אתה עומד ברחוב עירוני סואן סביבך. הוא נראה כמו רחוב מרכזי בעיר גדולה. בניינים גבוהים מקיפים אותך מכל עבר. הולכי רגל מכל סוג נעים הנה והנה במרוצת החיים שלהם. בכביש הסואן מאחוריך מכוניות חולפות ביעף, בדרכן ליעד לא ידוע.
צמרמורת עמומה מתגנבת במעלה הגב שלך. תחושה של מוכרות עמומה ומבולבלת שוטפת אותך. משהו בך יודע, זה המקום שאתה צריך להיות בו. זה המקום אליו אתה שייך. אתה לוקח נשימה עמוקה פנימה. האוויר קריר ואתה מרגיש שהנשימה שלך מאומצת קלות, כאשר אתה שואף. יש משהו מוכר בתחושה הזו. מנחם. מוכר. נכון. הקרירות הזו. האופן שבו אתה לוקח את האויר. הכל מרגיש כל כך מוכר. כל כך נכון. כל כך אתה.
אתה מרים את מבטך ומסתכל קדימה. מולך נמתחות אל על מדרגות אבן מבריקות. הן עולות מהרחוב אל אזור רחב ידיים המתפרש בפני הבניין הכי גדול שנמצא בסביבה. בראשן עומד אדם. הוא לבוש בשחור, הבגדים שלו נעים קלות ברוח הקרירה. העיניים החומות שלו ממוקדות בך. מנקודת מבטך במורד המדרגות הוא נראה עצום. האור של השמש מנצנץ מאחוריו כמו התגלות של כוח עליון. אתה נמלא הערצה כלפיי האיש. אתה יודע שאתה חב לו הכל ושהוא הכל עבורך.
האיש מורה לך להתקרב באצבעו. ברגליים רועדות מהתרגשות אתה עולה במדרגות. הגוף שלך באופן אוטומטי קד לפניו, ואתה יורד על ברכייך מולו, ממש כמו זכרון שריר בלתי נשלט. משהו בתוכך יודע שכך הדברים צריכים להיות.
אתה מסיר את בגדיך מולו. פריט אחר פריט. מקפל אותם ביראת קודש, שמא משהו מפעולותיך לא ירצה אותו. אתה נותר על ברכיך עירום למולו, למעט מתקן שחור אשר נועל את הזין שלך, כפי שאתה יודע שצריך להיות. כפי שראוי למעמדך. האיש מתכופף לגובה שלך. פניו מעט גבוהים מפניך. אתה מיישיר מבט לקרקע בלבד. לא מעז לבחון אותו מקרוב. הוא מחבר קולר מתכתי סביב צווארך, שננעל בנקישה חשמלית. לקולר הוא מחבר שרשרת מתכת אשר נמשכת עד לידו האוחזת.
האיש מתרומם למלוא גובהו, מתחיל להסתובב לכיוון השני. כלאחר יד בעודו מסתובב הוא בועט בערמת הבגדים המקופלת למשעי שהנחת לידך. החפצים מתעופפים במורד המדרגות, נוחתים מפוזרים ברחוב הסואן.
הוא טופח בידו הפנויה על ירכו, כמסמן לכלב להתקרב ומתחיל לצעוד הלאה אל הרחבה שמולו. אתה נחפז אחריו, הולך על ארבע בלבד. לא מעז להתרומם בשנית על שתיים, ללא הוראה ממנו.
בתחומי האזור ישנם מקטעים מוגבהים. בתוכם שתולים עצים, פרחים ושיחי נוי. על קצוות האבן המקיפים אותם יושבים אנשים. שותים קפה, משוחחים. נהנים מהשמש הנעימה שמקרינה על כל האזור. האנשים קמים כאשר האיש עובר. מחווים קידה למולו. מבטיהם עוברים באופן טבעי ממנו, במורד השרשרת אליך. כולם בוחנים אותך כאילו היית כלב שיוצא לטיול עם האיש. כאילו זהו הדבר הטבעי ביותר לראות.
אתם צועדים קדימה אל עבר הבניין ממול. הוא בקדמה ואתה מאחוריו, מקפיד לא להאט ולא למתוח את השרשרת ביניכם, בכדי לא לעכב אותו. כאשר אתם מתקרבים לכניסה לבניין אתה מזהה שלט מסיבי, מוקף צמחייה מוקפדת מבשר לבאים כי הם הגיעו לבניין שלו. השם של האיש מופיע בגדול על השלט. אתה רואה ולא רואה אותו, אך הידיעה שהבניין שייך לו היא מוחלטת כמו הידיעה שאתה שייך לו.
אתם צועדים אל עבר דלתות הזכוכית הגדולות והן נפתחות לרווחה מולכם, באוושת אויר שקטה.
אוויר קריר נשפך החוצה מתוך לובי הבניין המרווח. אתם נכנסים פנימה.
הלובי של הבניין ענק, בגובה של לפחות כמה קומות. הקירות עשויים זכוכית ומשקפים פנימה את אור השמש המזמין של אחה"צ ואת הגינון הירוק התוחם אותם מבחוץ.
רצפת הלובי עשויה שיש לבן עם נימים אפורים, המשתרעים לכל אורכו. אנשים שונים צועדים הנה והנה. נכנסים ויוצאים. כל אחד מהם שעובר בסמוך אל האיש, קד לעברו. מבטיהם עוברים עליך כאילו תמיד ראו אותך כך יחד עימו.
ממולכם, במרכז הלובי, ניצב שולחן עץ עגול מסיבי ומוגבה, עשוי מעץ כהה. מבפנים יושבים שני אנשי אבטחה לבושים בחליפות מסודרות. איש האבטחה אשר יושב בדיוק ממולכם קם ממקומו, כאשר הוא רואה את האיש. הוא קד עמוקות למולו.
הוא בחור צעיר, שערו שחור ועיניו ירוקות. הוא חטוב ושרירי כמי שמאמץ את גופו בתכיפות גבוהה, מה שניכר מבעד למדי השומר הצמודים למדי שהוא לובש. לצווארו קולר מתכתי דומה לשלך.
"אחר צהריים טובים, אדוני" המאבטח פונה אליו. קולו רגוע. "עדכנו את האבטחה בהתאם לבקשות שלך".
הוא פונה למאבטח השני שיושב מימינו. המאבטח השני שערו בהיר ועיניו כחולות. בעל מבנה גוף דומה למאבטח שפנה אליך לצווארו גם קולר מתכתי. "בטא, המפתח העדכני בבקשה".
המאבטח השני שולף מאחד המדפים שבדלפק שמולו כרטיס מגנטי. הוא קד גם הוא לעברו של האיש. הוא מגיש את הכרטיס המגנטי בשתי ידיו פתוחות וצמודות כמי שמגיש מנחה לאל. האיש לוקח את המפתח מידיו.
זה המפתח העדכני שלך לבקשתך, אדוני". המאבטח הראשון שב ופונה אל האיש, מכוון בידו לכרטיס המגנטי השחור והחלק שנמסר לו. כאשר הוא מושך את ידו אתה שם לב לתג שם מפליז המהודק לחזית המדים שלו. חרוט עליו: "אלפא".
"אנחנו לשירותך, אדוני." אומר השומר לעבר האיש. "להיכנע, לשחרר, להתמסר", הוא חוזר בקול בעודו שב וקד לעבר האיש בהכנעה. השומר השני בטא שב על המנטרה בעצמו וקד אף הוא. הם נותרים כפופים עד שהאיש מניד בראשו לעברם וממשיך ללכת ללא תגובה.
האיש ממשיך להוביל אותך. הוא צועד אל עבר קיר המעליות שנפרש מאחורי דלפק השומרים. דלתות המעלית המרכזית מבין כל הדלתות שונה מחברותיה. היא שחורה ולא כסופה ועל ידה מוצב שלט עליו כתוב, "לשימוש מורשה בלבד".
האיש מצמיד את הכרטיס לקופסת השליטה ליד המעלית עם אייקון של יד עם כרטיס מודפס עליה.
הקופסה פולטת צליל אישור והנורה הופכת לירוקה.
דלתות המעלית נפתחות באופן חלק ושקט, מקבלות אתכם לתוך חלל רחב מאוד.
המעלית מעוצבת באופן יוקרתי. שיש שחור עם נימים לבנים על הרצפה, ציפוי מתכתי מוברש על הקירות בגוון אפור כהה תואם. מראה ממורקת מוצבת על הקיר הנגדי של המעלית ומייצרת תחושה שאתה צועד אל תוך הלובי בעודכם נכנסים למעלית.
אתה מתיישב על ישבנך לצידו של אדונך מבטך מופנה לרצפת המעלית הקרירה.
האיש מציג את הכרטיס לקורא הכרטיסים השחור ליד כפתורי המעלית. גם כאן הנורה מתחלפת בין כתום לירוק. אתה יכול לראות בזווית עינך כי הוא בוחר בכפתור קומה אשר נדלק בכחול. אתה תופס את עצמך ומסב את מיקודך לעבר הרצפה. זה לא עניינך לאן הולכים. אתה רק מציית והולך בתלם.
המעלית מתחילה בירידה שקטה ואיטית כלפי מטה, אל עבר הקומות התחתונות. אתה חש את תנודות המעלית הקלות כאשר היא עוברת בין קומה לקומה. יורדת יותר ויותר. עם כל קומה שהמעלית יורדת נשמע צלצול מהדהד במעלית.
קומה ראשונה. צלצול. אתה ממקד את מבטך באופן ישיר ולא זז מהרצפה שלפניך.
קומה שנייה. צלצול. אתה רק מציית. אתה רק עושה כפי שמוטל עליך.
קומה שלישית. צלצול. אתה שייך לאדון שלך. הרצון שלו, הוא הרצון שלך.
קומה רביעית. צלצול. אתה תעשה הכל כדי לרצות את האדון שלך. זהו תכליתו של רכושו של האדון.
קומה חמישית. צלצול. כל חלק בך רוצה רק לציית ולשרת.
קומה שישית. צלצול. אין משהו שאתה רוצה יותר מלשרת את הרצון של אדונך. זוהי התכלית של הקיום שלך. לשם כך אתה חי.
קומה שביעית. צלצול. הידיעה של תפקידך מקנה לך רוגע ושקט. בהירות וצלילות שלא ידעת מעולם. יש לך תפקיד בעולם הזה. הוא ברור לך.
קומה שמינית. צלצול. אתה מציית.
קומה תשיעית. צלצול. אתה משחרר.
קומה עשירית. צלצול. אתה מתמסר.
הדלתות נפתחות בדממה דקה. שלושה צלצולים מהדהדים מברכים את אדונך בהגיעו לקומה הפרטית שלו.
הוא צועד החוצה מהמעלית אל חלל שחור ומואר קלות. אתה מתלווה מאחוריו בדממה. הצליל היחיד שמהדהד הוא קרקוש השרשרת שמחברת בינך לבין ידו האוחזת.
האיש מתיישב בכס שחור ומרופד עור הניצב במרכז החלל בנינוחות. הוא נותר דומם. אתה עוצר למולו על ארבע. מבטך מושפל לרצפה.
"להיכנע. לשחרר. להתמסר." אתה חוזר על המנטרה בקול רם, נותן לכל מילה להדהד בחלל. "אני לשירותך, אדוני".
האיש רוכן קדימה בכסו, כך שפניו בקו ישיר לפניך. עיניו ננעלות במבט עם עיניך.
"עבד טוב". מילותיו מהדהדות, כאילו הוא צעק אותן בחלל, על אף שקולו כמעט ולא עלה על לחישה.
הוא מושיט יד ומלטף את ראשך בחיבה.
אתה מתחיל לחוש תחושה חמימה של עונג צרוף מתפשטת בכל גופך. הלב שלך מאיץ ואתה חש סחרור מסוים. השרירים שלך נרפים וריח קצת חמוץ נגנב לאפך, אך תחושת העונג גדולה מכל תחושה אחרת ואתה מתעלם ממנו.
אתה יכול לחוש את הזין שלך מנסה להאבק בכלוב שלו ולהזדקף. הכאב הכרוך בכך כאילו מעצים את החוויה הפיזית שהולכת ומתפזרת בכל חלקי גופך עד כדי אקסטזה.
אתה מאבד את עצמך לדעת. אתה רק יודע שאתה רוצה להיות במקום הזה לנצח.
האיש מלטף את ראשך בשנית. עוד גל של אקסטזה משלח אדוות דרך גופך. הכאב שמגיע מאיזור חלציך נבלע בתוך החוויה. אתה רוצה עוד מכך.
"תודה אדוני. אני מבקש, אדוני, תן לי לשרת אותך". אתה פונה לעברו בקול ברור וחזק. בקול גאה במי שאתה ומה שאתה עבורו.
האיש מחייך לעברך. "אתה רשאי". אתה מתכופף בזהירות לעבר נעליו וביראת קודש מתחיל לנשק אותן. את נוהג בהן בעדינות כאילו היו חרסינה עדינה. כל מגע שלך, מלא אהבה והערצה. כל נשיקה מעבירה בך גלים של עונג אקסטטי, על הזכות לקבל חסד שכזה מאדונך.
האיש מסתכל עליך בעניין. הבעה של טורף לפני הביס בעיניו. "הושט לי את ידך". אתה לא מאמין למשמע אוזניך. אתה לא מאמין שזכית להגיע לכך. אתה חוזר למקומך על ארבע מולו מושיט קדימה את יד ימינך, פנים היד מופנה כלפי מעלה. ההתרגשות מציפה אותך.
האיש קם מהכס שלו וניגש למתקן שחור ממתכת עם אש בוערת בתוכו. בתוך המתקן שעון מוט מתכת ארוך, המבצבץ מתוכו. האיש אוחז במוט ומושך את קצהו מתוך הלהבות. קצהו מורכב ממסגרת מתכת, המעוצבת כמילים וזוהרת מלובן חומה של האש.
האיש מתקרב אליך. אוחז בידו הפנויה במפרק ידך בחוזקה, כצבת מתכת. הוא מקרב את הברזל המלובן לעורך. מבטך ניתק מהרצפה ופוגש את מבטו. עיניך מתמלאות בדמעות של התרגשות. הוא מסתכל עמוק לתוכך, דרך עיניך, כאשר הוא אומר לך: "אתה שלי, לתמיד".
הוא מצמיד את הברזל המלובן לעורך. כאב חד, קיצוני, בוער ניצת מידך ועובר כברק בכל חלקי גופך. הריח החריף של בשר נשרף עולה באפך. למרות הכל אתה לא נרתע.
מבטו בוחן בעונג את העור נצרב בעודו מסיר את הברזל המלובן מידך. הוא נושף על הכוויה שנוצרה מעיף חתיכות אפר מהפצע. המילים עדיין בוערות בעוצמת האש על האור: "להיכנע. לשחרר. להתמסר".
הבעת הסיפוק של פניו מצדיקה את כל הכאב העז שאתה נתון בו כעת. אתה כל כך מתרגש שזכית להיות בשירותו של אדונך לתמיד. האופוריה שמציפה אותך מעמעמת קלות את הכאב הצורב שעדיין פועם בגופך.
עיניך דומעות. אתה ממלמל בערפול חושים: "תודה אדוני. תודה."
האיש מתיישב בכסו ומסתכל עליך בסיפוק. "ברוך בואך, אומגה שלי". חושך נופל עליך.
ההתעוררות שלך היא שוב חדה. בבת אחת מוסרים מעיניך סט המשקפיים ועימו הצבעים והצורות המרצדים שמוקרנים מולך והאוזניות עם הצלילים המהדהדים שבהם. הבהלה גורמת לך להתנשף יותר בחוזקה ומדגישה את הקושי לנשום דרך הצינור שמחובר למסכה שלך.
מעליך רוכן אלפא. הוא נראה מודאג. "הוא היה שם המון זמן אדוני".
"כמה זמן שצריך" עונה האיש שעומד מאחוריו. "אני מאמין שהשגתי את מה שרציתי. תוציא אותו".
המסכה מוסרת מפניך. נעשה לפתע הרבה יותר קל לנשום. אתה מתענג על האויר הקריר שמגיע בקלות לריאות שלך.
בלי הרבה גינונים אלפא טוחב את ידו לתוך הארגז בו אתה שוכב, מבעד לחלקיקי הבידוד השחור שכיסו את גופך. הוא מגשש קלות עם ידו ואז עם כוח מפתיע, אפילו יחסית למבנה גופו החטוב, הוא אוחז ברצועות של השק שעוטף את גופך ומושך אותך החוצה. הוא תופס עם ידו השניה רצועה נוספת ומרים אותך כולך מהארז, החוצה, אל רצפת החלל. חלקיקי בידוד מתפזרים לכל עבר.
אלפא מתחיל להתיר בידיים מאומנות וזריזות את הרצועות הסוגרות את השק. אתה יכול לחוש לאט את המתח שעוטף אותך מתרופף. לאחר שהוא מסיים להתיר את הרצועות הוא מתיר את המיתרים ופורש את השק לרווחה.
האיש מתקרב לעברך, עומד ולא אומר דבר. משהו בך ניעור כשאתה רואה אותו. אתה מנסה לקום בזריזות משכיבתך. אתה מועד קלות בשל הירדמות של חלקי גוף מסוימים וסחרחורת, אך שום דהר מזה לא עוצר בעדך.
אתה יורד על ברכייך מול האיש. משפיל את מבטך לרצפה וממתין בדממה. האיש מסתכל עליך, מטה את ראשו הצידה הנה והנה כאילו בוחן זוויות חדשות של ציור בו הוא מתעמק בטיול במוזיאון.
הוא מתכופף לגובה העיניים שלך ועם אצבע מורה מרים את הסנטר שלך בכוח כלפי מעלה כדי להסתכל ישירות לפניך. אתה באינסטינקט משפיל את מבטך בכוח, כדי לא להסתכל עליו ישירות, למרות שפניך כעת בקו אחד מול שלו.
הוא מסתכל עליך רגע שקט נוסף. המבט שלו כאילו סוקר אותך לעומקך. רואה דברים סמויין מהעין.
לבסוף הוא מניח לראשך לצנוח ואתה חש הקלה מסוימת.
הוא מתרומם למלוא גובהו, סופק את ידיו יחד, ומחייך.
"מ-צו-ין" הוא מכריז בהתאמה. אני רואה שהימים בקופסה עשו את שלהם בצורה מיטבית.
הוא פונה אליך ושואל "מה היית רוצה הכי מהכל עכשיו? היית עכשיו ארבע ימים מלאים בקופסה הזו. מים? אוכל?"
התשובה יוצאת מהפה היבש שלך בלי היסוס או מחשבה. "אני רוצה לשרת אותך, אדוני".
האיש מחייך. "הסתכל עליי".
העיניים שלך קופצות ישירות לשלו בהמשך ישיר להוראה שלו. "אני מברך אותך על ההצטרפות שלך אלינו, אומגה". הוא אומר בטון משועשע.
"אתה פגשת כבר את אלפא ואת בטא. הם גבוהים ממך בהיררכייה שלי. אלפא הוא העבד הראשי. בטא משני לו. אתה משני לבטא. כאשר אחד מהם מנחה אותך לבצע דבר מה זה מקביל מבחינתך להוראה שלי."
"כן, אדוני." אתה עונה ללא סייג.
האיש פנה לאלפא שעומד מאחוריו ולצידו בדממה. "יפה. אלפא, קח אותו ותוציאו את בטא מהקופסה לפני שהוא לא יעמוד בזה. לאחר מכן, תדאג לנקות ולהאכיל את שניהם."
" כן, אדוני" משיב אלפא בהחלטיות וקד לעברו.
אלפא מרים אותך על רגליך ומורה לך בראשו לעקוב אחריו. אתה נעתר באופן מיידי. מתנודד קלות אך נחוש לציית.