נָתַתִּי רוּחִי בְּךָ וְאֶת חַיֶּית

כמה כאב אפשר לספוג מי שאוהבת לסבול 

את מזוכיסטית של אור וחושך 

העיניים נעצמות נפתחות  

את בוהה בתאורה ובוכה  

את קשורה ולא באמת קשורה 

את חיה אבל לא באמת 

את כלבה את חתולה 

יש לך גם רסן וגם ציפורניים 

את מתה להיות כלום ושום דבר 

אבל את חיה בשביל לחיות הכל 

ואני מזיין לך את הצורה. 

מחלל בך מילים משפטים רצונות 

את מעונגת עד שאת כבר לא יכולה 

את מייבשת את עצמך מרוב הרטבה והנאה 

את רוצה אבל לא באמת יכולה 

אז אני עובר לחור שרטוב כל הזמן 

הפה שלך את מוצצת לוקחת עמוק 

את רועדת כמה את כבר רוצה עוד 

ואז שוב חודר לך את המסכה 

הדוגי עם דובי על המיטה 

את כבר שוב כמעט 

כמעט רועדת כמעט צוחקת 

אבל שוב כמעט 

אז אני נרגע לידך 

פעם היה פעם 

היום זה היום 

קחי סיגריה 

בואי הנה תנשמי לי את החזה 

את נשלטת ואני שולט 

ואנחנו אחרי המחזה

אני לא מתחזה 

זה כמעט הכל מתחרז 

חלק אחד כאן

בואי נדבר על זה שניה,מידל מורדת
כן, אני יודע מי את. ראש מלא חרדות והדחקות, שונאת להיתקע, שונאת לבחור. חצי משוגעת, חצי לא שפויה, חצי אישה חצי עדיין מתבגרת, 

את אישה עם שכבות של מידל בפנים, כמו עוגה עם קצפת של חצי פייה, וגם חצי שנשרפה מעצמה יותר מפעם אחת.
ואני… אני זה שלא בורח כשאת מתחילה לרוץ. זה שמסתכל, לפעמים צועק מרחוק, מרים קצת את הקול, ואז יושב ומחכה בזמן שאת רצה במעגלים בתוך העולם שלך.

אני יודע. לא כי אני שולט, אלא כי אני רואה. רואה את מה שאת מסתירה, את מה שאחרים מפספסים כשהם מסתכלים עלייך ורואים רק תסכול. אני יודע שאת תמיד חוזרת לאותה נקודה.
יש בך גיל פנימי שלא זז, רק מחליף מסכות: חצי מורדת, חצי כניעה, חצי מאושרת, חצי מרמורת, חצי פחד, חצי אומץ. חצי בפנים, חצי בחוץ. חצי מהממת, חצי אתגר מהלך.

את מחייכת רק עם צד אחד. הראש שלך לא נח לרגע, קולט, מנתח, מפרק עד שזה שורף לך הכל ואז את מתנתקת. בלי הסברים, בלי מילים. רק לברוח לרעש אחר, לעומס, למשהו פיזי שיעמעם את מה שבפנים.

את אוהבת את הלבד עד שאת משכנעת את עצמך שרק את מבינה אותך. זו זוגיות של מלחמה, את מול עצמך, קרב שאין בו מנצחים.
את לא שואלת כדי להבין, את שואלת כדי לאשר. אין דיאלוג כי התשובה כבר חיה אצלך מראש.

את קוראת לזה חופש, אחרים קוראים לזה בריחה. אצלך זה אותו דבר. להרגיש ולהיעלם.
אושר אצלך הוא לא מקום, הוא תנועה. מעגל שלא נגמר. לרוץ, לעצור לנשום, ואז שוב לברוח לפני שזה נהיה אמיתי מדי.

את צריכה דלת פתוחה, חלון פתוח, משהו שיאפשר לך יציאה. מתקרבת, נשארת עד שזה עמוק, ואז עוזבת כדי לנשום שוב.
רוצה יציבות, אבל מכורה למהירות. מבטיחה, אבל לא באמת נשארת. שתי אצבעות מוצלבות מאחורי הגב.

כי אצלך שום דבר לא בטוח, חוץ מהפחד. חוץ מהכאב. הקול הפנימי מנהל אותך, דוחף אותך להעמיס עוד ועוד רק לא להרגיש.

ואני… אני לא רודף. אולי לפעמים, אבל בעיקר עומד. כי אני יודע שגם אם תהפכי את העולם ותשרפי הכל, את תמיד חוזרת לאותה נקודה.
אולי כי אני לא מפחד ממך, לא מהכאוס שלך, לא מהמלחמה שאת יוצרת. ואולי שם, בתוך הבלגן, את סוף סוף מרגישה שמישהו רואה אותך.

אבל האמת יותר פשוטה עמוק בפנים, הילדה הזאת לא מאמינה שמישהו יישאר אז היא בודקת שוב ושוב ואז חוזרת לאותו מבט לאותו רגע שבו נגמרות המילים ושם, לרגע, את נושמת ומבינה שאין לך באמת לאן לברוח, כי עמוק בפנים את יודעת מה את רוצה לא לברוח אלא להישאר, ואז בשקט אננ סוגר את הרעש ואת כבר לא צריכה לרוץ את יכולה פשוט לנשום רק להיות ולדבר לעצמך שבית זה לא מקום זו בחירה.

סגרתי את החלונות ואת הדלת, תנשמי

לילה טוב מידל ליטל.

היא:
אולי אתה צריך להבין…
לי קשה לשחרר.

יש לי כל הזמן מחשבות בראש,
זה לא מפסיק לעבוד,
כאילו אני חיה על שעות נוספות.

אני כל הזמן חושבת על סיכונים, על סיכויים,
על מה היה ועל מה יכול להיות.

זה הרגל שכבר התקבע.
זה חלק ממני.

זה גם מה שהופך אותי למי שאני 
לא להפסיק לשאול,
להבין,
לדעת מי עומד מולי,
ובעיקר להבין את עצמי.

הוא:
אני מבין.

ויש לזה מקום.
יש זמן לחשוב,
ויש זמן לשאול.

אבל יש גם זמן לשחרר.

בעבודה, בהתפתחות 
זה חשוב לך, וזה נכון.

אבל בזוגיות…
זה עובד אחרת.

זה נהיה מעייף כשזה לא נעצר.

כשאת מגיעה הביתה,
גם אחרי שכבר חשבת על הכול,
את ממשיכה לחפש עוד.

עוד שאלה,
עוד תשובה.

בשלב מסוים
זה כבר לא עוזר.

זה רק מרחיק
ממה שקורה באמת ביניכם.

היא:
אני יודעת…

אבל זה לא משהו שנעלם.

הביקורתיות הזאת 
היא חלק ממני.

אני רגילה לבדוק, לנתח, להבין.

המוח שלי עובד ככה
בכל מקום 
גם בעבודה, גם בזוגיות.

אני כן רוצה לשחרר,
אבל זה לא פשוט לי
לא לשאול,
ולא לחפש תשובות.

הוא:
זה לא חייב להיעלם.

זה פשוט צריך לקבל מקום אחר.

לא כל דבר בזוגיות
צריך לעבור דרך ניתוח והבנה.

יש דברים שקורים
כשלא מחזיקים בהם חזק.

כשהלב נכנס 
המוח לא צריך להוביל כל רגע.

אפשר גם להיות בתוך זה
בלי לפרק הכול לחלקים.

לתת למה שקורה
להיות,
ולא כל הזמן לבדוק אותו.

היא:
ואם אני לא שואלת…
איך אני יודעת?

איך אני בטוחה?

הוא:
לא הכול מגיע דרך תשובות.

יש דברים שמרגישים.

וכשנשארים רק בשאלות 
לפעמים מפספסים את מה שכבר יש.

היא:
אז מה אתה אומר לי בעצם?

הוא:
שלא כל דבר צריך "אולי".

לפעמים זה כן,
ולפעמים זה לא.

האולי משאיר אותך באמצע,
לא באמת מתקדמת,
ולא באמת עוזבת.

וכשנשארים שם יותר מדי זמן 
זה רק מתיש.

היא:
ואיך יוצאים מזה?

הוא:
בבחירות קטנות.

במילים יותר ברורות.

להגיד לעצמך מה נכון לך
וללכת עם זה.

לא כל דבר צריך להיפתר במחשבה.

לפעמים
פשוט צריך לבחור.

ככה סתם זרקת מילה 

את זורקת ועפה מיד 

היי..בואי הנה..

דיאלוג פשוט כך היה

כשאת בורחת מיד מכל ההרגשה 

ואני צריך למצוא אותך

מסתתרת בתוך החושך באפלה

לא רוצה להתמודד 

אוהבת להתמרד למה שאת מרגישה באמת 

מנהלת את עצמך 

הבדידות מכלה 

ואת אוהבת להיות קלילה 

שונאת לבחור

עולם של בחירות 

בשבילך זה לא חירות

עדיף חוף עדיף רחוק 

עדיף כלום..

אבל בסוף 

אני תמיד מוצא אותך

ומדליק את האור 

ואומר לך שלום

בורח איתך מהעולם האמיתי לתוך המחילת הבדסמ 

שם את הכי את 

פשוט את 

בלי בלגאן 

אי של שקט של עונג וכאב

את חור 

זה גם התפקיד של הדום

למצוא ולהוביל אותך מהבריחה 

למקום הכי סוטה שלך הכי את

כשטוב לי..

כשטוב לי
אני יודע שאת מרגישה
הכי טוב בעולם
זה לא משנה האמת
מה אני חושב או את
או מה העולם

אני זוכר
את הפעם הראשונה שבאתי לנשק אותך
איך תפסתי לך את השיער
ודחפתי אותך אליי חזק
נתתי לך נשיקה רטובה
ידעתי שאת נמשכת אליי
רק עצורה ורצית שאהיה שם בתוכך
כלכך הרבה זמן
ואני שחררתי את הנצרה

את נותנת לי בדיוק
את מה שאני צריך
וכשאני צריך
בהסכמה מלאה
אני מצמיד לקיר
דוחף לך יד לתחתונים
לוקח את מה ששלי
הופכת את עצמך לרכושי

כבר נגמרו המילים
אני מדבר איתך רק במבטים
למדת אותי איך האישונים זזים
הכל מיני יצרי ואנרגטי כאחד
הקולר האמיתי
כבר לא על הצוואר
הוא בלב שלך

אני אוהב להוציא
את הנימפומנית הקטנה שבך ממך
לתת לה את הבמה
זאת שכולם ניסו
ואמרו לך להדחיק
אני רוצה אותה
ואת צריכה אותה
חופשייה

את כנועה מבחירה
ואני למדתי את כל הכפתורים
מה מדליק ומה מכבה
איך להריץ קדימה אחורה
או סטופ
איך להגביר ומתי להנמיך

אני אריה טורף
את מודעת לזה
הטבע של היצרים
זה הגונגל שלי
ואת משחקת איתי שם
פעם גורה
פעם לביאה
תלוי מה אני צריך ורוצה
ואת אוהבת שאני רוצה

איך אני יודע את זה?
כשאני טורף סטייק עסיסי
על מחבת במיטה
רק מלח ופלפל
ואני נוגס
מתענג כל כך
את לפעמים הדבר הכי פשוט
וטעים בעולם

ואת
מפוצצת חרמנות
פצצה מתקתקת
מתפוצצת
לא מבוקרת
מתענגת
נוטף, נוטפת
מטפטפת לידי
בידי

ואני שעומד כאן לידך
ומחייך חיוך זדוני
אוהב שאת קוראת לי
המלך שלי

את יודעת שהכל
במידה הנכונה תמיד
זה כל כך שלם
שזה עולה לך על העצבים

אבל זה בסדר
העצבים נמסים
ואז מטפטפים
את רטובה
והראש בעננים
מעדיפה להיות שיכורה מחרמנות

ואני אמרתי לך
מה שרע לפח
מה שטוב קרוב
ככה צריך לחיות ולהיות

ואני
משתנה רק כשצריך
לא מאולץ
אמיתי
אומן
ואת קנבס בידיי

בגלל זה בחרתי אישה אמיתית
לא אחת שכל אחד יכניע
ולא אחת שכל אחד יתניע
יש לי אחלה צרור מפתחות
וים של כבישים לנסוע
את בדיוק מה שהייתי צריך
שפחה שתמלא את החוסרים הקטנים
ואני אמלא לך את המנוע
בדלק של תשוקה
את הלב אם תרצי

וההגה בידיים שלי
אבחר בשביל שנינו
את תראי את כל הנופים
אז רק תהיי יציבה
גם בסיבובים

אני אקשיב לך
למנוע
לגלגלים
להגה
ואפילו למושבים
אשמור עלייך
אדע את כל מה שצריך

אדע מתי נכון
ומה צריך
אל תדאגי
בחרתי בך
מאותה סיבה שבחרת בי

אני אוריד חולצה,
את כל הפוזה כשצריך
תראי את הכל
בלי מסכות
גם את הצלקות
חשוף מול חשופה
אין פחדים
אין שפיטה
אין שקרים
נקי מול נקייה

השילוש הקדוש
מוח
גוף
לב

לפי הסדר

את נהנית?
אז תהני, אהובה

האדם תמיד ימצא את עצמו

לחזור לאותה נקודה

שהוא צריך להתמודד

עם השדים שבו לבד

לאכול לבלוע את הרגע מיד

ולהחליט עכשיו כי זה חם

לקחת את להט האש

ולהגיד זה או אני או הם או אתה

או להמתין שזה יתקרר קצת

ואז להסתכל על הכל

ולבחור מאיפה בכלל

מתחילים ללעוס סיטואציה כזו

איך מעכלים הכל

יש שלל תירוצים

בכוס האלכוהול

או שהכל זורם ויזרום

בכוס מים

הכל זה נקודות מבט

החיים מלאים באפשרויות

ובעיקר העיקר זה הבריאות

לעקל מה שאפשר כמה שיותר נכון

בזמן שהוקצב

kaur rupi

היא עומדת מול, עירומה, ידיים מאחורי הגב, מבט למטה.
היום את לא מסתירה כלום לחשתי לך
היום את מודה על כל מה שאת מתביישת בו.
החרדה עולה מיד, הראש מוצף באזור שקט בדרך כלל
ואת לומדת היום לעצב את השקט שלך בתוך הרעש
אנשים נכנסים המוזיקה מתחילה קצב ביקורי
ואת על הבמה על הברכיים כמו מיני הצגה
את זו ששנים סחבה את הבושה כמו סוד רעיל
את חלשה, כי את מלוכלכת ואת רוצה דברים מביכים.
את זו שתמיד חשבה שאם מישהו יראה את זה

הוא יברח, ועכשיו תראי אותך

ותגידי לעצמך בקול רם
את לא מתביישת כי את לא מתייבשת את ממש רטובה

משל הקיפודים
זה היה החורף הקר ביותר אי פעם.
בעלי חיים רבים מתו בגלל הקור.

הקיפודים, שהבינו את המצב, החליטו להצטופף יחד כדי להתחמם. בדרך זו הם הצליחו לשמור על חום גופם, אך הקוצים של כל אחד מהם פצעו את האחרים.
לאחר זמן מה, הם החליטו להתרחק אחד מהשני והחלו למות. בודדים וקפואים.
הם היו צריכים לבחור: או שיקבלו את הקוצים של חבריהם או שיעלמו מכדור הארץ.
בחוכמה, הם החליטו לחזור ולהצטופף יחד.
הם למדו לחיות עם הפצעים הקטנים שנגרמו להם ממערכת היחסים הקרובה עם חבריהם על מנת לקבל את החום שהגיע מהם. בדרך זו הם הצליחו לשרוד.
היחסים הטובים ביותר הם לא עם אנשים מושלמים, אלא כאשר לומדים לחיות עם הפגמים של האחר ויכולים להתפעל מהתכונות הטובות שבו.

אתה שחיין 

אתה שחקן 

אתה דום

אתה לובש אדום

אתה אדון 

החום הזה
מתפשט בך
בוער לך
מדליק אותך
מתח מיני כמעט חשמלי
מתפוצץ בך

אני ואת אוהבים
ניגודים דיסונס בין
הסטיות והמציאות
הגוף וננפש
המגע והמבט
האמת לשקר

אני מת לטרוף אותך
אני קורא אותך
רוצה לדעת אותך
לגעת בך

לנשק חזק
לשאוב הכל
לנהל דיאלוג
גופני נפשי
בלי מילים צלילים

ואת נעמדת מולי
מחבקת חזק
פוחדת מהבא לבוא
רועדת אבל בטוחה
רוצה משתוקקת
להסיר את העטיפה
לגלות עוד קצת עוד..טיפה

כשהגוף הופך למפה
והראש הופך לחלון
והלב הופך לדלת
הכל נפתח

בדס"מ ורגש.