החזרה לעולם נעשתה בטבילת אש. בחרתי לצאת לחברה בפעם הראשונה אחרי התבודדות של שבוע דוקא עם המשפחה. ולא סתם עם המשפחה אלה הסכמתי ללכת לאיזה ארוע של המשפחה של הבעל החדש של אחותי.
מאז שאחותי הודיע שהיא מתחתנת הם יוזמים כל מיני אירועים משותפים ולכולם סירבתי לבוא.
הפעם הראשונה שניפגשתי עם המשפחה שלו הייתה בחתונה. במשפחה לא הבינו את הסירוב שלי ואני לא יכולתי להסביר להם שמאחר ויש לי כל כך מעט זמן פנוי מחוץ לעבודה שאני לא מוכנה לעשות בו דברים שאני לא רוצה.
עכשיו בגלל שיש לי יותר זמן פנוי הבטחתי לאחותי שאני אגיע למסיבת יום הולדת או משהו כזה.
אז היום בבוקר התיצבתי מוכנה לנסוע עם ההורים אל איזה מושב בורגני מצפון לתל אביב להיות במסיבת יום הולדת או משהו כזה עם המשפחה של בעלה של אחותי.
הדבר היחיד הטוב שאני יכולה להגיד זה שהאוכל היה מוצלח. כל השאר היה סבל צרוף. מסתבר שזו הייתה מסיבת יום ההולדת השלישית של הבת הקטנה שלהם. המשמעות של זה זה שמצאתי את עצמי במעוז הבורגנות מוקפת ילדות קטנות מעצבנות (במשפחה שלהם מישום מה אין בנים) והורים בורגנים גאים. לא יכולתי להרגיש יותר תלושה אפילו אם הייתי מנסה. הרגשתי כמו איזה חיזר. אני גם ככה לא ממש מסתדרת באירועים כאלו אבל זה היה השיא. יותר מזה זה גם נמשך איזה ארבע שעות.
ישבתי שם בלי לדעת מה לעשות עם עצמי הסתכלתי על ילדות מעצבנות שכבר עכשיו אפשר לראות שהן יהיו בחורות מגעילות בעתיד ושתקתי.
אבא שלי שיעשע אותי ברגע מסוים כשהוא בחר להגיד את כל מה שאני חשבתי ולא העזתי כמו זה שהאירוע הזה נמתח כמו מסטיק וכבר מזמן הינו צריכים ללכת ולהצביע על הילדות המעצבנות ולהגיד שרואים שהם יגדלו להיות קלאפטה.
אחד הדברים ששמתי לב אליהם שהצעצועים שמיועדים לילדות קטנות עוסקים המון בעבודות בית. היה מטאטא שואב אבק ומטבח אפילו ראיתי עגלת סופר.
יש משהו מאוד מרגיז בעובדה שכבר מגיל צעיר מרגילים ילדות קטנות לזה שזה התפקיד שלהן. שטיפת מוח חברתית מגיל צעיר. למה שילדה תחשוב שמטאטא זה משחק למה לא למשל סט של רופא.
בצעצועים האלו מנציחים את זה שהאישה צריכה לעשות עבודות בית ועוד אפילו מנסים ללמד אותה לאהוב את זה. אחר כך לא מבינים למה נשים פחות שאפתניות.
אז כן היה לי המון זמן לחשוב על זה מסתבר באירוע הזה שלא ניגמר.
בסוף אחותי שאלה עם נהנתי זה היה ליד כולם אז אמרתי כן בחצי פה אבל ניגמלה החלטה בליבי שבפעם הבאה שהיא מציקה אני אסביר לה שזה סבל צרוף ואני מעדיפה להימנע. ושזה בשום פנים ואופן לא מעיד על דעתי על האנשים האלו אלה רק על המעמד. אני מקווה שהיא תבין.
בדרך הביתה סיפרתי להורים שלי קצת ממה שקורה איתי התגובה שלהם הייתה זה רע מאוד ואת יודעת שאנחנו לא יכולים לעזור אמרתי שלא ציפיתי ואני לא מעוניינת בעזרה ושפשוט סיפרתי להם שידעו.
דקה אחרי שסיפרתי להם שהחיים שלי פחות או יותר בזבל הם כבר עברו לדבר על החברים של עצמם ועל משחק הברידג' הבא. אין לי מושג למה פחדתי מדרמה כשמסתבר שההפך הוא הנכון.
מחר אני צריכה להתמודד עם המציאות ולצערי המציאות קשה אבל אין לי כוח לדאוג אז מה שיהיה יהיה.
לפני 15 שנים. 18 באפריל 2009 בשעה 20:58
