שם בדיוק ממוקמות עפולה ויוקנעם. שתי ערים (אני חושבת שהן נחשבות לערים), בין גבעות טרשים, אליהן מוליך כביש אחד, ארוך ופקוק.
בעפולה סגרתי עסקה וביוקנעם נפגשתי עם פרח. כלומר, בסופו של דבר נפגשנו אחרי 20 דקות בהן ניסינו לאתר באיזה מעגל תנועה עומדת השנייה ומחכה ומחכה... כשמצאנו זו את זו נסענו למסעדה העיראקית בה מכינים אוכל של אמא. בשפה היוקנעמית זה אומר שהמזון צף לו בשמן, שהעיראקי מתובל כמרוקאי חריף וששמה של המסעדה מוצדק באמצעות כמה קובות במרק שמנוני לא פחות.
הזמנתי שיפודי עוף עם אורז אדום.
הביאו לי דגים.
החזרתי את המנה.
הביאו לי קציצות עוף.
החזרתי שוב.
הביאו לי שיפודי עוף עם ירקות מאודים.
החזרתי וביטלתי את ההזמנה.
לא משהו משהו המסעדה בטעם של אמא ביוקנעם. אני לא ממליצה לא על השירות ולא על הטבילה בשמן.
אבל היה כיף לראות את פרח.
חמש שעות על הכביש היום נסגרו בעסקה לא גדולה אבל נוחה ובבטן מקרקרת. היה שווה, אבל אני לא מתכוונת לחזור לשם במאה הקרובה. :)
לפני 17 שנים. 30 בספטמבר 2007 בשעה 14:17
