ממש עכשיו נחתת במדינה המחייכת.
היום שלטונות המהפכה הודיעו על מינוי גנרל בדימוס שאהוב על העם התאילנדי לראש ממשלה זמני לשנה, ואצלי נרגע עוד קצת הדופק.
היום לא נדבר בסקייפ, רק מחר. היום זה יום של הודעות SMS. הודעתך שנחתת, הרגישה לי כאילו את במרחק נגיעה ממני.
הערב תחווי את "שבת אחים גם יחד", בקבלת השבת של חב"ד בבנגקוק. ישראליות שונה. גם מי שלא ממש מאמינים הולכים לשם לחוש בית, ואפילו אם בישראל הם לא מברכים על הנרות ולא עושים קידוש. אבל שם זה פתאום לשבת יחד, להתפלל, לשיר ולהרגיש הכי יהודים, גם אצל האפיקורסים.
עד שהכרנו יחסי עם האלוהים היו סבוכים. בזתי בעמקי לבי למי שהזדקקו לאמונה כדי להתמודד. ניהלתי שיחות של אפיקורסית עם אלוהים בניסיון לבטל בלבי את קיומו.
לימדת אותי להתחבר גם לחלקים הרכים שבי - אלה שלא חוששים להודות בחולשה לפעמים. נפתחתי להקשבה אמיתית, ודרכה - גם לאלוהים הפרטי שלי, היהודי.
פעם רציתי רק למחוק את ההגדרה "יהודי" מתעודת הזהות שלי - היום אני יהודיה מאמינה. פתאום זה להדליק נרות שבת כבר שנה. פתאום זה להפסיק לאכול חזיר, כי אם אלוהים מבקש את זה מאיתנו פעמיים בתנ"ך אז יש לו את הסיבות שלו. אחרי כל הניסים המדהימים שחוויתי בשנה הזו, זה מחיר קטן כל כך.
אני זוכרת את עצמי בעבר בלוויות רותחת על הדת היהודית שביזתה בעיניי את המת בדרך הקבורה שלה. יום אחד פתאום הבנתי, זה לא ביזוי, זו צניעות. הלכתי אחרי ארונו של דוד שלי, ופתאום הבנתי שהיהודי עומד עירום מול אלוהיו, בדיוק כפי שהוא נברא. אין ליהודי צורך בחליפות ובארון מהודר, הוא שב אל אלוהיו באותה הפשטות בה הוא נשלח ממנו לאדמה הזו - עירום. אין לי מושג מה קורה לנו אחרי המוות, אני לא בדיוק מאמינה בגן עדן ובגיהינום, אבל אני רואה באמונה היהודית פשטות של יושר. עירום באת ועירום אתה חוזר, ורק מעשיך משמשים לך כסות.
אני זוכרת את עצמי בעבר כועסת על הצעידה הארוכה מאזור ההספדים לחלקת הקבר. באותה לוויה הבנתי שהצעדה הזו מעניקה למתאבלים זמן פרידה מהמת. שכשהם מגיעים לקבר יש בהם קצת יותר השלמה עם האובדן. היום אני רואה במנהג השבעה את אחד מהמנהגים הנאורים שקיימים. זמן פרידה אמיתי שמעניקה הדת שלנו לנשארים.
בלוויה ההיא התחלתי להביט על הדת היהודית בעיניים קצת פחות ביקורתיות. שם התחילה ההדברות שלי עם אלוהים.
פעם לגלגתי על מי שהאמינו שאלוהים צופה בהם - היום אני יודעת שיש פינה בלבו הענק גם בשבילי.
פעם, הייתי מביטה על פוסט כזה בבוז. אומרת לעצמי שאיזה פסיכי כתב אותו - היום אני כותבת אותו בעצמי 😄
בין שאר המתנות שהענקת לי - עזרת לי להתחבר אל האלוהים הפרטי שלי. להתחבר ולהודות בקיומו ולהודות על קיומו. זו מתנה ענקית אהובתי. תודה.
לפני 18 שנים. 29 בספטמבר 2006 בשעה 7:44