בשקט בשקט, לאט, זורמות אליי תגובות של תמיכה.
כשאהובתי וחבריי שאלו אותי איפה אלה שבשבילם אני צועקת (טוב לפעמים) ונלחמת, אמרתי להם שקולו של הרוב בדרך כלל דומם. אבל שהרוב הזה נמצא כאן ושהוא שפוי.
לאט זורמים אליי מכתבי התמיכה של הרוב הזה. מכתבים מאנשים שבדרך כלל מגיבים לפוסט כזה או אחר ושוב מתכנסים אל האנונימיות. מכתבים מסאביות, סאבים, דומיות ודומים שמחזקים אותי ואת הרצון לחולל שינוי שייטיב עם הרוב.
המכתבים שלכם מחזקים אותי. האמון שלכם בי מעניק לי כוח במקומות בהם לפעמים גם אני שואלת את עצמי שאלות נוקבות.
אני מאמינה ויודעת שרוב האנשים שמגיעים לבדסמ עושים את זה ממקום של רצון להתענג ולאהוב אחרת, ולא ממקום של הרס האחר.
יחד, בשקט, נמצא את הדרך להטיב עם הרוב. להגן על הרוב מפני המיעוט שמנסה לנצל ולפגוע.
אני מודה שלפעמים אני חדה מדי בתגובות שלי. אטימות מוציאה אותי מדעתי וגורמת לי לכעס אמיתי. צ'יטה אמר לי דבר אחד חכם באחד הוויכוחים שלנו, הוא אמר לי "אור כדי לשנות את צריכה להיות פוליטיקאית ולא רק צודקת." אני חרא של פוליטיקאית אבל אני יודעת שאת השינויים שאני מנסה לדחוף, אני דוחפת ממקום אמיתי של רצון להגן.
אני גם יודעת אחרי המכתבים שקיבלתי שאני לא לבד.
יחד נעשה את השינוי.
לפני 17 שנים. 23 בספטמבר 2006 בשעה 16:05
