אתה עומד ברחוב עירוני סואן סביבך. הוא נראה כמו רחוב מרכזי בעיר גדולה. בניינים גבוהים מקיפים אותך מכל עבר. הולכי רגל מכל סוג נעים הנה והנה במרוצת החיים שלהם. בכביש הסואן מאחוריך מכוניות חולפות ביעף, בדרכן ליעד לא ידוע.
צמרמורת עמומה מתגנבת במעלה הגב שלך. תחושה של מוכרות עמומה ומבולבלת שוטפת. אותך. אתה מרגיש שהיית כאן בעבר, אבל במקביל, לא מזהה את המקום. אתה לוקח נשימה עמוקה פנימה. האוויר קריר ואתה מרגיש שהנשימה שלך מאומצת קלות, כאשר אתה שואף. משהו עמוק בפנים, בבטן שלך, מסמן את התחושה בסימן שאלה, אבל התובנה הזו מתנדפת כריח שנישא עם הרוח. רגע שם ורגע איננו.
אתה מרים את מבטך ומסתכל קדימה. מולך נמתחות אל על מדרגות אבן מבריקות. הן עולות מהרחוב אל אזור רחב ידיים המתפרש בפני הבניין הכי גדול שנמצא בסביבה. בתחומי האזור ישנם מקטעים מוגבהים. בתוכם שתולים עצים, פרחים ושיחי נוי. על קצוות האבן המקיפים אותם יושבים אנשים. שותים קפה, משוחחים. נהנים מהשמש הנעימה שמקרינה על כל האזור. אתה מתחיל לנוע במעלה המדרגות. האויר ממשיך להיות קריר. חוויה מוזרה ביחס ליום החמים והשמשי שמסביב. גם מחשבה זו נעלמת במהרה בעודך ממשיך לצעוד.
אתה חש כמי שמוזמן להתקרב אל המקום היפה והנינוח הזה. אל האווירה הנעימה שלו. רוח קלילה מנשבת על הפנים שלך כאשר אתה פוסע במעלה המדרגות, צעד אחר צעד. מדרגה אחר מדרגה. משהו בחוויה שלך מוזר. כאילו משהו מושך אותך קדימה, בכוח לא פיזי, מפתה אותך להמשיך, ומשהו קטן ורחוק בתוכך מנסה להתריע על הסכנה הכרוכה בפיתוי, אבל הקול העמום שלו נאבק לשווא.
אתה ממשיך לצעוד. הרוח מביאה עימה צלילים נעים, מהדהדים, כל כך לא אופייניים לעיר גדולה, אבל כל כך נעימים ותואמים את האווירה הנינוחה שמשרה האזור הפתוח והשמשי שלפניך.
אתה צועד קדימה אל עבר הבניין, נותן לשמש לחמם את הפנים שלך. האויר שאתה שואף עדין קר. תחושת דיסוננס עמומה מרקדת לרגע בראשך ונעלמת. הבגדים שלך מתבדרים קלות ברוח הנעימה. יש תחושה של חופש באוויר. משהו מימינו של דלת הזכוכית של הבניין מושך את עיניך.
שלט מסיבי, מוקף צמחייה מוקפדת מבשר לבאים כי הם הגיעו לבניין… לבניין שלך. השם שלך מופיע בגדול על השלט. מברך את הבאים בשעריו. ליד השלט עומד איש. הוא נשען עליו קלות. הוא מחייך לעברך. משהו בחיוך שלו מרגיש לא טבעי. אתה מסיט את מבטך וממשיך הלאה.
אתה צועד אל עבר דלתות הזכוכית הגדולות והן נפתחות לרווחה מולך, באוושת אויר שקטה.
אוויר קריר נשפך החוצה מתוך לובי הבניין המרווח. אתה לוקח צעד אחד פנימה.
הלובי של הבניין ענק, בגובה של לפחות כמה קומות. הקירות עשויים זכוכית ומשקפים פנימה את אור השמש המזמין של אחה"צ ואת הגינון הירוק התוחם אותם מבחוץ.
רצפת הלובי עשויה שיש לבן עם נימים אפורים, המשתרעים לכל אורכו. אנשים שונים צועדים הנה והנה. נכנסים ויוצאים. כל אחד מהם שעובר בסמוך אליך מחייך לעברך. מניד בראשו לשלום. אישה אחת אפילו מנופפת מרחוק לעברך. אתה מנופף במבוכה לעברה, לא בטוח למה.
ממולך, במרכז הלובי, ניצב שולחן עץ מסיבי ומוגבה, עשוי מעץ כהה. הוא עגול ולכל אורכו מבפנים יושבים אנשי אבטחה לבושים בחליפות מסודרות. הם מסתכלים על צגים או מנהלים רישומים בקלסרים הניצבים בידיהם. איש האבטחה אשר יושב בדיוק ממולך קם ממקומו, כאשר הוא רואה אותך.
הוא בחור צעיר, שערו שחור ועיניו ירוקות. הוא חטוב ושרירי כמי שמאמץ את גופו בתכיפות גבוהה, מה שניכר מבעד למדי השומר הצמודים למדי שהוא לובש. כאשר הוא פונה אליך, ארשת הרצינות שלו מוחלפת בחיוך חמים ומנומס.
"אחר צהריים טובים" המאבטח פונה אליך. קולו רגוע. "עדכנו את האבטחה בהתאם לבקשות שלך".
הוא פונה לאחד המאבטחים האחרים שיושב מימינו ומעיין בקלסר מידע עב כרס. המאבטח השני שערו בהיר ועיניו כחולות. בעל מבנה גוף דומה למאבטח שפנה אליך." בטא, המפתח העדכני בבקשה".
המבטח היושב שולף מאחד המדפים שבדלפק שמולו כרטיס מגנטי. הוא מתגלגל לעברך ומושיט לך את המפתח ביד מושטת. עיניו הכחולות פוגשות את שלך. לפתע אתה שם לב למבט מפוחד. מלא אימה. אתה נוטל את הכרטיס מידו בהיסוס. הוא מסיט את מבטו ומתגלגל חזרה למקומו, שב לעיין בקלסר עב הכרס כאילו לא התרחש דבר.
זה המפתח העדכני שלך". המאבטח הראשון שב ופונה אליך, מכוון בידו לכרטיס המגנטי השחור והחלק שנמסר לך. כאשר הוא מושך את ידו אתה שם לב לתג שם מפליז המהודק לחזית המדים שלו. חרוט עליו: "אלפא".
אתה לא יודע מה לומר. אתה רק מסיט את מבטך ביחזרה לעיניו. הוא מחזיר לך מבט נחוש.
"אנחנו מקווים שאתה תרגיש בטוח לחלוטין, לאור ההתאמות שביצענו. אם יש צורך אנחנו תמיד כאן".
אתה מהנהן לעברו. הוא מחייך בנועם ומקצועיות לעברך. הוא מכוון בידו אל עבר קיר המעליות שנפרש מאחוריו. דלתות המעלית המרכזית מבין כל הדלתות שונה מחברותיה. היא שחורה ולא כסופה ועל ידה מוצב שלט עליו כתוב," לשימוש מורשה בלבד".
עיניך עוקבות אחר ידו אל עבר המעלית השחורה וקוראות את השלט. עיניך חוזרות ופוגשת בעיניו. הוא מהנהן לעברך עם חיוך, שב להתיישב בכסאו ופונה לצג המחשב שמולו.
אתה צועד לעבר המעלית. כל צעד מלווה בתחושות ספק עמומה. אתה חש דיסוננס. משהו בך אומר לך שאתה אכן אמור להיות כאן. זהו הבניין שלך. אתה מוגן בתוכו. זה המקום שלך ועם זאת התחושה אינה שלמה.
"זה המקום שלי". אתה מהדהד לעצמך בעודך צועד לעבר המעלית, צעדיך מתופפים קלות לאורך רצפת השיש המבריקה. משהו באמירה הזו מסב לך רוגע ונינוחות שמשחררים ממך מתח וממלאים אותך באנרגיה.
כאשר אתה מתקרב למעלית אתה מסב את מבטך לאחור. שני המאבטחים עומדים בעמדה, זקופים, זה לצד זה. מסתכלים עליך מתקרב למעלית. ביניהם, במרחק, דלתות הבניין נפתחות והאיש שעמד מחוצה לו, צועד לתוך הלובי.
אתה מפנה את מבטך בחזרה למעלית. אתה רואה שמתחת לשלט ממוקמת קופסה שחורה עם נורה כתומה דולקת. אייקון של יד עם כרטיס מודפס עליה.
אתה מקרב לקופסה את הכרטיס שמסר לך המאבטח. הקופסה פולטת צליל אישור והנורה הופכת לירוקה.
דלתות המעלית נפתחות באופן חלק ושקט, מקבלות אותך לתוך חלל רחב מאוד.
המעלית מעוצבת באופן יוקרתי. שיש שחור עם נימים לבנים על הרצפה, ציפוי מתכתי מוברש על הקירות בגוון אפור כהה תואם. מראה ממורקת מוצבת על הקיר הנגדי של המעלית ומייצרת תחושה שאתה צועד אל תוך הלובי בעודך נכנס למעלית.
בעודך מסתובב אתה רואה את המאבטחים משתקפים במרחק מבעד למראה. הדמות של האיש, כעת כתם שחור במרחק, גדלה.
אתה פונה ללוח המקשים המתכתי. הבניין הזה בעל 50 קומות מעל הקרקע וכתשע קומות תת קרקעיות. כולן מצוינות באמצעות כפתורי זכוכית עם מספר הקומה מוטבע מאחוריהם במספרים בולטים.
בתחתית הלוח, תחת כל הכפתורים מוצבת קופסה שחורה נוספת, כמו זו מחוץ למעלית. לידה מוצב כפתור גדול יותר מהאחרים אשר האותיות ברקע שלו מאייתות בגדול: "פרטי".
אתה מציג את הכרטיס לקורא הכרטיסים השחור. הנורה מתחלפת גם כאן בין כתום לירוק.
שולי הכפתור הגדול מוארים כעת באור כחול ומעידים על זמינות השימוש בו.
אתה לוחץ עליו באצבע המורה שלך, והכפתור כולו נצבע באור כחול אשר מבליט את המילה "פרטי" במרכזו.
דלתות המעלית מחליקות ונסגרות לפניך. אתה קולט את דמותו של האיש מתקרבת למעלית. צליל עמום ומהדהד נשמע עם סגירתן.
אנחת רווחה ונשימה עמוקה בוקעות מגופך. אתה לא יודע למה. אתה צריך להרגיש בטוח במקום הזה. זה המקום שלך ועם זאת, משהו בגופך חש הקלה כאילו ניצל כעת מטורף שרדף אחריו.
הצג האלקטרוני מעל לוח המקשים מרצד בכחול את האות האנגלית L לסימון לובי. משמאלה נדלקת נורה המציינת חץ יורד, לסימון ירידה של המעלית לקומה תחתונה.
אתה מסתובב לעבר המראה. מסתכל על הדמות שלך בעיון. "אני במקום שלי" אתה אומר לעצמך.
המעלית מתחילה בירידה שקטה ואיטית כלפי מטה, אל עבר הקומות התחתונות. אתה יכול לראות את הצג מבזיק את מספרי הקומות כאשר הם חולפים. עם כל קומה שחולפת נשמע צלצול מהדהד ומרגיע. עם כל קומה הוא נעשה יותר ויותר עמוק בטון שלו.
קומה ראשונה. צלצול. אתה בוחן את עצמך. לומד את תווי פניך לעומקם.
קומה שנייה. צלצול. אתה מתעמק בתוך העיניים של עצמך. מסתכל לעומק האישון. מתעכב על השינויים בצבע של הקשתיות.
קומה שלישית. צלצול. אתה בוחן את תווי הפנים שלך. כשמבטך חולף על פניהם הם נעשים נינוחים יותר ורגועים יותר.
קומה רביעית. צלצול. אתה לוקח נשימה עמוקה. אויר מרענן חודר לתוך הריאות שלך וממלא את בית החזה.
קומה חמישית. צלצול. השרירים בכל הגוף נרפים. אתה חש משוחרר.
קומה שישית. צלצול. אתה מתמלא בתחושה חמימה של בטחון ושלווה.
קומה שביעית. צלצול. יש בך שקט פנימי רב. הראש מתרוקן ממחשבות ונהפך לשקט.
קומה שמינית. צלצול. אתה יכול לחוש את הלב שלך פועם בחזה, מזרים דם לכל חלקי גופך. יציב. קבוע.
קומה תשיעית. צלצול. תחושה גואה של רוגע מוחלט שוטפת את כולך.
קומה עשירית. צלצול. האחרון נותר מהדהד בחלל המעלית. מתמשך. מקפץ בין הקירות. הלוח האלקטרוני מציג את האות P.
הדלתות נפתחות בדממה דקה. שלושה צלצולים מהדהדים מברכים אותך בהגיעך לקומה הפרטית שלך.
אתה צועד החוצה אל חדר ספון בעץ. על הקירות מדפי ספרים וחפצים שאתה אוהב. ספות וכורסאות נוחות פזורות ברחבי החדר. אח בוער מרצד אור על הקירות בעליזות.
אתה צועד פנימה וניגש לכורסה הימנית, שמוצבת מול האח. יש בה משהו מוכר מאוד. נינוח מאוד. כמעט יום יומי. אתה מתיישב ושוקע לתוכה. מרגיש עטוף. מרחוק אתה יכול לשמוע בצלצול דלת המעלית נסגרת.
מימין לכורסה ניצב שולחן. עליו ספר שחור. השימוש בו לאורך השנים ניכר. זהו ספר שחזרו וקראו בו. הוא לא בלוי. לא קרוע. ניכר שאחזו בו בדאגה ואהבה. עם זאת, עשו בו שימוש פעמים רבות מספור.
אתה אוחז בו והמגע הוא חוויה מוכרת וטבעית באופן מיידי.
הריח של הנייר בשילוב עם ניחוח עץ מבושם שעולה מהאח מציפים בך תחושת שייכות מוחלטת.
"זה המקום שלי". האמירה הזו מהדהדת לך בראש. "זה המקום שלי" אתה מהדהד אותה בעל פה. המילים מהדהדות אחריך בחלל החדר.
אתה פותח את הספר. ישנו עמוד מסומן בסימנייה שחורה. אתה מדפדף אליו. העמוד מכיל שלוש מילים גדולות:
"להיכנע."
"לשחרר."
"להתמסר."
אתה קורא את המילים בקול.
מאחוריך המעלית מצלצלת, שלוש פעמים.
אתה מסתובב. דלתות המעלית נפתחות ודמות של האיש עומדת בפתח. הוא מחייך לעברך.
הגוף שלך יודע מה לעשות והוא מקיים את המוטל עליו. אתה קם לעמידה מיד ובאותה נשימה יורד על ברכייך וכורע. ראש מונמך בהכנעה ומבטך מושפל לרצפה.
האיש לוקח צעד לתוך החדר. האש הבוערת באח נכבית באווישה חדה. האור בחדר מצטמצם והופך קר. החפצים השונים נמוגים כמו עשן שמתפזר ובמקום נותר רק חלל שחור.
האיש צועד בצעדים שקטים לתוך החלל. הוא הולך בקו ישר אליך. מנקודת מבטך המושפל אתה יכול לראות את נעליו השחורות מתקרבות, כמעט בדממה אליך.
הוא נעצר מולך. הוא לוקח רגע לסקור אותך במבטו. הוא מתחיל להתיישב ומתחתיו מופיע כס שחור עם משענת גבוהה ופיתוחי עץ מגולפים. גופו נוחת בתוך ריפוד העור השחור כמעט ללא צליל.
הוא נותר דומם.
אתה יודע מיד שהאופן בו אתה מציג את עצמך למולו אינו ראוי. בידיים רועדות קלות אתה מסיר את בגדייך, מבלי לקום מברכייך. כל פריט מקופל למשעי ומונח לצידך בערמה מסודרת. כאשר אתה מסיר את התחתונים אתה מוצא מתקן שחור שנועל את הזין שלך. מידה של הקלה שוטפת אותך כשאתה יודע שלפחות במשהו אחד נהגת כפי שצריך.
אתה מסיים את מלאכת ההתפשטות ונותר דומם על ברכייך. עירום וחשוף למולו. מבטך שם לב שלפניך מונח קולר מתכת עבה על הרצפה. הנורית הירוקה שבקדמתו מהבהבת קלות בהמתנה.
אתה אוחז בקולר בשתי ידייך ומושיט אותו כלפי מעלה, כמי שמציג חפץ יקר ערך שמצאת עבור המלך שאתה משרת, וכעת מביא לבחינתו.
האיש נוטל את הקולר מידייך המושטות והן מוצאות את דרכן באופן טבעי למאחורי גבך. הוא רוכן קדימה במושבו ועוטה את הקולר על צווארך, מהדק את חלקיו יחדיו. הקולר משמיע רעש חשמלי קל של חלקים נעים וקליק של נעילה. הנורית הירוקה חודלת מלרצד והופכת רציפה כדי לסמן נעילה מוצלחת.
האיש שב ומתיישב בכסו בנינוחות. הוא נותר דומם.
"להיכנע. לשחרר. להתמסר." אתה חוזר על המנטרה בקול רם, נותן לכל מילה להדהד בחלל. "אני לשירותך, אדוני".
האיש רוכן קדימה בכסו, כך שפניו בקו ישיר לפניך. עיניו ננעלות במבט עם עיניך.
"עבד טוב". מילותיו מהדהדות, כאילו הוא צעק אותן בחלל, על אף שקולו כמעט ולא עלה על לחישה.
הוא מושיט יד ומלטף את ראשך בחיבה.
אתה מתחיל לחוש תחושה חמימה של עונג צרוף מתפשטת בכל גופך. הלב שלך מאיץ ואתה חש סחרור מסוים. השרירים שלך נרפים וריח קצת חמוץ נגנב לאפך, אך תחושת העונג גדולה מכל תחושה אחרת ואתה מתעלם ממנו.
אתה יכול לחוש את הזין שלך מנסה להאבק בכלוב שלו ולהזדקף. הכאב הכרוך בכך כאילו מעצים את החוויה הפיזית שהולכת ומתפזרת בכל חלקי גופך עד כדי אקסטזה.
אתה מאבד את עצמך לדעת. אתה רק יודע שאתה רוצה להיות במקום הזה לנצח.
האיש מלטף את ראשך בשנית. עוד גל של אקסטזה משלח אדוות דרך גופך. הכאב שמגיע מאיזור חלציך נבלע בתוך החוויה. אתה רוצה עוד מכך.
"אני מתחנן, אדוני, תן לי לשרת אותך". אתה קורא לעבר הדמות. אתה נופל מברכיך לרצפה. אוחז בקרסולי נעליו ומתחיל לנשק וללקק את נעליו של האיש. "רק, תן לי, לציית" אתה מתחנן וממשיך ללקק בהכנעה.
"אתה תקבל את ההזדמנות שלך, אומגה" אומר לך האיש. המילה האחרונה נותרת תלויה ומהדהדת בחלל." אבל קודם לכן, שוב."
האיש נוקש באצבעותיו.
אתה עומד ברחוב עירוני סואן סביבך. הוא נראה כמו רחוב מרכזי בעיר גדולה. בניינים גבוהים מקיפים אותך מכל עבר. הולכי רגל מכל סוג נעים הנה והנה במרוצת החיים שלהם. בכביש הסואן מאחוריך מכוניות חולפות ביעף בדרכן ליעד לא ידוע.
תחושה מסוימת, כאילו אתה מכיר ולא מכיר את המקום שורה עליך, אך היא נעלמת בחטף.
