הבלוג של השולט אור

סיימתי אתמול לעבוד בשבוע הספר בעשר ורבע (כן מכרתי המון, תרגיעו), רק כדי לטוס ולהספיק לראות את המחצית השנייה של ברזיל (אהובתי) נגד קרואטיה. הגעתי, הרמתי את רגליי הדואבות על השולחן והדלקתי את הטלוויזיה, מצפה לראות את אחד עשר המופלאים.

רבע שעה בתוך המחצית הראשונה עוד ניסיתי למצוא את רונאלדו, שהוחלף כמה דקות אחרי. עשרים דקות אחרי תחילת אותה המחצית ניסיתי להבין אם ברזיל החליפה את החולצות שלה ללבן אדום, כי לא יכולתי להבין למה לעזאזל היא לא עוברת את החצי.

הם עלו למחצית באיחור ונראו כולם כאילו הפריעו להם באמצע הסייסטה. אף אחד פרט לרוברטו קרלוס המופלא ולרולנדיניו לא רץ. הם טיילו להם.

נראה קצת כאילו השתן עלה להם לראש. לא לזה פיללתי. אז נכון, הם ניצחו אחת אפס, אבל ראבק, איפה הברזילאים?

איפה המבצעים? הסמבה? הכדרור שאי אפשר לעצור? כל פעם שרולנדיניו קיבל את הכדור הלב פעם מבצע אישי, וכל פעם הוא התאכזב אחרי שלקחו ממנו את הכדור בקלילות. אז נכון שהוא נגח פעם אחת נפלא, ונכון שאפילו רונאלדו בעט פעם אחת מרחוק למסגרת והשוער הקרואטי הציל, אבל ככה לא בונים התקפה (אם אבי נמני מרגיז אותי ב"אבל הייתי לבד" שלו, רונאלדו על אחת כמה וכמה. הבנאדם נגע במחצית השנייה שלוש פעמים בכדור לפני שהחליפו אותו).

מהצד השני הקרואטים לא הפסיקו לתקוף בהתקפות שכללו מסירות מדוייקות ובעיטות מופלאות לשער. אני חייבת להודות שדי חיבבתי את הנבחרת הזו, ולמראה משחקה העלוב של ברזיל ייחלתי לפחות לשער שיוויון שיעיר את המשחק.

כולנו יודעים שהשער הזה לא בא. נהנתי ממשחק נפלא (במחצית השנייה את הראשונה כבר הסכמנו שלא ראיתי) של קרואטייה, ממשחק בינוני ומטה של ברזיל, וממנוחה לרגליים שלי על השולחן.

עדיין לא קניתי את המשחקים וכרגע נראה שאחזיק מעמד ולא אקנה... או שכן. אי אפשר לדעת. תלוי מי יעפילו. בינתיים, ממה שראיתי, אנגלייה שיעממה, ברזיל שיחקה כאילו היא עושה טובה, ודווקא גרמניה שאני שונאת שיחקה נפלא.


* הערת שוליים: השיפוט היה מזעזע. אז נכון שהשופט מקסיקני ובטח אוהד גם הוא של ברזיל, אבל הגיעו לקרואטים לפחות כמה שריקות לטובתם מול עשרות השריקות שנשרקו בכל פעם שקרואטי נשם ליד ברזילאי. וכן, אני אוהדת של ברזיל, אבל הגינות היא הגינות.