כישראלים אנחנו נורא מפחדים לצאת פראיירים.
פראיירים מול העולם (או"ם שמום), פראיירים מול הערבים, האשכנזים מפחדים לצאת פראיירים מול המזרחים - ולהפך, העבריינים מפחדים לצאת פראיירים מול השוטרים - ולהפך, בני זוג מפחדים לצאת פראיירים זה מול זה ויחד מול העולם...
כל הזמן אנחנו עסוקים בלשמור על הגוד לוקינג שלנו, על "כבודנו" מול האחרים ובעיקר - שלא לצאת פראיירים.
כדי לא לצאת פראיירים אנו מעבירים ביקורת. אם נעשה דה לגיטימציה לאחר, לא נצטרך לתת לו מאיתנו מאום.
בכולנו יש אהבה ויכולת להעניק מהטוב שבנו, והיכולות הללו לא מוגבלות לכמות קבועה מראש. האהבה היא לא עוגה שתגמר אם נחלק אותה. יש בה די כדי שנעניק ממנה למי שסובבים אותנו.
אבל אנחנו כל כך עסוקים בלא לצאת פראיירים, שאנחנו ממהרים לתת לעצמנו סיבות ל"למה לא לתת", במקום פשוט לתת, להרגיש טוב עם עצמנו ולתת לאחר - שמקבל, הזדמנות להרגיש טוב יותר.
לדוגמה:
המון פעמים אני נתקלת בתגובה נרתעת של אנשים מפני קבצנים ברחוב. "הם מלוכלכים, מסריחים, משתמשים בסמים או באלכוהול, ובכלל - שילכו לעבוד".
ה"שילכו לעבוד" הזה, נמצע בבסיס הניסיון שלנו שלא לצאת פראיירים. אם אני יכול לעבוד, למה שהוא לא יעבוד?
זה באמת משנה?
אדם ניצב ברחוב ומבקש שקל. המטבע הזה בלתי מורגש עבורנו, אבל עבורו - זה יכול להיות ההבדל בין רכישת ככר לחם לבין רעב.
אבל כשאנחנו מביטים באותו הומלס שיכור או מסומם, אנחנו מרגישים כעס. הוא מפר את ההרמוניה הסביבתית שלנו והוא מעז לעשות את מה שהאדם הממוצע לא יעשה לעולם - הוא מוותר על לקיחת אחריות על חייו והופך לטפיל.
עבורנו, שטרודים כל כך בקשיי היומיום, הטפילות הזו בלתי נסבלת כמעט.
"שילך לעבוד!".
אנחנו לא עוצרים לחשוב על כך שאם הוא חי ברחוב, אין לו איפה להתקלח או להחליף בגדים. סביר להניח שאין לו עוד בגדים. אנחנו שוכחים שאם הוא יעבוד במקום מסודר שמעניק משכורות פעם בחודש - הוא ייאלץ לעבור חודש בו לא יהיה לו מה לאכול, כי הוא ישבות מעבודת הקבצנות. ובכלל, מישהו מאיתנו היה שוכר אותו לעבודה?
אנחנו כל כך עסוקים בלשפוט אותו ואת הכיעור שהוא מייצג עבורנו ומהצד השני אנחנו חשים את הפחד הבסיסי, שיום אחד, אם המזל יתהפך וחיינו יהרסו - אנחנו עלולים להגיע למקומו... שבדרך כלל אנחנו מנענעים בראשנו לשלילה, מעבירים לראשון ונוסעים ממנו.
היכולת לעשות טוב לא זקוקה לתירוצים או להסברים, זה הסירוב להעניק מהטוב שבנו שזקוק להם.
לפעמים בתמורה לטוב שאנחנו מעניקים אנחנו מקבלים חיבוק, חיוך או מילה טובה. לפעמים מי שמקבל לא יודע אפילו שאנחנו הענקנו - רק אנחנו יודעים שנתנו משהו מעצמנו ולא כדי לקבל בחזרה, אלא כדי ליהנות מהיכולת לתת. כי כשאנחנו מעניקים מהטוב שיש בנו - אנחנו מעצימים אותו וזו הרגשה נפלאה.
תמיד נוכל להרגיש שיצאנו פראיירים, אבל הרבה יותר נעים לדעת שפשוט עשינו משהו טוב היום בעולם הזה. את מה שאנחנו נותנים - אנחנו מקבלים בחזרה. כשאנחנו חשדניים כלפי העולם - חשדניים כלפינו, אבל כשאנחנו מרשים לעצמנו לשפוע אהבה - אנחנו מקבלים אותה בחזרה בעוצמות אדירות.
אני מאחלת לכם ימים של אהבה.
לפני 16 שנים. 22 בדצמבר 2007 בשעה 11:02
