היה לי יום שכולו חברויות ואהבה היום, יום שעשה לי הכי טוב שיכול להיות.
פרח הגיעה אליי ב-12:00. אחרי שיחת בנות (לא עניינכם יה חטטנים), יצאנו לראות את הארי פוטר. בחצי הראשון של הסרט ניקרתי, אבל בחצי השני לא הפסקתי לקפוץ בכסא ברגעי המתח. היה כיף. אחר כך חתכנו אל בית אהובתי לקפה משותף. ישבנו שם על הגג, אני בחיבוק עם אשת חיי ופרח עם גברתה, וגילינו שיש לאהובתי ולי היסטוריה משותפת עם גברתה של פרח (לא של סקס, בחיי שהראש שלכם סוטה - איך אפשר לחשוב על סקס כל היום?).
שעתיים אחרי ירדתי מהרכב של פרח בחזרה הביתה והיא יצאה בחזרה אל ביתה.
מחר היה אמור להיות יום מאוד קשה ומלא מתחים בעבורי. אבל הערב קיבלתי שיחת טלפון ממשפחתי, שהבהירה לי שלא משנה מה יהיו תוצאות המחר - הם מאחורי כדי לסייע לי. זו הרגשה טובה לדעת שהם כאן בשבילי כשבאמת צריך.
בכלל, התקופה האחרונה הייתה מלאה במחוות מצד האנשים שאוהבים אותי. בעבר הייתי כל כך חסרת בטחון, שלא הנחתי לאנשים שאהבתי באמת להיכנס, לדעת מתי אני במצוקה ובעיקר, לא הרשתי להם לעזור בשום דרך או לעצמי להיעזר. חייתי בפוזה של אור שתצליח לבד או תיפול ואפילו תוותר על חייה והעיקר שלא תבקש עזרה. כל כך פחדתי שאתמוטט אם איעזר, שהתמוטטתי כי לא הנחתי לשום יד לחדור את הקשיים שלפעמים היו זמניים לגמרי. קשיים שלא תמיד אפשר להתגבר עליהם לבד, אבל ניתן להתגבר עליהם פשוט בקבלת עזרה.
לפני קצת יותר משנה עמדתי במצב כזה. חובות חנקו אותי, חשבון הבנק שלי היה מעוקל והפתרון היחיד שראיתי היה פשוט להתאבד. לא יכולתי להעלות בדעתי שאפשר לבקש עזרה. אני זוכרת את אהובתי ואת משפחתי יושבים איתי באותו היום ושואלים אותי איך לדעתי הם היו מרגישים אם הם היו יודעים שהעדפתי למות ולא לבקש עזרה? אני זוכרת אותם שואלים איך אני חושבת שהם היו יכולים להמשיך להתקיים בידיעה שבגלל כסף אני לא קיימת יותר?
השבועות האחרונים היו קשים ומתוחים, אבל להבדיל, הפעם הרשיתי לעצמי להיעזר מתוך ידיעה שאת מה שאני מקבלת אני מחזירה או אחזיר. פתאום זה לבוא למקומות המשבר שפעם היו בסופו של דבר מרסקים אותי בלבד שהיה בהם, ולדעת שאני לא לבד יותר.
הידיעה הזו נותנת כל כך הרבה כוח.
יש את הלחץ שסיטואציה קשה מכניסה אליו, אבל הראש שומר על צלילות מחשבה ועל מצב של עשייה. אני לא לבד יותר וזה נותן לי המון כוח. ולפעמים הלא לבד מתבטא בסיוע פרקטי, לפעמים בעצות ובסיעור מוחות, ולפעמים רק בחיבוק. אבל אני לא לבד ומי שלא לבד יכול להיות חזק גם ברגעי החולשה שלו.
יש לי את אהובתי, את משפחתי ואת חבריי לצדי, וזה כוח אדיר שמעודד ושנמצא כאן בשבילי. אנשים ואהובתי בראשם, שלימדו אותי שקל להסתתר מאחורי נתינה תמידית ושהרבה יותר קשה גם לקבל. אנשים שלימדו אותי שלאהוב באמת זה לא להסתתר מאחורי חזות של כוח תמידי גם כשנופלים, אלא שמותר ואפילו צריך לבוא ולהגיד שעכשיו קשה ושצריך עזרה.
כי לאהוב ולא להרשות לאהובים להיכנס באמת - זה לאהוב באהבה אגוצנטרית שלא רואה את הצד השני. אהובתי לימדה אותי לאהוב באמת - היא לימדה אותי גם להיות נאהבת, וזה מדהים.
את מחר אפגוש מעודדת ובידיעה שגם כשהכי קשה - אני לא לבד יותר. השנה שהתחילה רק לפני כמה ימים, מתחילה שונה מהשנה הקודמת. אני מרגישה משהו פתוח בי באמת, משהו טוב וחזק.
תודה אשתי, תודה למשפחתי, תודה לחבריי.
לפני 17 שנים. 15 בספטמבר 2007 בשעה 21:04
