זהו, נפרדנו בחיבוק ובנשיקה, ובעוד חיבוק ונשיקה, ואבא שלי נסע לשדה התעופה כדי לחזור לצרפת.
עצוב לי. אני יודעת שלפחות סידרנו לו כל מיני עניינים שהוא היה צריך לסדר, ושהוא נוסע בראש שקט, אבל עצוב לי שלא אראה אותו עכשיו לפחות שנה.
זה היה ביקור שונה הפעם. הוא עומד לעבור את ניתוח הגב שלו בחודש-חודשיים הקרובים, והוא הרגיש צורך פתאום לשנות את המוטבים שלו בביטוח החיים שיש לו ולסדר את ענייניה של סבתי. פתאום היו המון סידורים פורמליים.
פתאום הוא גם דיבר איתי על הנטישה שהוא נטש אותי כילדה, את סבתי, את כולנו כשהוא קם ונסע לפני 28 שנים לצרפת.
זו הייתה הפעם הראשונה שהוא דיבר על זה. הפעם הראשונה שהוא לקח אחריות לא רק עליו אלא גם על הדרך בה מעשיו השפיעו על חיי כולנו. זה הרגיש כמעט כאילו הוא מנקה את השולחן לפני שהוא הולך לניתוח. אני יודעת שהוא לא ימות בניתוח הזה, אבל זה עומד להיות ניתוח קשה מאוד שלא ברור אם אחריו הוא יוכל ללכת שוב. הוא פוחד, גם אני.
אבל יותר משאני פוחדת עצוב לי. בדרך כלל אני לא מראה כלפי חוץ את הכמיהה שלי שהוא יישאר. הפעם אפילו כשהוא כבר התניע את המכונית, סימנתי לו שיפתח חלון לחיבוק ולנשיקה אחרונים. הייתה לי קשה הפרידה הזו.
לפניה ישבנו בקפה ג'ו בבת ים על הטיילת. יפה שם. נזכרנו איך היינו שוחים שם כשהייתי ילדה. הוא היה כזה גדול וחזק בעיניי והיום אני רק רוצה לחבק אותו ולשמור עליו.
בשנה הבאה כנראה שאסע אליו לכמה ימים. עד אז אתגעגע.
לפני 17 שנים. 14 בדצמבר 2006 בשעה 9:43
