בעשרה לארבע אני מתקשרת לברר איך אזהה אותו בפאב. קבענו להיפגש. שני אנשים שחולים על כדורגל ועל תיפוף. הוא סאב סטרייט בתחילת דרכו ואני דומית לסבית שקצת פרשה לגמלאות.
בארבע וחמישה אנחנו מגלים שמאש מלא עד אפס מקום (וגם שאת הגול היחיד במשחק כבר פיספסנו). אנחנו ממשיכים לפאב שליד. שני כסאות באר תקועים באמצע חלל, במרחק של עשרה מטרים בקו אלכסוני מהמסך, לא ירתיעו אותנו. העיקר שאפשר לראות.
הוא מזמין גינס אני לף בראון. אין מה לעשות. גם אם הפגישה מוגדרת כהכי חברית, הדומית מיד מתעוררת. זה לא נשלט גם אם זה הכי לא מיני מבחינתי שקיים.
"כייף להיפגש ככה בגובה העיניים." הוא אומר לי.
"מתוק שלי," אני מגחכת, "אין דבר כזה פגישה בגובה העיניים. גם אם שנינו יודעים שלא יקרה בינינו כלום, אני דומית, אתה סאב, לא יכולה להתקיים בינינו פגישה בגובה העיניים."
אנחנו מדברים המון על כדורגל, מוזיקה, על הכניסה שלו לעולם שלנו, על כמה הוא עוד חדש. ברקע הנוכחים מוחאים כפיים למבצעים של אנגליה על המגרש. ברור שגם אני אוהדת, אבל למחוא כפיים למסך נראה לי טיפה דבילי. אני מעדיפה לצרוח יששששששששש... או פאקקקק... (דבילי לא פחות אני יודעת).
הפגישה נמשכת. אני מזמינה מהברמן בוטנים (לא אכלתי צהריים וכדורגל עושה רעב), ומניחה את הצלוחית על הירך שלו.
"תחזיק את זה." אני אומרת לו.
"למה שאני אחזיק?" הוא שואל.
"אתה מעלה על דעתך שאני אחזיק?" אני פותחת עליו זוג עיניים תמהות.
הוא מחזיק. אין בינינו טיפת מיניות סתם חיוך של הבדלי מעמד מתוקף ההגדרות של מי שאנחנו.
היה לי כייף, נהנתי מהמשחק שהיה חלש ומהחברה שהייתה כייפית. נהנתי גם להיכנס בארבע אחר הצהריים לפאב אפלולי, להתנתק לשעתיים מיום השבת ולהיות הכי במונדיאל שיש.
בערב עבדתי בשבוע הספר. במרחק של 50 מטר ממני (שוב בקו אלכסוני), הקרינו בבית הקפה את המשחקים. מהמיקום שלי לא יכולתי לראות כלום. כל פעם ששמעתי את שאגת הקהל, עזבתי את הלקוחות שלי ורצתי 50 מטרים כדי לנסות לראות את הריפליי. ביום שלישי אאלץ לראות בדיוק כך את המשחק של ברזיל אהובתי. אני מחפשת סאברגל שיחליף אותי בזמן המשחק בדוכן :))
לפני 17 שנים. 11 ביוני 2006 בשעה 5:19
