הבלוג של השולט אור

בשעת כתיבת שורות אלו, אני נמצאת בביתה של אהובתי. הקטנטונת שרועה עליה - על בטנה, וידה של אהובתי מכה בקצב את הספאנק ה-500 בערך בישבנה מכוסה החיתול ושרה "קישטא פוקים".

מדי פעם אני פותחת זוג עיניים נדהמות במיוחד למראה הספאנק שנוחת על הישבן. הייתי מצפה מהקטנטונת למחות בבכי גדול על הספאנקים, אבל היא שרועה לה נינוחא על בטן אמה, ופורצת בבכי בכל פעם שזו מפסיקה להנחית את ידה על הישבן.

אנחנו יוצאות למסע שורשים, כדי לגלות ממי מיצי קיבלה את הגנים שמחבבים הצלפות בתחת. עד אז שאלתי את אהובתי אם נראה לה שגם האמהות שלנו עסקו בהצלפות - של אהבה כמובן - על ישבננו.

פתאום הבנתי (אולי), למה סאביות מרגישות כזו שלווה בזמן ההצלפה על ישבנן - הן פשוט חוזרות הביתה, לימים בהם הגזים הכאיבו עד כדי כך לבטן, שרק ידה הטופחת של אימן על ישבנן, יכלה להרגיע את הכאב.

וזהו, אהובתי ממלמלת מכיוון הספה שמעולם בכל ימי חייה כדומית מסוקסת, היא לא נתנה כל כך הרבה ספנקים. אני הולכת להחליף אותה...