כל מי שמכירים אותי יודעים שיש לי התמכרות אחת קשה וחסרת תקנה ל... סופרמן.
אני יודעת, ההודאה הזו לא נזקפת לזכותי ועדיין, גם בגיל 40, אני מאבדת את הראש לנוכח פרקי הסדרה סמולוויל.
כבר כילדה התמכרתי לאיש הפלדה מקריפטון. אני יודעת שרבים וטובים החלו את דרכם בעולם גיבורי העל בהתאהבות בקאל אל ומשם הם עברו לבטמן, לאקס מן, לקפטן אמריקה או לעשרות הגיבורים האחרים שהציפו את הקומיקסים. אני נשארתי נאמנה לקריפטוני שלי.
כרגע ראיתי את פרק הסיום של העונה השישית של סמולוויל. כשהוא הסתיים הבנתי שעכשיו אני יכולה לסגור את הפה שהיה פעור לאורך כל הפרק. כזו אני, מול עלילות סופרמן אני יושבת כמו ילדה מרותקת. לא שומעת כלום, לא רואה כלום. פצצת אטום יכולה להתפוצץ לידי - אני עם הגיבור שלי וחבריו במשימת הצלת העולם. 😄
וזהו, העונה השישית הסתיימה ומעכשיו תחל ההמתנה המייסרת להגעתה של העונה השביעית אל הטלביזיה או אל האינטרנט. המתנה במהלכה אכנס מדי פעם לאתר הרשמי כדי להתעדכן בטריילרים ובחדשות האחרונות, ובמהלכה אצפה לפעמים בפרקים הקודמים רק כדי להרגיע את הקריז.
אני מתארת לעצמי אותי מגיעה לאולם הקולנוע, קשישה בת שמונים שעונה על מקל, רק כדי להריע לו כשהוא ינצח את כל הרשעים. אני מודה, החלק הזה שלי ישאר תמיד בי. זה אותו החלק של הילדה שחלמה לעוף.
לפני 17 שנים. 20 באוקטובר 2007 בשעה 12:47
