לפני 17 שנים. 13 באוגוסט 2006 בשעה 7:49
איש אחד מבריק ומשעשע שקצת קשה לי לתאר אותו לעצמי מסתובב עם נשק דרוך על ג'יפ הסיור בראש המחנה, נמצא כבר שבוע בלבנון.
עד שהוא נכנס לשם המלחמה הדאיגה אבל ברמה הלאומית. עכשיו זה כבר אישי.
עכשיו זה לשלוח פעם ביום SMS כדי לברר שהוא חי, שהוא לא נפגע.
עכשיו זה קצת פחד.
הוא יקר לי.
כל בוקר אני מדליקה את הטלוויזיה כבר בשבע וחצי כדי להתעדכן במספר הפצועים וההרוגים, ורק כשמפרסמים את השמות אני נושמת לרווחה - הוא לא ביניהם.
נושמת לרווחה רק לרגע ואז רואה את הפנים של אלה שאינם עוד, והלב מתכווץ בפנים.
אני רוצה שייגמר כבר. שנחזור לשבת בבית הקפה ולדבר על נושאים שהם באמת ברומו של עולם כמו: מי יותר שווה לקס לותר או סופרמן, או את איזו גיבורת על היינו מזיינים.
תחזור כבר חבר שלי.
