הבלוג של השולט אור

לאחר שניתקתי את הקשר עם משרתה הבנתי שהפור נפל ושאני לא יכולה עוד להתכחש לצורך לשלוט. במשך תקופה ארוכה גלשתי באדונים ומשרתים, בפיפ, בחוויות כואבות, אפילו ניהלתי בחוויות את הפורום הראשון של בנות על בנות, ניהלתי, אבל לא חוויתי. הפורום הוזן בפנטזיות ובצרכים שלי, אבל אני הלכתי ונטרפתי.

באחד הימים גיליתי בפיפ מודעה שפרסמה לסבית, חסרת ניסיון ביחסי שליטה, שחיפשה לה שולטת. שלחתי אליה הודעה, התחלנו להתכתב ובתוך ימים עברנו לשוחח בטלפון. לא ידעתי אם נממש את הקשר או שלא. אשתי ואני חגגנו באותה תקופה שבע שנות זוגיות, מעולם לא בגדתי בה עד אז, אבל הזוגיות הייתה זוגיות של בדידות, חוסר התאמה ואהבה גדולה שכבר לא הספיקה.

ההשתוקקות של אותה סאבית (נקרא לה מירב), שיגעה אותי. בפעם הראשונה נכנסתי לקשר בדסמי ממקום של מודעות לצרכים שלי ולשמותיהם. שעות של שיחות ביני לבין מירב סיפקו לי את כל המידע בנוגע לצרכים ולפנטזיות שלה. הרגשתי שאני הולכת ומתאהבת בה, רציתי אותה ופחדתי מהתשוקה הזו אליה.

"ביום שישי באחת עשה את תכנסי לחנות חיות." כתבתי לה בהודעה למייל, "תתקשרי אליי משם ואני אורה לך מה לרכוש."

ידעתי שאם היא תציית הפור ייפול. לא אוכל להילחם עוד ברצון לפגוש בה. באחת עשרה צלצל הטלפון הנייד שלי.

"אני בחנות החיות." שמעתי אותה אומרת.
"גשי אל הקולרים." הורתי לה, "בחרי אחד בצבע שחור וברוחב סנטימטר אחד."
"בחרתי." שמעתי אותה אומרת.
"שימי אותו עלייך."
"אור, את השתגעת?" שמעתי אותה נדהמת.
"שימי אותו עלייך, בדקי שהוא עוטף לך את כל הצוואר." דרשתי מתעלמת מתדהמתה.
"יש פה אנשים."
"זה בסדר מירב, לא ביקשתי שתשאלי אותם איך הוא מתאים לך. אמרתי לך להניח אותו עלייך." התעקשתי בשקט, מסרבת לוותר לה ויודעת שהחשיפה הזו בפומבי מרגשת אותה.
שניות ארוכות של דממה חלפו, ואז שמעתי את תנועותיה ברקע.
"הקולר עליי גברתי."
"הוא מתאים לצוואר שלך?" התעניינתי.
"כן גברתי."
"יפה. עכשיו תורידי אותו, שלמי עליו והתקשרי אליי בעוד חמש דקות מהמכונית." פקדתי וניתקתי את השיחה.

היא התקשרה כעבור חמש דקות בדיוק.
"איפה את?" דרשתי לדעת.
"ברחוב הרצל ברמת גן." היא ענתה.
"סעי לרחוב צדדי והכנסי לחנייה של בניין." דרשתי, "בחנייה את מסירה ממך את החולצה והחזייה."
"יראו אותי."
"אז יראו את הזנזונת שלי חשופה, ממתי עור חשוף מפריע לזנזונת?" תהיתי.
"אני פוחדת." שמעתי אותה לוחשת.
"פוחדת אבל זה גם בדיוק מה שאת רוצה. נכון?"
"כן גברתי."
"אז תעשי את מה שאני אומרת לך לעשות ותפסיקי להתווכח ברגע זה. שימי עלייך את הקולר כשאת מסירה את החולצה."
שמעתי אותה נוהגת, נכנסת לחנייה, מנווטת את הרכב. ואז שמעתי אותה לוקחת נשימה עמוקה ואוזרת אומץ. לרגע היא הניחה את הטלפון על המושב שלצדה והסירה את החולצה ואת החזייה, ואז שמעתי אותה לוקחת הטלפון לידיה שוב.
"אני מוכנה גברתי." היא אמרה לי.
"תארי לי את החניון שאת חונה בו." נהנתי לבנות את המתח שלה.
"אני מול קיר הבניין, מאחורי יש את החניה של הבניין שצמוד לבניין הזה. משני צדי יש מכוניות שחונות." תיארה לי מירב את מקומה.
"את מחורמנת זנזונת? את נהנית לשבת בלי חולצה בחנייה באמצע הרחוב?"
"אני מתה מפחד שמישהו יבוא להוציא את המכונית שלו." שמעתי אותה צוחקת במבוכה.
"לא נורא, תגידי לו שחם היום ושהיית חייבת להתאוורר קצת." צחקתי איתה, "כבר הסתכלת על עצמך בראי עם הקולר החדש שלך?"
"אני לא יכולה להוריד את העיניים מהראי." הודתה מירב בביישנות.
"את אוהבת אותו עלייך?"
"אני מתה עליו." היא ענתה, "אני מסתכלת עליו ומלטפת לעצמי את הצוואר."
"מותר לך?"
"מה מותר לי?"
"מותר לך ללטף את הרכוש שלי ככה בלי לבקש רשות?".
"אסור לי?"
צחקתי לי בשקט, "מותר זנזונת, מותר. ספרי לי איך את מרגישה שם."
עכשיו הגיע תורה של מירב לצחוק
"אני מתוחה נורא ומחורמנת מהסיטואציה הפסיכית הזו."
"כמה מחורמנת?" התעניינתי.
"לא עד כדי כך, תשכחי מזה." שמעתי אותה ממשיכה בצחוקה הנעים.
"יקירתי, אני ממש מתעקשת." צחקתי גם אני.
"לא נכון, לא כאן."
"דווקא כן, ודווקא שם."
"אור אני לא יכולה, מה אם מישהו יצא?"
"בואי נקווה שזה לא יקרה, לא היינו רוצות שתעצרי על מעשה מגונה בפומבי. אולי כדאי שלא תבזבזי זמן, את יודעת, הסטטיסטיקה אומרת שככול שחולפות הדקות, עולה הסיכון שמישהו באמת יצא."
שמעתי אותה כולאת את נשימתה כשהיא הפשילה את מכנסיה ואת תחתוניה.
"חמים שם?" התעניינתי.
"רותח." היא גנחה.
"אני רוצה לשמוע כמה." דרשתי, "אני רוצה לשמוע את הזנזונת שלי מאוננת בשבילי באמצע החניון."
שמעתי את נשימותיה מאיצות את נשימתן, הקשבתי לגניחות שעלו מהמכונית שלה.
"תסתכלי על עצמך בראי כשאת גומרת." פקדתי, "תסתכלי על איך שהשפחה שלי גומרת בשבילי. לטפי את עצמך,געי בקולר שעלייך. את גומרת שם בשבילי."

זו הייתה הפעם הראשונה בה היא גמרה לפקודתי. ההמשך... בהמשך.