה. יכולתי לראות אותו מהנהן קלות בזווית העין, בעודי מתכופף למקם כל גרב במקומה. מיד לאחר מכן קופלו המכנסיים. הן הוכנסו אל מתחת לחולצה שהונחה על הכיסא לפני כן.
עמדתי מולו בתחתונים שלי ממתין להוראות נוספות.
שוב הוא בחן את גופי בשתיקה, שוב הוא סימן לי באצבעו להסתובב. ביצעתי זאת באיטיות בשנית, מאפשר לו שדה ראייה לכל חלקי גופי החשופים.
חזרתי לעמוד למולו. הוא המשיך לבהות ולשתוק.
"תסיר את התחתונים." הוא לבסוף אמר באותו טון עמוק ורגוע.
לקחתי נשימה עמוקה ומשכתי את התחתונים לכיוון הרצפה. מיד אספתי אותם לידיי, קיפלתי והנחתי בערמת הבגדים אשר המתינה על הכיסא.
עמדתי למולו עירום וחשוף. באופן מפתיע התחושה שבדרך כלל מלווה את השלב הזה של מבוכה וחוסר נוחות, לא הופיעה כאן. משהו בנוכחות שלו, גם מבעד למסך המחשב והשתיקה העוצמתית שלו, נתנה לי תחושה שאני יכולתי רק לתאר כנכונה. תחושה שאני במקום שבו אני אמור להיות וכפי שאני אמור להיות. תחושה של בטחון ובהירות. משהו מאוד מבוסס ובמקביל מאוד מוזר, יחסית לסיטואציה שבה הוא התרחש.
הזין שלי עמד במלואו לאור ההתרגשות שלי מהמעמד. כבר מהרגע שהסרתי את התחתונים הוא קפץ, בעודי מסיר אותם, ועמד באופן פרובוקטיבי ישירות למולו, כאילו אני מצביע עליו ישירות עם אצבע ארוכה. התביישתי קצת בחוסר השליטה שלי על הגוף שלי למולו.
למראה הזין העומד שלי עברה על פניו הבעה מסוימת, משהו קשה לקריאה אך היא נראתה לרגע כחוסר שביעות רצון, אך מיד נעלמה חזרה בתוך הצללים ששטפו את פניו.
הוא סימן לי להסתובב בשנית. עשיתי זאת בשנית, אך הפעם הזין שלי התנדנד לו בהתרסה עם תנועת הגוף. יכולתי לראות בזווית העין שהדבר לא חמק מעיניו.
כאשר חזרתי לעמוד מולו, הזין עוד התנודד קלות מהמומנטום של התנועה.
הוא המשיך לבחון אותי למשך מספר רגעים בדממה. אני עמדתי שם נמנע מתזוזה בכדי שהזין הסורר לא ינוע יותר ויגרום לו לחוסר שביעות רצון.
"ציינת שבעבר התנסית עם חגורת צניעות."
"נכון מאוד". מיהרתי לענות. הדיבור על חגורת צניעות למרבה האירוניה רק גרם לזין שלי לפעום יותר בעוצמה.
"ציינת שיש ברשותך חגורות צניעות."
"נכון מאוד." גמגמתי. הפה שלי החל להרגיש יבש והתרגשות החלה להתבסס בתוכי.
"אני רוצה שתביא חגורה ותנעל את עצמך. עשה זאת עכשיו."
"כרצונך." ההתרגשות בתוכי גאתה. היכולת לעשות משהו שהוא דרש ממני הייתה מעוררת וגרמה לי להרגיש שאני מתחיל לבסס ערך עבורו.
פניתי מיד לארון שלי והוצאתי ממנו את ארגז הציוד הנרחב שבו החזקתי את אביזרי הבדס"מ שצברתי לאורך השנים. שלפתי את חגורת הצניעות החביבה עלי בצבע שחור בוהק עם מנעול פנימי. החגורה הורכבה משני חלקים מרכזיים: כלוב לזין וטבעת שהקיפה את הביצים.
מניסיוני ידעתי מיד לפי העין אילו חלקים לבחור ואספתי אותם לידיי יחד עם גרביון ששימש אותי כטריק מהיר ללבישה של חגורת צניעות ללא בעיה. בנוסף להם אספתי על הדרך חומר סיכה מבוסס מים כדי לסכך קלות את הכלוב בכדי שהזין שלי לא ישתפשף.
מיהרתי בחזרה לעבר המצלמה והאדון המשיך בבהייתו השקטה. מיקמתי ביעילות ובזריזות את הטבעת על הזין והביצים שלי.
הגודל הספציפי הזה היה הדוק למדי כך שרק הזרת שלי יכלה להיכנס בין העור של הביצים לבין הטבעת. אהבתי ללבוש את חגורות הצניעות הדוק. מלבד האפשרות של בריחה מהחגורה, בתחושתי אם הבונדג' אינו מגביל, אז אין בו טעם. במיוחד במשהו כל כך מגביל כמו חגורת צניעות.
שימנתי קלות את הכלוב מבפנים והעברתי אצבע עם חומר סיכוך בהיקף הפנימי של הטבעת. מיד לאחר מכן העברתי את הגרביון דרך הכלוב והחוצה דרך החריץ הקדמי. הלבשתי את הכלוב על הזין שלי ולחצתי קלות. התחלתי לנשום נשימות עמוקות ולמקד את המחשבות שלי. תרגלתי הורדה של הזין ממצב של זקפה במשך הרבה שנים.
תמיד היה לי קושי עם הזקפה כאשר אני מנסה ללבוש חגורת צניעות. מצאתי שתרגילי נשימה מסוימים ותרגול מדיטטיבי, עזרו לי להתנתק לרגע מהמקום החרמן, כך שהזין התרכך מספיק בכדי להיכנס לכלוב שלו ולהינעל.
לאחר מספר רגעים הזין החל לאבד מזקפתו ואני מיד לחצתי אותו בעזרת הכלוב לכיוון הטבעת. במהירות רבה משכתי את הגרביון החוצה והזין כולו היה מכוסה בכלוב שלו. שילבתי את הכלוב למבנה המנעול של הטבעת והכלוב היה מוכן לנעילה. החדרתי את המנעול לחור שלו וסובבתי, נועל את החגורה במקומה.
הזין שלי החל מיד להיאבק בנעילתו אך לחינם. יכולתו להתמתח הוגבלה והכאב העמום והמוכר של הניסיונות שלו החל ללוות אותי. הנעתי את הטבעת, מתחתי את העור וסידרתי את הכלוב על האיבר הנעול מעתה שלי.
האדון, אשר בהה בי עד כה בשתיקה, שבר את שתיקתו ואמר: "יפה מאוד. זהו מצבו הטבעי של עבד אמיתי. תמיד נעול. אתה יודע למה זה כך?"
"כדי שאוכל להתמקד בצרכים של האדון ולא בצרכים שלי". הקפדתי לנסח את האופן בו דיברתי בכדי לייצר את התחושה שאני מדבר על הקשר בנינו בעקיפין, אבל בלי לציין זאת באופן ברור ומבלי לסתור את ההוראה שלו.
הוא חייך קלות ואמר: "חצי נכון. אתה נדרש להתמקד בצרכים של האדון שלך. לך אין צרכים. התייחסות לצרכים מעידה שמדובר בדברים שיש לתת להם מענה בשלב זה או אחר. גמירה ואורגזמות הן לא צרכים של עבד אלא של האדון שלו."
הבעה מסוימת של שוק כנראה חלפה על פני שכן הוא המשיך ושאל: "ציפית לגמור אצלי?".
"לא, לא ציפיתי כלום". גמגמתי במבוכה ובקול חלש. האדון הסתכל עלי ואז אמר: "עבד יכול לגמור. הוא גם יכול להגיע לאורגזמה. אבל לא כי זה נדרש. לא כי זה צורך שלו. זה יכול לקרות. אם האדון שלו רוצה בכך. רק האדון קיים. רק הצרכים שלו. העבד הוא רק עוד כלי שנועד לשירות של האדון. כלי איכותי ביותר שנבחר בקפידה, שמטופח בהשקעה רבה, שזוכה לחינוך מקיף בדרכים לממש את הייעוד שלו ולשרת את האדון שלו."
"כן. כמובן" עניתי בקול חלוש ועם עיניים מושפלות לרצפה בהכנעה.
"אם האדון ייבחר להראות לעבד את הערכתו על שירות יוצא מן הכלל לצרכיו, זה עניין שנתון לשיקולו. בהתאם אתה צריך להתנתק מהמחשבה עליך כבעל צרכים או מעמד שאפילו דומה לאדון שלך. העבד והאדון אינם באותה רמה. אין לכם משהו במשותף זולת השאיפה להגיע לסיפוק של האדון."
"כן. כמובן." הרגשתי שהמילים שלו ניערו אותי. הרגשתי שהוא מראה לי בפעם הראשונה איזו אמת שידעתי תמיד אבל הייתה נסתרת מהמודעות שלי. הרגשתי כמו מישהו שהרגע גילו לו איך הקסם עובד והפליאה נותרה בהינה.
אני הבנתי באותו הרגע מה היה חסר לי בכל אותם קשרים קודמים שהיו לי. הוא דיבר את האמת שלו. את ההבנה שלו את היחסים בינו לבין עבד. הוא דיבר את מה שאני הרגשתי שחסר לי מאז ומעולם. שאף פעם לא משנה כמה קשוח היה הסשן או מנוסה היה האדון, אף אחד לא הצליח לתת לי. הוא הבין מי אני ומה אני אמור להיות.
הרגשתי התרגשות מציפה אותי. העיניים שלי החלו לדמוע מהתרגשות אבל בלמתי את הדמעות. לא רציתי להיראות כחלש למולו.
כאילו הוא שוב קרא את מחשבותיי, הוא אמר: "אני מרגיש שאתה מבין את זה."
הנהנתי, הגרון שלי חנוק מהתרגשות ולא מסוגל לענות במילים. הקפדתי להמשיך ולהשפיל את מבטי בכדי שלא יוכל לראות את הלכלוכית אשר התאספה בזוויות העיניים שלי.
"תסתכל עלי." לא יכולתי שלא להיענות לדרישה. מצמצתי את הדמעות מעיני והרמתי את מבטי. לתדהמתי הוא רכן קדימה. העיניים שלו התקרבו למסך וקרני האור שהופנו אל החדר נפלו עליהן. הן היו כחולות עמוקות, מלאות הבנה. עיניים שידעת רק מלהסתכל לתוכן שאתה מובן כפי שאתה. הוא שתק וכך גם אני.
בהינו לרגע אחד לשני עמוק לעיניים. תחושה כמו חשמל חצתה את הגוף שלי וצימררה את השרירים והעור שלי. הייתה הבנה בשתיקה.
"תודה. אדוני." אמרתי והמילים הדהדו בשקט של החדר סביבי כמו באולם ענק עם הד.
הוא הניד בראשו לחיוב ונשען לאחור.
"כעת נדבר על תנאים. עבד."
***
