המון משפחה, אנשים שאוהבים אותי, חברה טובה בלילה לשיחה כייפית.
היום אני גוססת משפעת (אתם נדרשים לשלוח רגשות השתתפות בק"ג. פחות מזה לא יתקבלו בברכה).
אין לי קול. אני מתנצלת מראש בפני החברים שלי, אבל אני יכולה לתקשר היום רק בכתב.
נסעתי אתמול אל אחותי. לא הייתי אצלה בדיוק שנתיים. יש לה שני ילדים, אחת בת חמש (חגגה אתמול ונסעתי לכבוד יום הולדתה), והשני בן שנתיים.
אמא שלי כל הזמן מציקה לי "יש לך אחיינים שאת לא רואה. תראי איזו מקסימה נ. איזה ילדה יפה היא, כמה היא חכמה".
"אמא," אני אומרת לה, "אני מבינה שאת סבתא ושזה גורם לך לעיוורון חלקי, אבל הילדה פשוט מכוערת בעיניי, יש לה אינטיליגנציה ממוצעת לחלוטין והיא ואני לא סובלות זו את זו מיום לידתה."
נכון שזה נשמע נורא? אבל זה כל כך אמיתי. אני לא רואה בילד יופי רק בגלל שהוא קרוב משפחה שלי. נו מה אני אעשה? אני יודעת שאני חותרת תחת כל הכללים המשפחתיים, אבל כזו אני. או שאני אוהבת מישהו בגלל מי שהוא או שלא.
בבן של אחותי התאהבתי אתמול. הוא מקסים. מלא חיים, מלא חיוכים. נ. - הבת שלה, כל הזמן הרביצה לי עם הבלון שהיה לה ביד. אמא שלה התאהבה במתנה שהבאתי ולא הפסיקה לשחק בה, והיא שיחקה בלהרביץ לי ובלברוח ולהזעיף אליי פנים.
אחרי שישה סבבים כאלה התמקדתי באחיה ששיחק איתי מחבואים מאחורי פלסטיק שקוף 😄
היה לי טוב שם. פתאום אחותי נמרחה עליי. ליטפתי לה את הראש וכל פעם שהפסקתי היא דאגה להבהיר לי שאני ממש יכולה להמשיך. היא אחותי הקטנה. גידלתי אותה, חינכתי אותה, שמרתי עליה. כשהיא גדלה התרחקנו. אנחנו נפגשות בהתקפים, לפעמים כל שבוע ולפעמים פעם בשנתיים (כמו עכשיו). עשה לי תיאבון להיות עוד בחברתה המפגש הזה 😄
אח"כ נסעתי עם אמי ובן זוגה לאכול ובלילה באה אליי חברה שפשוט נעים לי בחברתה.
בקיצור היה לי יום נפלא.
היום ביטלתי מפגש לקפה עם חברה אחרת. אני מתכוונת לבלות כמה שיותר מהיום הזה בשינה ולהבריא. ממתי בכלל הגוף שלי ממרה את פי ונעשה לי חולה?
חוצפה!
לפני 17 שנים. 11 בנובמבר 2006 בשעה 12:04
