שבוע אחרי הגוף פחות או יותר חזר לעצמו. אבל רק הגוף. ההדוניסטית נעלמה נישארה סגפנית.
כל מה שאני רוצה לעשות זה להיסתגר מהעולם. אמרתי לא לכל המסיבות אפילו כאלו שפעם לא הייתי מפספסת. המחשבה על להיות בחדר מלא אנשים לדבר עם אנשים שאני לא מכירה לא נוחה לי.
אני לא נלחמת בזה. למדתי מזמן לא להילחם בעצמי לא להכריח את עצמי לעשות דברים ואם אני במקום הזה לזרום איתו.
ההדוניסטיות תחזור בסוף היא תמיד שם אני רק שמחה שיש לי מרווח מספיק גם למשהו אחר.
החזרה למציאות קשה אבל זה בגלל שהמציאות קשה לא בגלל המעבר. הדחקתי גם קודם אבל דוקא עכשיו ההדחקה לא עובדת.
החלק הכי קשה זה חוסר המטרה אני לא יודעת מה אני רוצה לא יודעת מה הצעד הבא אין על מה להתבית.
גם חוסר המיבנה דורש התמודדות אין סופי שבוע אין דברים חוזרים קבועים כל המסגרות שלי נישברו. אבל לכן ניכנסתי לבלגן כי ברחתי מזה.
אני לא מקבלת את העובדה שהפכתי לאדם שצריך סדר ומסגרות. יתכן ואני באמת לא צריכה את זה אני צריכה עוד לבדוק.
טוב אני באמת חוזרת למציאות אם שמעתי מוזיקה ברחוב ופתאום התחשק לי לרקוד כמו שאמרתי ההדוניסטית תחזור צריך רק לתת לה קצת זמן.
לפני 15 שנים. 17 באפריל 2009 בשעה 10:18
