מי שקורא את הבלוג שלי לאורך זמן בטח שם לב שבזמן האחרון אני לא מסשנת. גם אני שמתי לב לזה. בהתחלה חשבתי שזה בגלל שנמאס לי מעבדים ואחר כך חשבתי שאולי הסשן האחרון שעשיתי עם הקינקי קצת שרט אותי. וכמובן שני הדברים נכונים לפחות קצת. הזמן הוא דבר מופלא ועכשיו שעבר מספיק זמן מאז הסשן האחרון שלי עם הקינקי הזיכרון זוכך ונשארו לי שתי תמונות חזקות בראש ואותן אני לוקחת איתי בשמחה. הראשונה היא של הקינקי עומד עם ראש שמוט ערום בסלון מחכה לסשן שעומד להתחיל והשניה של הסטירה המצלצלת שנתתי לו כאשר הוא שכב על הרצפה על הגב מבוהל ואולי אפילו תשוש מכמות האלימות שספג (מצחיק איך שאף אחד לא מצפה מבחורה קטנה כמוני לדעת להכאיב). הסטירה הזאת הייתה אמיתית נהדרת וחזקה באמת, הפרצוף שהוא עשה אחרי שהוא קיבל אותה היה מבוהל ואולי אפילו מבועת. הסטירה הזאת תשאר אצלי בראש כאחד הרגעים המתוקים והיפים שקרו לי בסשן אז קינקי יקר אם אתה פתאום קורא את הבלוג שלי תודה לך.
המחשבות על הסטירה החזירו לי את התאבון לאלימות ומאחר שבזמן האחרון אני מרגישה קצת בעיה בתקשורת עם עבדים החלטתי לחזור אחורה ללכת על בטוח ולסשן את העבד שבעזרתו גיליתי את אהבתי לאלימות.
עם העבד הזה לא הייתי בקשר כל כך הרבה זמן שהייתי צריכה לחזור אחורה ולראות מה היה הכינוי שלו בבלוג ולצערי גיליתי שקראתי לו הבחור החמוד מהברביקיו (אני כנראה ממש גרועה במתן כינוים). אני מקווה שזה יקרה בימים הקרובים על אף שהחתונה של אחותי ביום ראשון ואולי הבלגאנים המשפחתיים לא יאפשרו לי בכל מקרה אני מקווה שחזרתי.
לפני 16 שנים. 27 באוגוסט 2008 בשעה 7:50
