הוא נחת בשמונה וחצי והגיע אליי באחת עשרה וחצי. בין לבין התחרפנתי פה מדאגה וכרגיל קברתי אותו כבר עשרים פעם. דמיינתי שהוא התעלף תוך כדי נהיגה מהכאבים שהוא סובל והתהפך עם האוטו... ושאף אחד לא יודע שהוא בא אליי ולכן איש אינו מיידע אותי.
כשהוא הגיע התברר שבסך הכול אבדו לו המזוודות, ושלקח זמן לאתר אותן. 😄
הייתי עצבנית כל יום האתמול. בראש הכנתי כבר את השטיפה שאשטוף אותו על סירובו ליידע מראש על בואו - סירוב שמכניס את כל סביבתו הקרובה לסחרחורת של עשייה כדי להספיק. אבל בשנייה שראיתי אותו שכחתי מהעצבים ועלה חיוך מאושר - אבא שלי פה.
הוא הגיע קרוע מכאבים בגלל הטיסה. באחת וקצת הלכנו לישון, הוא במיטה שלי ואני בסלון. לא נרדמתי, כל הזמן הקשבתי לנשימות שלו, בודקת שהוא רגוע ושאין לו סיוטים. בשתיים הוא בא לסלון לשאול אם אני ערה. הוא לא יכל להירדם מרוב כאבים למרות כל הכדורים שהוא לקח.
החזרתי אותו למיטה שלו ועשיתי לו מסג' ששיחרר לו את הכאבים. תוך כדי נזכרתי בי בת עשר, בעלת כפות ידיים קטנות מדי כדי למסג' אותו בכוח הנדרש כשהוא התפתל מכאבים אחרי הפציעה שלו. זכרתי אותי הולכת לו על הגב בזהירות וחייכתי.
כשחזרתי לסלון דקות אחרי המסג', שמעתי אותו נוחר בשלווה.
היום נלך למשרד הביטחון ונטפל בכל מיני עניינים שלו שם. הוא חסר ביטחון בארץ ולא מרגיש שייך יותר. אני שמחה שהוא נותן לי לעזור לו קצת.
בינואר הוא יעבור את הניתוח הקשה מכל הניתוחים שהוא עבר עד כה - יפתחו לו את היציקה שהרופאים הישראלים עשו לו בגב במלחמת יום הכיפורים וישימו לו קיבוע במקום. הפרופסור שינתח אותו אמר לו שיש סיכוי ממשי שהוא יצא משותק מהניתוח הזה מאגן הירכיים ומטה, ושהוא יצטרך להיות מחובר לקטטר לשארית חייו. אבל לא נשארה ברירה. הוא רוצה עוד לעבור את תקופת החגים בדצמבר כשהוא עומד על שתי רגליו, ואז הוא ינותח.
הוא חזק אבא שלי. רק הנפש שלו מחזיקה אותו עומד על רגליו. אבל הנפש שלו היא דבר מדהים. הוא איש מרגיז לפעמים, אבל הוא אבא שלי ואני אוהבת אותו.
הוא יהיה כאן לשבוע קצר מדי והוא אמר לי שאחר כך הוא לא יגיע שנתיים. קשות לו הטיסות. אני אסע אליו וסוף סוף אכיר את האחים שלי שחיים שם. את אחותי הנוטריונית בת ה-25, ואת אחי הקטן בן ה-20. את אחותי ראיתי בפעם האחרונה כשהיא הייתה בת שנה ואת אחי מעולם לא. זה יהיה מעניין.
הלכתי לישון בארבע בבוקר והתעוררתי בשש ליום חדש שהתחיל בבית קפה עם האהובה שלי. אין לי מושג איך היא מצליחה להיראות רעננה ועירנית כל כך בשבע בבוקר. הקפה טעים יותר איתה. כל היום הופך לשמח אחרי קפה הבוקר המשותף שלנו 😄
לפני 17 שנים. 7 בדצמבר 2006 בשעה 7:24
