היום דיברנו על ההרגל שלו שלא להודיע על הגעתו לארץ אלא ברגע האחרון. אמרתי לו שכעסתי אתמול מאוד. שטלפון יומיים קודם היה חוסך ממני ביטולים וריצות של הרגע האחרון. אמרתי לו שיש לאנשים חיים, שאני לא הילדה שרק יושבת ומחכה שאבא יבוא, ואני לא אמא שלו בת השמונים שאין לה מה לעשות חוץ מלחכות לו.
הוא נפגע מהדברים שלי אבל הקשיב.
לפני רבע שעה הקראתי לו קטע שכתבתי פה עליו ביום בו עברתי על החפצים שלו כשהיה צריך לפנות את דירת סבתי שהושכרה. היו שם קטעים שגרמו לי להשתנק מדמעות. הוא עמד לידי וחיבק. ואז השמוק החכם הזה אמר לי, "את לא כעסת עליי בבוקר על זה שלא הודעתי. את כעסת על זה שאני לא כאן כדי להפריע לך יותר בסדר היום שלך. את כעסת כי נטשתי אותך וכי את מתגעגעת. את כעסת כי את יודעת שאני פה לשבוע ואז שוב תרגישי שאני נוטש אותך. אני מחרבן על זה שהפרעתי לסדר היום שלך. הלוואי והייתי יכול להיות פה לידך ולעשות את זה כל יום."
הוא מניאק חכם והוא גרם לי לבכות על הכתף שלו ת'נשמה שלי אחרי המילים הללו.
הפסיכולוגית שלי מנסה לגרום לי להתחבר לכעס שלי עליו כבר חודשים. לכעס ולכאב. הוא במשפט וחצי גרם לי לחוש שהנשמה שלי נקרעת מכאב. מולו לא הייתי צריכה להיות עכשיו אור החזקה, סתם אור הבת שלו, שכן נקרעת בכל פעם שהוא נוסע.
הוא מניאק חכם והוא אבא שלי. בן זונה, אני מתה עליו.
לפני 17 שנים. 7 בדצמבר 2006 בשעה 13:30
