הבלוג של השולט אור

את הטקסט הבא פרסמתי בפייסבוק לפני כשבוע. נרתעתי מלפרסם אותו כאן, אבל החלטתי לפרם בכל זאת.
אני מודיעה מראש, תגובות מתלהמות או שוביניסטיות יימחקו לאלתר.


אחת מההרצאות החשובות ביותר בהן הייתי עד כה, הייתה אתמול בכנס סקס אחר, והועברה על ידי שלי לויט.

שלי דיברה על הסוד הגדול שאיש אינו מדבר עליו - החלק של העונג האסור, שמתחולל לעיתים כל כך קרובות בגילוי עריות.

שלי הטיבה להסביר בהרצאתה שהפוליטיקה של מרכזי הסיוע בעולם טענה תמיד שלא הייתה שם הנאה, פשוט כי לא הייתה דרך אחרת להעביר את אשמתו של האנס. אלא שהמוחלטות שבקביעה הזו, הציבה אלפי נאנסות במקום הכי מבודד וחשוך שניתן היה להציב בו בת / אחות / קרובת משפחה / או אפילו שכנה...

המקום של הבוגדת.

אם נהנית מהאונס המתמשך הזה, ולא משנה אם נהנית ממנו כי הגוף פשוט הגיב... כי בגילוי עריות בדרך כלל יש כיבוש של הנפש והגוף ולאו דוקא באמצעים אלימים... כי היה לך יותר קל לחשוב שהוא אוהב אותך ולא אונס אותך למרות שהיית רק בת 5 / 10 וכו'... כי אולי שיכנעת את עצמך שאת מאוהבת בו... כי לא הייתה דרך אחרת להתמודד עם הבדידות... כי אולי זה היה המגע הטוב ביותר שקיבלת כילדה לעומת אלימות אחרת שהייתה...

לא חסרות סיבות בגללן אלפי נשים נהנו בחלוף הזמן מחלקים מהאונס שלהן, גם אם הן רצו שהוא ייפסק.

המקום של השתקת ההנאה הזו, יצר בדידות ורגשי אשמה שלא ניתן להתמודד איתם. אם רק את דפוקה עד כדי כך שנהנית מהאונס שלך, אז אולי בכלל רצית שהוא יאנוס אותך? אולי את אשמה ולא אבא שלך או אחיך? ומה זה אומר שנהנית כשבעלה שאמא שלך שכב איתך? בגדת באמא שלך! את בכלל בוגדת!

המקום המבודד הזה אילץ נאנסות להתמודד לא רק עם האונס, אובדן השליטה על הגוף ועל החיים, אלא גם עם שנאה עצמית לגוף שבגד ולאדם הנורא שהן - אדם בוגדני.

לפני שנתיים עליתי לשידור אצל גבי גזית. זה קרה אחרי שמנהלת מרכז הסיוע דיברה במסגרת יום נגד אלימות נגד נשים, על כך שנשים שנאנסו בגילוי עריות לא חוו לעולם עונג מיני. עליתי לשידור והבהרתי את הדברים שכתבתי כאן. טענתי שם, שהטענות של מרכזי הסיוע מציבות את הנאנסות במקום האשם ולא מניחות להן לנכס לעצמן מחדש את תשוקותיהן.

בת תשע עשרה, ישבתי על גג הדירה הראשונה ששכרתי לי בתל אביב, וכתבתי את מכתב ההתאבדות שלי. עשרה עמודים כואבים ומתחננים לסליחה שכתבתי לאמי. קראתי לעצמי בוגדת - בוגדת כי העזתי ליהנות במהלך שבע שנות האונס שלי מחלק מהאקטים. בוגדת כי בניסיון לקחת את השליטה לידיי - יזמתי חלק מהאקטים המיניים בי. זו הייתה הדרך היחידה להלחם על האוטונומיה שנשדדה ממני.

לא יכולתי לספר על האונס כי הוא איים לרצוח את אמי - שכבתי איתו כדי להגן על חייה, אבל שנאתי את עצמי במקומות בהם נהניתי.

שנים אחר כך, הסבירה לי הפסיכולוגית שלי, שחלק מהניסיון שלו להקל מעצמו את ההתמודדות עם תוית האנס - הייתה בהפיכתי לסוג של שותפה ובכך, בחלוקת האשמה.

אבל בת תשע עשרה - לא ידעתי את ההסברים הפסיכולוגיים הללו. ידעתי רק שמגיע לי למות כי בגדתי באמא שלי.

הגיע הזמן שנאנסות ינכסו לעצמן מחדש את זכותן לעונג.
אף אחת לא רוצה להאנס.
אף אחת לא רוצה שהאוטונומיה שלה על גופה ועל חייה תופקע ממנה.
אבל כן, לגוף יש דינמיקה משלו.
כשמאלפים אותך לסקס מגיל 3, 4, 5, 6 וכו', את הופכת ליצור מיני שחייב להגיב, גם אם מחוסר רצון וגם אם לפעמים מרצון או מהזדהות עם התוקף.

הגיע הזמן להפסיק להתנצל.
אין אשמה בילדה ששורדת בכל דרך אפשרית את האונס שלה - וגם באמצעות עונג, אם זה מה שנדרש ממנה.
האשמה היחידה היא באנס, שמאלף אותה להיענות לסטייותיו.
אף אחת שנאנסה ונהנתה בחלק מהמקרים - לא הייתה ולא תהייה אשמה לעולם.
אין לנו עוד במה להתבייש.

אין ולא יהיו בדברי לעולם שום הצדקה לאונס או לטענות האנסים ועורכי דינם.
האנסים הם חארות שאני בעד לתלות אותם מהביצים בכיכר העיר.
אבל אי אפשר שבשם הפחד מהם - נמשיך לבטל אותנו.
ביטלו אותנו מספיק.


אני מפנה לטקסט משמעותי מאוד שנכתב כאן על ידי seelinewoman
http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=276178&blog_id=38944