הבלוג של השולט אור

אני חוזרת עכשיו מהמסיבה של אורלי.
אהובתי ואני חגגנו שם את האיחוד שלנו, וכמה טוב שבחרנו לצאת למסיבה הזו בדיוק.
אני לא זוכרת עוד מסיבה שבה נהנינו כל כך.
אורלי, אני רוצה להודות לך על המסיבה הטובה ביותר שהייתי בה בימיי חיי.

המקום - ענק
התפאורה - מדויקת, מושקעת ומלהיבה
המוזיקה - כבוד לדי ג'יי שהבאת. מוזיקה מעולה שענתה לכל טעם. לא הצלחנו להפסיק לרקוד גם כשכבר נפלנו מהרגליים.
המחירים - הגונים לחלוטין וכשרואים את ההשקעה באירוע, יודעים שהיציאה הזו שווה כל שקל.
הקהל - משקיע בתחפושות והופך את החוויה לכיפית.
המופעים - במינון מצוין, כזה שלא מפריע לרקוד ומשתלב היטב ביצירת האווירה.

בקיצור, מעכשיו המסיבות של אורלי הן המסיבות שלנו.
ואת כל מי שאני מכירה ושאוהב/ת מסיבות אני מזמינה לבוא מעכשיו למסיבות שלה.
אף מסיבה שהייתי בה לא התחרתה ברמות ההשקעה שראיתי כאן.
כבוד אורלי.

אם אומר שבימים האחרונים אני מאושרת, אף אחד לא ירים גבה בתמיהה...
כן אני מאושרת, אני מאוהבת עד מעל לראש, ואני לצד האישה של חיי.
טוב לי, פשוט טוב.

ואהבת חיי,
אני נשבעת שאעשה הכול כדי לשמר אתך את השמחה בחיינו.

אני ובליסנה (אהבת חיי, נשמתי, זוגתי ואשת החלומות הפרטית שלי), שוב יחד,
הפעם כדי להישאר יחד עד קץ הימים.
תחזיקו אצבעות ושמחו בשבילנו,
כי את האושר שלנו אי אפשר למדוד.

אז ככה,
מדובר בסרט קשה לצפייה...

ארבע בנות 16-17, שלוקחות את החוק לידיים ונוקמות בגברים בדרך מקורית ובדסמית משהו.

הסרט הופק בארה"ב בשנת 1978, על ידי ארבע חברות בכיתה י"א.

אני חוזרת עכשיו מהביטוח הלאומי. הייתי צריכה לסדר שם כמה פרוצדורות ובדרך נכנסה הפקידה למרשם האוכלוסין.
"את נשואה." היא קבעה.
"לא, אני לסבית. בחיים לא התחתנתי." עניתי.
"אבל כתוב!" היא התעקשה.
התחלתי לצחוק.
לפני שנה אמי הלכה לחדש את תעודת הזהות שלה. מרשם האוכלוסין התעקש שהיא מעולם לא ילדה אותי. רק תעודת הלידה שלי שכנעה אותם שאני בתה כחוק, ועכשיו הפכו אותי לנשואה.

התקשרתי אל אימא שלי.
"חלומך התגשם." אמרתי לה, "הבת שלך נשואה כבר 22 שנים ומעולם לא סיפרו לה את זה."

כשסיפרתי את זה לחברה טובה, היא שאלה מי הבעל.
"אין לי מושג," עניתי לה, "אבל אם הוא עשיר אין גט."
"להפך." היא תיקנה אותי, "אישה מתחתנת עם בעל עשיר רק כדי להתגרש ממנו כשהיא עשירה. את לא מבינה איך סטרייטיות חושבות."
אני מודה, אני לא מבינה.

אי שם ברחבי הסייבר, מסתובב לו בעלי הלא ידוע ואולי עשינו על הדרך גם כמה ילדים שמעולם לא הכרתי.
נו טוב, לפחות עשיתי את אימא שלי מאושרת לחמש דקות :)

אני חוזרת מערב הוקרה לבוצ'יות. מין ערב משעשע שהפמיות שבחבורת הקפה הקווירי הפיקו לכבוד הבוצ'יות.
בחיים שלי לא הייתי מוקפת בכל כך הרבה נשים בחליפות ובעניבות, כובעים של שנות הארבעים, מוזיקה של באר לסבי משנות השלושים...

הפמיות המעטות שהיו שם נהנו מהעובדה שעל כל אחת מהן התחרו לפחות 5 בוצ'יות. הן חגגו...
ואני עמדתי לי שעונה על הקיר ושאלתי את עצמי מתי הפסקתי להיות חלק מהקהילה הלסבית בישראל?
ואולי השאלה האמיתית היא - האם אי פעם הייתי חלק מהקהילה הזו?

יש לי את העשייה שלי בעבור הקהילה ובעבורי, אבל מעולם לא התערבבתי בה חברתית. במהלך כל שנות פעילותי בוועדי הקהילה, יצאה לי משם רק חברות אחת וגם אז זה קרה כי היא התעקשה.

מעולם לא הרגשתי בנוח בקהילה הלסבית. יש לנו אידאולוגיה דומה (או לפחות הייתה לנו לפני שהתעייפתי מאידאולוגיות), חלקן מתלבשות כמוני, מדברות כמוני או הפוך... אבל מעולם לא מצאתי את עצמי במקום ההוא.

אולי, כי מעולם לא הגדרתי את עצמי כבוצ'ית. אני פשוט אוהבת נשים.
אולי, כי מעולם לא הזדקקתי להגדרות קבוצתיות כדי להגדיר את עצמי.
אולי, כי בתוך העדר אתה מאבד את עצמך אלא אם אתה מנהיג אותו וכבר עייפתי מלהנהיג.

דווקא כאן, בקהילה שמתעקשת שלא להגדיר את עצמה כקהילה, מצאתי לעצמי חברים וחברות אמיתיים. אולי הסירוב להגדרה קבוצתית וההתעקשות על האוטונומיה כיחיד, מאפשר לי לראות בין כל הפרטים את האנשים אותם אני יכולה לאהוב.

לא אוהבת לסביות כקבוצה. מעולם לא אהבתי ולעולם לא אוהב.
ובכל זאת, זה היה ערב מעניין.

כשמתמכרים כבר אי אפשר אחרת 😄

ולגבי הסיפור שלי...
הייתי אמורה לסיים אותו בסופ"ש אבל אני טיפה חולה.
יימשך מיד כשאחלים :)

נגמר מנוי הזהב.
נגמר הכסף לזה...
אין יותר רשימת קשר...
זה מעצבן.

המון אנשים חולפים על פנינו במהלך החיים.
חלקם נוגעים בנו לרגע, אחרים נשארים לתקופה ארוכה יותר.
לפעמים, נגיעה בזמן יכולה לשנות תפיסות עולם ולפעמים גם עשור לצד אותה האישה, משאיר אותך בעיקר חלול.
וכולנו מחפשים את האחת - אותה אחת שהרע אתה יהיה הכי רע והטוב יעיף את הנשמה לממדים אחרים.
האחת שבמבט סורקת את נשמתך,
האחת שחשופה לך כפי שאת חשופה לה.
ובשביל האחת הזו - שווה להילחם גם כשנדמה שהקרב אבוד.
בשבילה, ובעצם - בשבילך, את תעפילי על הרים, תאכלי חצץ, תנשמי גזים שעולים מלבה רותחת...
עם האחת הזו את מרגישה הכי חיה או הכי מתה - תלוי במצב הדברים.

הרבה נשים חלפו על פניי במהלך החיים.
עם חלקן חייתי, את חלקן אהבתי או שנאתי, את חלקן זיינתי...
מכל אחת מהן קיבלתי משהו ואני מאמינה שנתתי.
ומכל הנשים שהכרתי בימיי חיי, יש את האחת...
האחת שביחד שלנו - אנחנו לפעמים מבקשות את נפשנו למות,
האחת שבטוב שלנו - שום טוב אחר לא מתחרה.
האחת שבקרבה שלנו - אף אחד אחר מעולם לא הכיל כך.
לא משנה מה ההגדרות שבינינו - היא האחת, היחידה,
זו שלא דומה לאף אחת אחרת.
זו שלא עומדת בשום תחרות.
זו שנשמתי שייכת לה כפי שנשמתה שייכת לי.

מפחיד לדעת שהנשמה שייכת.
זה מעולם לא קרה בעבר, ואף פעם לא יקרה שוב עם אף אחת אחרת.
זה מעבר לאהבה, מעבר להורמונים והתאהבות...
זו שייכות של הנשמות זו לזו.

שלאור הפניות שהיו אליי בפרטי בימים האחרונים,
אאלץ לשבת הלילה (או מקסימום מחר), ולכתוב את המשך סיפורה של שי בכלא...
אני יש לי לב רך, וכשמתחננים אליי כל כך יפה...
נאנחת...

קשים חייה של הדומית :)