הבלוג של השולט אור

נעמי הייתה חברה שלי. במשך שנים היא הייתה האדם הכי קרוב אליי, אח"כ רבנו והקשר ניתק לפני 13 שנים. מעולם לא הסכמתי לחזור להיות איתה בקשר - מעולם גם לא הפסקתי לאהוב אותה.

הכרתי אותה כשהייתי בת 15.5. היא נעצרה על סרסרות, אני נעצרתי לכמה ימים לאחר שפצעתי בדקירות סכין את האקס של בת הזוג שלי שתקף אותה בביתינו-הגנה עצמית.

נעמי כתבה בזמנו כתבות צבע על עולם הפשע ב"עולם הזה". המעצר עבורה, היה דרך נהדרת למצוא סיפורים חדשים. השוטרים נטרפו מהחומר שהיא העבירה באמצעות עורך הדין שלה למערכת, סיפורים צבעוניים, מלאי הומור שהותירו את הקוראים שלה המומים.

באבו כביר הכרנו. אני הייתי ילדה זועפת והיא אישה כבת 45, צינית ומלאת סיפורים מטורפים על המפגשים שהיו לה בחייה - סיפורים שהקלו עלי את ימי המעצר. אי אפשר היה להישאר אדיש לנעמי או למבט הזדוני-המשועשע שהיה חלק בלתי נפרד מעיניה.

כעבור עשרה ימים דרכינו נפרדו. שלוש שנים לא ראיתי אותה עד שיום אחד כשהייתי חיילת נתקלנו זו בזו במקרה ברחוב. נעמי סחבה אותי מיד ל"בוננזה", הפאב ששכן ברחוב טרומפלדור והיה משכנם של כל השתיינים הסלבריטאים. ישבנו שם לשעות של שיחה מטובלת בפרצי צחוק מטורפים ובשמוליק קראוס ויבי שהצטרפו לשולחן. מאז חודש בינינו הקשר.

הדירה הראשונה ששכרתי כעבור כמה חודשים באידלסון 29, הייתה דירת גג בבניין בו נעמי התגוררה בקומת הקרקע. היו לה שם ארבעה כלבים - דינגו, הדני הענק, רעה, רודריזיאן ריצ'בק, דיאנה הפויינטרית, וביוטי הפקינזית הפסיכית שנשכה כל נעל שחנתה לידה במקרה. בנוסף היו שם כשלושים חתולים שנעמי אספה מהרחוב ושהפכו אותה לשלהם.

שבוע לאחר שעברתי לשם מצאנו ברחוב את מי שהפכה להיות דולי, הכלבה שלי. "קחי אותה רק לשבוע", ביקשה נעמי, "תוך שבוע אמצא לה בית." זו הייתה השיטה שלה למצוא לחיות בתים. דולי נשארה אצלי 17 שנים עד למותה והייתה לאחת מהמתנות שנעמי נתנה לי.

כל כך הרבה רגעים של יופי היו בחברות שלנו. חברות שהייתה נטולת מיניות לחלוטין. נעמי הייתה עבורי מעין תחליף אם. ככל שהיא הייתה צינית, ככל שהיא הושחתה על ידי העולם שהיא סיקרה- הייתה בה רגישות מדהימה לאנשים, לחיות, למצבים בהם הזדקקו לה וראיית עולם אינטיליגנטית להדהים.

אני זוכרת את הנדיבות שלה. זוכרת אותנו פעם יושבות בבית קפה וקבצן שניגש אלינו וביקש נדבה.
"בשביל מה אתה צריך את הכסף?" שאלה נעמי.
"אני חולה באלכוהול." הוא ענה.
נעמי קראה אליה את בעל בית הקפה והורתה לו להגיש לקבצן בקבוק עראק וארוחה על חשבונה.
אני זוכרת את הקבצן ההוא יושב בשולחן פינתי, אוכל ומרים כוסיות לכבודה. אני זוכרת את החיוך שנח לה בעיניים באותו הרגע.

כשנעמי הייתה בת 19, היא איבדה בהפרש של שנה את כל משפחתה - 7 אנשים שונים שנפטרו לה. את כאבה היא פרקה בביזבוז ההון המשפחתי בקזינו שבמונטה קרלו. בפרק זמן של חודש ימים היא שרפה שם מיליון דולר, ואז היא חזרה לארץ כדי להתחיל מאפס.

היא הפכה לכתבת פלילים ב"עולם הזה". במשך שנים עיטרו הכתבות שלה את השבועון. המיליונרית לשעבר הפכה למכרתם של כל ראשי עולם הפשע בישראל. נעמי נישאה לבוסי, מי שהיה מלך הפשע של אילת. היא התחתנה איתו לאחר שהיא התערבה על ארגז בקבוקי ויסקי עם חברה הטוב - פיצ'לה, מי שהיה היבואן של ויסקי J&B, שסירב להאמין שהיא תתחתן אי פעם. לחתונה היא הגיעה לבושה בשמלה אפורה ועל כתפה קוף. כמה שנים לאחר מכן ירה בוסי בקרסוליה כשהיא החליטה לעזוב אותו. הם נשארו חברים עד לרציחתו.

מעולם לא הפסקתי להיות מרותקת לסיפורים שלה. את חלקם יצרנו יחד.
היום, לאחר מותה, כבר מותר לספר שאת המדור המטורף ביותר שנכתב בזמנו בעיתון "העיר" - "מתחת לאף" - כתבנו יחד. נעמי הגדירה את עצמה באותה התקופה כ"זקנה, סרה ועצבנית" שעדיף לא להתעסק איתה. כבר לא היה לה כוח לרדוף אחרי סיפורים, ומצבה הכלכלי היה מדורדר. היא תיפקדה כיחצנית של פיצ'לה, ומידי פעם היא הכניסה צילומים לעיתונים של סלבריטאים לצד בקבוקי ויסקי, אבל כבר לא היה לה כוח לרוץ ולראיין את העבריינים עליהם היא כתבה.

במקום זה הייתי אני נכנסת לתפקיד הדמות המרואיינת. המדור הזה הביא את סיפוריהם של כל הלואו לייף. נעמי הייתה זורקת את הרעיון ושתינו, מתפקעות מצחוק, היינו מפתחות אותו לסיפור. אח"כ הייתי נכנסת לדמות, ומספרת בקולה לנעמי את הסיפור עליו החלטנו. כך נוצרה דמותה של רוחצת הגוויות הנקרופילית שלא מבינה למה אוסרים עליה להמשיך בעיסוק הכל כך מענג שלה, נוצר הדייג שכדי לחסוך בזמן עבודה נוהג לפזר רעל על המים ואחר כך למכור את הדגים המורעלים למסעדות תל אביב. נוצרו כך עשרות דמויות שריתקו את דמיונם של הקוראים. כל כך אהבנו להמציא את המדור הזה, שכשנכנס סיפור אמיתי עם מרואיין שרצה להתראיין, הרגשנו שאנחנו חוטאות למדור.

אני זוכרת את המכתבים הנדהמים שהגיעו למערכת באותה התקופה. אנשים לא האמינו שדמויות כאלו מסתובבות בישראל. היה ברור שזו לא בדיוק עיתונאות, אבל לאף אחד לא היה אכפת, ואנחנו נהננו. לכל כתבה אירגנו סט צילומים, ונעמי בתפקיד הסטייליסטית והצלמת הייתה מצלמת אותי כל פעם מאופרת ולבושה אחרת - פעם עם שפם מודבק, פעם עם שביס. נעמי הייתה צורחת עליי שאפסיק לצחוק כי היא מבזבזת עליי סרטי פילמים שלמים בניסיון להגיע לתמונה אחת שאפשר להציב בעיתון. אבל אי אפשר היה להפסיק לצחוק איתה. פעם הראתי לאמי את התמונות - היא לא הצליחה לזהות בהן את הבת שלה 😄

ואז נעמי הורשעה בסרסרות בגללה היא נעצרה ארבע שנים קודם לכן. היא נידונה לשלושה חודשים בנווה תרצה, ואני נשארתי לשמור על הבית שלה ועל החיות. זו הייתה הפעם היחידה בה ראיתי אותה בוכה מפחד, אבל אישה כמוה לא הייתה מסוגלת לחשוב שמישהו ידע כמה היא פוחדת. את הלילה שלפני המאסר היא בילתה במסיבה שהיא ארגנה בבוננזה עם כל חבריה. שם היא גם חילקה כרטיסי ביקור שהיא הכינה ועליהם כתובתו של כלא נווה תרצה.

בכלא גילו שיש לה גידול ברחם. היא סיפרה אח"כ שהמזל הכי גדול שהיה לה היה שהיא נאסרה בזמן כדי לגלות את הגידול ולהוציא אותו.

כשהלכתי לבקר אותה בכלא גיליתי שהסוהרות מתייחסות אליה בכבוד שמהול בהערצה. נעמי עשתה בכלא את כל מה שבא לה. כל שבוע היא שלחה באמצעות העו"ד שלה ראיונות עם האסירות השונות. רוצחות שסירבו לשוחח עם עיתונאים - התראיינו אצלה לראשונה וענו על הכול.

כשהיא חזרה הנחתי סביב ראשו של דינגו (הדני) מקלעת פרחים ענקית ובפיו את הרצועה של ביוטי (הפקינזית). אני זוכרת אותו רואה את נעמי ומתחיל לצעוד אליה מאושר כולו בצעדי ענק ואת ביוטי מתעופפת מאחוריו, ומנסה, עצבנית, לנשוך לו את הרגליים בכל פעם שהיא נחתה.

נעמי חזרה הביתה ואני עזבתי את הבניין ההוא לטובת חיים עם בת זוג.

הקשר הקרוב שלי עם נעמי נמשך מגיל 18 ועד גיל 26. גם כשעזבתי את הדירה באידלסון המשכנו להיפגש כל יום כדי לפחות לשתות קפה יחד, אבל פחד הנטישה שהאובדן של משפחתה יצר אצלה, גרם לה לפגוע בשלב כזה או אחר בכל מי שאהב אותה ולגרום לו ללכת ממנה. שנים התגאתי בעובדה שאני חברתה הטובה ביותר, שאותי היא שומרת לידה למרות הדפוס ההרסני שלה שבודד אותה מהעולם. האמנתי שבי היא לא תפגע. אבל זה קצת כמו להתחבר עם חיית בר מסוכנת, בסופו של דבר, ואפילו בהיסח דעת, החיה תתקוף.

כפי שהיא ידעה לפגוע בכל מי שהיה סביבה, היא הייתה נטרפת כשאנשים אחרים פגעו בהם. במצב כזה היא הייתה יוצאת להגנתם של אהוביה ולעיתים באופן יוצא דופן. אני זוכרת איך באחד מחגי הפסח היא שלחה אל משפחתו המתנכרת של אהובה, צנצנת עליה היה כתוב חרוסת. הצנצנת הייתה מלאה בחרא שהיא אספה מהרחוב.

כשהייתי בת 26 התאהבתי באישה שהיוותה איום על נעמי. פתאום יכולתי לראות אותה רק פעם או פעמיים בשבוע, לא הייתי זמינה לה כפי שהייתי בעבר. אני מתארת לעצמי שהיא הרגישה נטושה. בתגובה היא שלחה אל משפחתה של אותה האישה חומר שהנחתי בביתה ונגע לחיי הפרטיים.

לא יכולתי להאמין שהיא בגדה כך באמוני. לאחר מריבה קצרה ורותחת בה היא הכחישה את הדבר - אבל לא יכלה להסביר כיצד חומר שהתקיים בהעתק אחד ויחיד ונשמר רק בביתה הגיע אל משפחתה של זוגתי - עזבתי את חייה כדי לא לחזור עוד.

במהלך 13 השנים שחלפו מאז התקשרה אליי נעמי כמה פעמים כדי לבקש שנחזור לקשר. כל פעם הרגשתי את הגעגוע, את האהבה הענקית שהייתה שם בי אליה ובה אליי, אבל ידעתי שלעולם לא אבטח בה שוב, שלא אעז לספר לה אפילו עם מי אני בקשר כדי שהיא לא תנסה לפגוע בקשרים שלי שוב.

שיחת הטלפון האחרונה שלנו התקיימה לפני שנתיים. נעמי התקשרה כדי לספר לי שהיא עברה שני התקפי שבץ. שתינו בכינו באותה השיחה, אבל שוב נאלצתי לומר לה שלמרות שכל חיי אוהב אותה, אני לא יכולה לסכן את מי שאני אוהבת או את עצמי ולהכניס אותה שוב אל חיי.

מעולם לא הפסקתי לחשוב עליה ועל סיפוריה, על הצחוק שהיא הכניסה לחיי וגם על הכאב.

השבוע נעמי מתה.

לא ידעתי על מותה עד הבוקר. אהובתי סיפרה לי שכתבו כתבה לזכרה בזמן תל אביב.

קשה לי להאמין שמישהו יוכל לכתוב אי פעם את סיפורה של הדמות הצבעונית הזו. האישה שהייתה המאהבת היחידה שהייתה לרודולף נורייב, דייגת הלובסטרים התת מימית, האישה שהייתה חברתו הקרובה של מייק בראנט, האישה שלמסיבות שהיא ערכה בצעירותה בבת גלים שבחיפה הגיעו כל שועי ועשירי הארץ, האישה שכל העולם התחתון בישראל עשה לה כבוד.

נעמי הייתה אישה למודת טרגדיות ודרמות שבחרה להסתכל על החיים כעל מופע קומי בו היא משחקת את תפקיד הגיבורה הראשית. היקית הישרה שהכרתי לא היססה לתחמן בקומבינות ואפילו לגנוב כשהיה מדובר בלהאכיל אדם רעב או חיה. אני זוכרת אותי בת 19, עומדת לצדה בחנות החיות. נעמי קנתה אוכל לעשרות החיות שהיא האכילה. ברגלה היא דחקה אליי את שק האוכל הכבד לכלבים - "קחי את השק וחכי לי בחוץ", היא אמרה. העמסתי אותו על הכתף ויצאתי. רק אח"כ התברר לי שהיא לא טרחה לשלם עליו. "נגמר לי הכסף, מה את רוצה שהחיות ישארו רעבות?" היא שאלה אותי בכעס, "זה לא בשבילי, זה בשבילן."

תמיד אהבתי אותה ותמיד אוהב. למרות הבגידה היא הייתה במשך שנים החברה הקרובה ביותר שהייתה לי. חברה מלאת אהבה, כזו שידעה תמיד לומר את המילה הנכונה ברגע הנכון.

כשדרכינו נפרדו אמרתי לעצמי שהפעם האחרונה בה אראה אותה תהיה כשאלך בעקבות ארונה. אבל נודע לי על מותה רק לאחר שהיא נקברה.

רק אתמול כשהסתובבתי בקניון עם אהובתי, שאלתי את עצמי אם במקרה אראה אותה פוסעת לה בו. אתמול היא כבר לא יכלה ללכת לשום מקום.


** הערה אחת לסיום.
עכשיו קראתי את כתבתו הנפלאה של נתן זהבי בזמן תל אביב - מותה של המלכה, על נעמי. כתוב שם שאת ימיה האחרונים חייתה נעמי בבית אבות ביפו, בית אבות מטעם המדינה.
לפני חודשיים אושפזה בבית האבות הזה סבתי. עד היום לא מצאתי את הזמן ללכת אליה. לפני שבוע פתאום רציתי, אבל הייתי עסוקה בלסייד לאמי את חדר השינה שלה. לא עוזב לי את הראש שאם הייתי הולכת כפי שהרגשתי שאני רוצה, אולי הייתי מספיקה לראות את נעמי בפעם האחרונה לפני מותה. אין לי ספק שהיינו נפגשות שם, שום דבר לא מקרי בחיים.