אנחנו מחפשים דברים מוחלטים בחיים:
שהטוב יהיה רק טוב,
הרע רק רע
והאנושי - מושלם.
אפילו אצל עיוורי צבעים יש סקאלה של צבעוניות שונה.
המוחלט קיים רק בפנטזיות,
או באיזה ניסיון חסר אמינות של קיום.
הטוב והרע קיימים אצל כולנו - זו שאלה של מינון.
לא משנה כמה טובים נרצה להיות - יש מעידות של רע שמזיקות לאחרים ומלמדות אותנו את לקחיהן.
ואחרי המעידות הללו אנחנו יכולים להכות על חטא, להצטער - להצטער הכי באמת והכי מכל הלב על הפגיעות שפגענו כי לא ראינו, כי לא חשבנו, כי לא לקחנו באותו הרגע אחריות.
אבל אי אפשר להשיב את הגלגל לאחור. אפשר רק לנסות לכפר, לתקן ולא תמיד אפשר.
בסופו של דבר זו שאלה של מינון ושל איכות.
הטוב המוחלט לא התקיים מעולם - הוא לא יכול. אנחנו לומדים מהשגיאות שלנו והן רעות לנו או לאחרים.
לפעמים הזמן לוקח אחריות על התיקון ולפעמים השגיאות שעשינו מותירות צלקת.
אבל מהרגע שהן נעשו, לא משנה כמה נצטער עליהן - את הזמן כבר אי אפשר להשיב לאחור.
אני רוצה לחשוב שבסיכום הסופי - הטוב שעשיתי ושעוד אעשה בחיי יעלה על הרע.
אני רוצה לחשוב שידעתי להעניק מהטוב שבי, גם למי שפגעתי בהם בחיי.
אבל הסיכום הסופי לא משנה למי שנפגע ממני או למי שעוד יפגע.
אני יכולה רק להצטער מעומק לבי ולבקש סליחה.
טעיתי, הכאבתי, פגעתי ואני מצטערת שבאותו הרגע לא זכרתי לצפות את הפגיעה.
אחרי ככלות הכול - אני אנושית, לטוב ולרע, ואין בזה כדי להסיר מעליי אחריות.
סליחה.
אני מבקשת שלא יהיו תגובות לפוסט הזה.
ולאור ההודעות הדואגות שקיבלתי מחבריי - יקרים שלי הכול בסדר.
לפני 16 שנים. 13 ביולי 2008 בשעה 18:34